לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

אפולו

בנם של זאוס ולטו – לטו היא מדור הטיטנים.

אח תאום של ארטמיס-דיאנה. האם לטו, בהיותה בהריון נדדה על פני תבל למצוא לעצמה מקום ללדת. אולם כולם פחדו מזעמה של הרה, אשת זאוס הקנאית. לבסוף הגיעה לטו לאי דלוס, שם סבלה תשעה ימים ולילות בצירי לידה, שכן הרה מנעה עזרה ממנה.

אפולו נולד ביום השביעי – והמספר שבע מקודש לו. התאומים אפולו וארטמיס היו קשתים – הוא בקשת וחץ מזהב, כיון שהוא אל השמש הזהובה. היא בקשת וחץ מכסף, שכן היא אלת הלבנה. שניהם בתוליים, טהורים ומרוחקים.

אפולו השתלט על דלפי והפך את דלפי למקום הנבואות שלו, האורקל של דלפי. אפולו יכול לראות למרחקים ויש לו פרספקטיבה כוללת, הוא אוהב דברים בהירים ומוגדרים, סדר והרמוניה ומעדיף את המודע על הבלתי מודע.

הוא לוגי, מחפש את האובייקטיביות ולא את הסובייקטיביות, מתכנן לעתיד, הוא בנו המועדף של זאוס. הוא אל המוזיקה המסודרת, הקלאסית, ההרמונית. אפולו ידע לאן הוא רוצה ללכת, מה הוא רוצה להשיג וידע שברצונו להצליח. הוא תמך בחוק ובמתינות, סיפק את המבנה החברתי להסדרת מחלוקת כדי שהקהילה תוכל לתפקד. הוא תואר כעלם יפה תואר ונטול זקן, בעל עוצמה גברית, ועל מקדשו נחקקו שתיים מאמרותיו "דע את עצמך" ו"הכול במידה".

לאפולו היו כמה אמרות נפוצות:

רסן את רוחך.

שים לב לגבולות.

שנא את הגאווה.

נצור לשונך.

התהילה אינה כוח.

שלוט בנשותייך.

באהבותיו לא הצליח. אהבות אלו נגמרו תמיד בטרגדיות, או בדחייתו.

 

לפי רודולף שטיינר האלים היוונים הינם כוחות נפשיים אותם אנחנו קולטים מבחוץ, כשיש יד מכוונת לטוב בכל וזאת השפעת המלאך מיכאל, המכניע תחת רגליו את כוחות התוהו – הדרקון. לאפולו תפקיד חשוב בכך, כמביא סדר לבני אדם

 

לפי מירצה אליאדה אפולו הוא כוח מאזן, הוא נולד לא רצוי, לא הייתה אדמה שתהיה מוכנה לקבל את לטו – אמו , ללידה, מפחד זעמה של הרה, ולאחר לידתו נאלץ להרוג את הדרקון – נחש הפיתון, שאיים על חייו, אלא שלאחר מעשה ההרג בא הטיהור, הוא טיהר עצמו והקים במקום מגורי הפיתון את המקדש של דלפי, המוקדש לאפולו הפיתוני, משלים בתוכו את הניגודים.

האל הוא כנראה ממוצא מערב אסיאתי, הוא היה אל, אך ידע גם את גורלו של הנחות בבני האדם – היות דחוי. כמה חודשים בשנה - חורף הוא היה שוהה בארצות הצפון האידיאליות – הארצות של ההיפרבורים, מקומות אגדיים, ובקיץ חוזר לדלפי. לפי הוראותיו של זאוס הוא מביא חוקים ותרבות לבני אדם. אפולו הוא הפרשן הלאומי, מביא חוק וסדר, הוא מוסר דבריו באמצעות האוראקאלים. הוא היחיד שיכול לטהר מרצח.

אפולו מייצג השראה, גם נבואית וגם אחרת, אך אין זו השראה אקסטטית כמו זו של דיוניסוס, אלא רצינית, מהורהרת, מרוכזת. הפיתיה מתוארת כשלווה, מאופקת, מרוכזת, כמו האל שאותו היא מייצגת. היא נבחרה מבין האיכרות של דלפי, והתנבאה במועדים קבועים. ביןאם זה על ידי גרגרי קטניות שחורים ולבנים, שסימלו את הכן או הלא, או על ידי פסוקים שיריים אנגמטיים, המוזה שלה הייתה זו של המשוררים. היא מקבלת את אור העתיד בצורת חזיונות. אפולו נכנס לגוף שלה

שני הכלים של אפולו הם הנבל והחץ וקשת. "תנו לי את הנבל ואת הקשת. אני אבשר לבני האדם מהו הרצון הבלתי משתנה של זיאוס" (המנון לאפולו 132). החץ מסמל את היכולת המנטלית להיות בשני מקומות בו זמנית. החזיונות של אפולו ממריצים את התבונה ומכוונים את הדעת למדיטציה, מובילים לחוכמה. החץ קשור לשליטה על המרחק, התנתקות מהמיידי והקונקרטי. השימוש בו מחייב שלווה ורוגע, ריכוז, הקשת והחץ מסמלים את הניגודים והשימוש בהם את חיבורם. הנבל מסמל את ההרמוניה, הזרימה, הוא מכשף את כל השומע אותו, הנבל מסמל שכחה. הוא משלים את הקשת.
"הרמוניה היא תוצאה של מתח בין ניגודים, בשומה לזה שבין הקשת והנבל" הרקליטוס

לפי מירצה אליאדה, אפולו מגלה לאנושות את הדרך המובילה מחזון של הגדת עתידות לחשיבה, "היסוד הדמוני, ההכרחי לכל ידע נסתר, נעקר. הלקח העליון של אפולו מתרכז בנוסחה הנודעת של דלפי, "דע את עצמך" . התבונה, המדע, החכמה, נחשבות לדגמים אלוהיים, מתנת האלים, ובראשם אפולו. השלווה של אפולו הופכת אצל היוונים לסמל השלמות הרוחנית, ומכאן לסמל הרוחניות עצמה."

אלא ששלווה זו מושגת לאחר מלחמות, הרג, הטהרות, וקונפליקטים, אחד המרכזיים ביניהם הוא זה שבין דיוניסוס לאפולו, שבסופו של דבר משתפים פעולה בצורה הרמונית בדלפי. דיוניסוס שולט בחורף ואפולו בשאר העונות


השוואה בין דיוניסוס לאפולו

ההשוואה בין דיוניסוס לאפולו היא השוואה בין אלים כתוניים, לאלים אולימפיים, בין אל שחציו אל חציו אדם, לבין אל שהוא כולו אלוהי, אידיאי, שמימי. המתח שבין שניהם היה המתח הבסיסי בחברה היוונית. האידיאלים מצד אחד - עולם האידיאות. והמיסטריות, היצריות, מהצד השני. ניטשה עסק הרבה במתח הזה, המתבטא, בין השאר, בטרגדיה האנושית (או הקומדיה, תלוי בנקודת ההסתכלות).

אפולו הוא אל השמים, ולעומתו דיוניסוס הוא אל שקשור לאדמה, למסתרי האדמה, שהמסתורין הבולט ביותר שלה הוא מוות והתחדשות הצמחייה מדי שנה. בתוך זה יש חשיבות רבה לצמח בשם גפן, שהוא מהמתים והמתחדשים ביותר. הגפן מצליח להוציא מתוך האדמה תכונה מהותית שלה, והיא תכונת התמורה. האדמה היא פיזית, אך נושאת בחובה מהות רוחנית גבוהה. הגפן היא פיזית, אך נושאת בחובה מהות רוחנית גבוהה של היין ואפשרות האקסטזה של האדם. ייתכן וזה לא יהיה אקסטזה אלא הרס, מפני הפן הכפול של דיוניסוס, אך גם הרס זה נושא בחובו זרעים של תמורה, של משהוא שחבוי בתוך משהוא אחר. בתוך הצמחייה חבוי הסוד של הפרי, בתוך הפרי חבוי הסוד של היין, בתוך היין חבוי הסוד של גילוי מהותו הפנימית של האדם, בתוך מהותו הפנימית של האדם חבוי הסוד של שכרון האל.

דיוניסוס הוא גם אל וגם אדם, הוא נוצר מזיווג של אל ואדם, בניגוד לאפולו שהוא בנם הטהור של האלים, בן השמים, בנו של זאוס. השמש הוא בנם של הכוכבים. דיוניסוס הוא תוצר של מיזוג של השמש/כוכבים ואימא אדמה/בני אדם. ובתור שכזה הוא נושא בחובו סוד כמוס, סוד של התמורה, של גילוי המהות הפנימית, והפיכת האדם לאל. מהות זו מושגת דווקא על ידי החיבור לצדדים הנמוכים של האדם, צדדי השיכרון, התת מודע, וסובלימציה שלהם. דיוניסוס קשור גם למים וגם לחום - אש, דיוניסוס נולד מאש וגדל על ידי מים: הוא נולד לאחר שאמו ראתה את זאוס כאש בוערת ומתה, וגידלו אותו נימפות ההידרות, המבשרות על הגשם. בית שאן נולדה מאש חום הקיץ, וגדלה ממי המעיינות שבסביבה.

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו