לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

אנשי האשם

אנשי האשם – זרם ה"מאלמתיה" והדרווישים הקלנדרים

הדרך הרוחנית של ה"מלאמתיה" – אנשי האשם – התפתחה בחורסן במאה ה-9 והמשיכה דרך המורים הגדולים והמסדרים שנוצרו באותו אזור במהלך הדורות. הדגש היה התבוננות פסיכולוגית פנימית תוך ניסיון להבין את החולשות שבתוכנו ומאמץ להתגבר עליהם.

מסופר על משה שיום אחד התלונן לאלוהים על חולשותיהם של בני האדם.

"לך והבא לי את הגרוע שביניהם," אמר לו אלוהים.

משה החל להסתובב בין בני האדם. הוא פגש זקן קמצן, אך כשרצה להביא אותו לפני אלוהים ראה שהוא מחלק פירורים לציפורים בשעות הבוקר. הוא פגש רוצח אכזר, אך כשרצה להביא אותו לפני אלוהים ראה שהוא מלטף חתול שהתיישב על ברכיו. הוא פגש נוכלים וגנבים, אנסים ושודדים, אך בכל אחד מהם הייתה גם תכונה טובה כלשהי.

לבסוף, משלא מצא אף אחד שיכול היה להגדיר כגרוע ביותר, החליט משה להביא לפני האלוהים כלב שוטה, אך משזה הלך אחריו בנאמנות, וויתר משה גם על ניסיון זה וניגש וניצב לפני האלוהים באומץ.

"אני הגרוע ביותר," הוא אמר, "מפני שחטאתי בחטא הגאווה. חשבתי שאני טוב יותר מהאחרים."

"אם לא היית מגיע למסקנה זו, לא היית יכול להיות נביא." ענה לו האלוהים, שמח על כך שמשה למד סוף סוף את השיעור החשוב הזה, החיוני להנהגתם של בני אדם ולהגעה להארה רוחנית.

סיפור נוסף אשר משקף גישה זו מספר:

במשפחה סופית היו שני ילדים. יום אחד בא הגדול שביניהם אל האב ואמר לו כך:

"אבי, נשארתי ער על הלילה מתפלל ומכוון כוונות, בעוד שאח שלי ישן."

"בני," ענה לו האב, "טוב היית עושה אם היית ממשיך לישון כמו אחיך."

 

הדרך הרוחנית של ה'מלאמתיה' טוענת שלעיתים זה חטא גדול מאד לא לחטוא, מכיוון שהחטא הגדול ביותר הוא חטא הגאווה. זהו החטא היחיד המפריד אדם מאלוהים. חטאים קטנים עוזרים לאדם להבין שהוא לא מושלם ולהיות צנוע. הסכנות האורבות לאדם שהולך בדרך רוחנית הן גדולות יותר מאשר אלו הניצבות בפני מי שלא עושה דבר. השטן הוא חמקמק ויודע למצוא דרכים פתלתלות להשתלט על האדם.

הזרם של ה'מלאמתיה' השפיע על מסדרים שמקורם במרכז אסיה, כגון אלו של הדרווישים הקלנדרים והבקטשים. שמס מטבריז היה קשור למסדרים אלו והושפע מהם.

 

תנועת הדרווישים הקלנדרים התפתחה במרכז אסיה במאה ה-12 על ידי הקדוש אחמד יאסווי. התנועה דגלה בקיבוץ נדבות ואופיינה באי הקפדה על קיום המצוות. הדרווישים הקלנדרים דמו מאד לקדושים ההינדים; הם לבשו גלימה אחת לכל החיים, לכל אחד היה מקל נדודים וקערה לאוכל, בעזרתה קיבלו את ארוחותיהם על ידי חיזור על הפתחים וקיבוץ נדבות. הם נפוצו מאד במרכז אסיה, הודו, והופיעו גם בדמשק ובאנטוליה. את חייהם הקדישו לקשר עם האל ולהתבוננות פנימית.

כותב רומי:

"ישנם סופים פראים נודדים, המכונים קלנדרים, שתמיד מלאים שמחת חיים.

זו שערורייה איך הם אוהבים וצוחקים על כל מעשה קטן.

אנשים הולכים עליהם רכיל, וזה עושה אותם מיומנים בערמומיותם,

אבל בעצם היאבקות אלוהים עצומה מתחוללת בתוך נוודים אלה,

שיטפון של אור שמש השיכורה מכל הדבר הזה."

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו