לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

אדריכלות קלאסית

ישנם שלושה סוגי אדריכלות קלאסית: יונית, דורית וקורינתית:


1. סגנון דורי: סגנון זה התפתח מהמאה ה7 לפנה"ס ואילך. העמודים, ובהם עשרים חריצים, ישבו היישר על הסילובאט – בסיס רצפה, ללא בסיסי עמודים כלשהם. כותרות העמודים היו חפות מעיטורים. האנטבלטורה הייתה מורכבת משלושה חלקים  - החלק שמעל העמודים ומתחת לגמלון, הארכיטראב – קורות מעל העמודים, האפריז והכרכוב, האפריז היה מורכב ממטופות - לוחות מעוטרים בדרך כלל בתבליטים גבונים וביניהם טריגליפים – לוחות אבן המעוטרים רק בשני חריצים אנכיים. הגמלונים המשולשים עוטרו אף הם בפסלים ובתבליטים גבוהים. משני צידי הגמלונים היו גרגוילים.

 

2. הסגנון היוני – סגנון שהתפתח בקרב השבטים היוניים שהתיישבו באסיה הקטנה במאה ה5 לפנה"ס נחשב סגנון נשי, החן המעודן שלו והעיטוריות הרבה היוו ניגוד גמור לעוצמה ולסגפנות העיטורית של הסגנון הדורי. המאפיינים הבולטים שלו היו עמודים גבוהים ודקיקים, ובהם עשרים וארבע חריצים, שהיו מונחים על בסיסים מעוטרים ומעליהם כותרות שצורתן כצורת מגילה או שבלול. אנטבלטורה ובה ארכיטראב, אפריז המפוסל לכל אורכו וכרכוב המעוטר בשורה של צורות סגלגלות ומחודדות. גמלון המעוטר באקרוטריה בצורת עלי דקל בזוויות המשולש. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא מקדש אתינה ניקה שבאקרופוליס של אתונה.


3. הסגנון הקורינתי

 

אדריכלות מקדשים

ביוון העתיקה קיימים שלושה סוגים של מקדשים.

1. המקדש הגדול המוקף שורת עמודים היה מורכב מאולם מלבני מרכזי (נאוס) (אולי מהמילה היוונית – נוס – שכל, רוח, תבונה) ובו פסלו של האל ודלת כניסה. משני עברי הנאוס הייתה אכסדרה שעליה סוככו שני עמודים. מרפסת אחת – פרונאוס הובילה את הנאוס, ואילו השנייה – אופיסתודומוס – הכילה את מתנות הנדר היקרות ביותר של המקדש. בגג הנאוס תמכו בדרך כלל שני שורות של עמודים. מאחורי הנאוס נפתח לעיתים חדר פנימי שאליו רק הכוהן יכול היה להיכנס. חלק מרכזי זה היה מוקף שורת עמודים – פריסטיל והמקדש תואר בהתאם לכמות העמודים שבחזיתו ובחלקו האחורי. הקסאסטיל – שישה עמודים. אורכו של המקדש היה בדרך כלל כפול מרוחבו.

 

2. מקדש האין אנטיס היה מורכב מנאוס ומפרונאוס שעליהם סוככו שני עמודים. שני עמודים אלה ניצבו בין שני עמודים רבועים – אטנה (ומכאן שם המקדש) ובקצה קירות הנאוס.

 

3. התולוס היה בניין מעוגל שנועד לאחסון מתנות נדר או להנצחה ומסביבו פריסטיל.

 

המקדשים ייצגו אידיאל אדריכלות, הם למעשה מזיגה בין פשטות מבנית ובין פרופורציות הרמוניות. את ממדי המקדש קבע הרדיוס הממוצע של העמוד, שקבע גם את גובה המקדש הואיל והעמוד היה הבסיס שהעניק למבנה את גובהו (למעשה יש כאן תפקיד חשוב לעמודים, כמו במקדש מצרי, במיוחד בכניסה).

המקדשים היו צבועים, הרקע היה בדרך כלל אדום, ומאפיינים מסוימים נצבעו בכחול כדי ליצור ניגוד. צבעים עזים אלה הבליטו עוד יותר את פסלי האבן או פסלי השיש הלבנים.

בצבע ארד מוזהב נעשה שימוש כדי לעטר מוטיבים עיטוריים מסוימים כגון מגינים ומוטיבים פיסוליים.

 

 

המקדש שהוקדש לאל או אלה כלשהם ניצב בתוך מתחם מקודש, אליו באו המאמינים דרך שער מפואר – פרופיליאה, לאחר שטוהרו במים נכנסו המתפללים אל המתחם והתקדמו על השביל הקדוש עד שעברו את בית האוצר, בניין קטן ששימש כמחסן למתנות המנחה, לידו היו את מושבי הספסל העגול למחצה – אקסדרה ומקום שבו שמו את מתנות המנחה  - כתובות ופסלים הקיפו את המקדש. מזבח שלתוכו מזגו את הנוזלים ועליו העלו את הקורבנות ניצב תחת כיפת השמיים בחזית המקדש. לאחר העלאת הקורבנות היו המאמינים נכנסים למבואת המקדש כדי לראות את פסלו של האל דרך הדלת הפתוחה של קודש הקודשים – נאוס.

 

אדריכלות ביזנטית:

עידן יוסטיניאנוס מאה 5-6 הכנסייה נפתחה אל חצר – אטריום גדולה, והייתה בנויה בצורת בזיליקה או בצורת צלב יווני עם כיפה ענקית הנשענת על בסיס קמרות ויציעים מוגבהים לנשים. דוגמאת איה סופיה באיסטנבול.

 

תור הזהב מאות 9-10 הבניינים קטנים אך מימדיהם מושלמים, נבנים בצורת צלב בתוך ריבוע כשזרועות הצלב בולטות יותר מבחוץ (רוחניות בתוך חומר). לפני הכניסה הראשית השתרע נרתקס – אכסדרה, והכיפה הוגבהה עוד יותר עודות לשימוש בתוף כבסיס הכיפה. הקירות עוטרו בתבליטי שיש נמוכים ובאמייל צבעוני.

 

תור הזהב השלישי, מאות 13- 16 הרנסאנס של פלאיולוגוס. במבנים נעשה שילוב בין צורת הבזיליקה והצלב היווני, ריבוי כיפות קטנות, שימוש נרחב בפרסקות לעיטור. על הכיפה תמיד ציור של ישו המושל בכל. כשהוא מוקף מלאכים, שליחים, וכו..

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו