לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

בזיל הגדול:

נולד ב329 ומת ב378 בן 50 בלבד. נחשב לדמות המשפיעה ביותר בנצרות האורתודוקסית. הוא פעל ביחד עם חברו גרגורי מנזיאזן ואחיו גרגורי מניס.

 

בזיל נולד בנאוקיסריה  שבהרי הפונטוס, בצעירותו עבר ללמוד בקיסריה שבקפדוקיה, שם פגש את גרוגרי מנזיאזן לראשונה והם נהיו חברים בנפש. הוא נשלח ללמוד בקונסטנטינופול ובאתונה, שם למד משפטים, רטוריקה ואף לימודים קלאסיים עם גרגורי במשך 6 שנים מ349 עד 356 (חבר נוסף לכיתה היה יוליאנוס הקיסר לעתיד לבוא), לאחר מכן נסע למצרים מסופוטמיה, ישראל וסוריה כדי ללמוד על תנועת הנזירות שעליה שמע רבות מאחותו – מקרינה. באותה תקופה הוא הפך להיות נוצרי.
במפגשיו עם הנזירים הוא למד על דרכי הסיגוף והתבודדות שנפוצו, ולמרות שזה גרם לו לכבד אותם, משהו בו התנגד לדרך זו, במיוחד לאחר שניסה אותה בעצמו
מה שכן דיבר אליו היה הנזירות השיתופית, לה מצא דוגמא במנזרי פכומיוס במצרים. בשנת 358 אסף בזיל סביבו כמה תלמידים כולל אחד מאחיו - פטר ויחדיו הם הקימו מנזר שיתופי בנחלות משפחתו, אחותו, אימו ונשים נוספות הצטרפו אליהם לחיי תפילה וקדושה, יוצרים קהילה נשית מקבילה. השנים הבאות הוקדשו לבחינת החיים המשותפים וכתיבת מסות, תקנונים והבנות בנוגע אליהם. בנוסף לכך הוא הזמין את חברו גרגורי מנזיאזן להצטרף אליו ויחדיו הם כתבו ספר פילוקליה (אהבת יופי) כל יצירותיו של אוריגנס. זה לימד שהעולם, מכיוון שהוא עבודתו של אלוהים ויש בו את דמותו, יכול להיות האמצעי של עליית הנפש, שבתחילה הייתה מושלמת, אך נפלה ממצבה הגבוה. הנפש על ידי דברים ארציים, יכולה לעלות להבנה של המסתורין הרוחני ולהתרומם להתבוננות של הנצחי והלא נראה.

 

בזיל מדבר על נזירים כאותם אנשים שנמצאים על האדמה, אך יחד עם זאת מעל האדמה, גם כבולים וגם חופשיים... שיש להם שני סוגי חיים, אחד שהם בזים לו, ואחר שהוא לבדו ממלא את מחשבותיהם, הם נהיים נצחיים על ידי המוות, זרים לכל תשוקה ומלאים בשקט של האהבה האלוהים, הם שותים במעיין של אורו ומשקפים את קרניו, מתגברים על כל תאוותנות, ושקועים בתענוגות הנצחיים, דמעותיהם שוטפות את החטא ומטהרות את העולם.

 

בזיל שאף לאחד את החיים הפעילים וחיי ההתבוננות, הגביל את הסיגופים, העבודה הייתה יותר חשובה מצום. הנזירים אכלו פעמיים ביום, ארוחות המורכבות מלחם, מים ירקות ופירות. שעות התפילה היו קבועות, ושינה הייתה מוגבלת.

כדמות נערצת, שכנע רבים ללכת בדרכו. ובנה מודל חדש לנזירות השיתופית האורתודוקסית, מחבר רגולה המשמשת עד היום. הוא גם אחראי ליצירת המערכת הכפולה של מנזרים לנשים וגברים, שמנוהלים על ידי אבא ואם במקביל. המנזר הופך בהשראתו למרכז החברה הנוצרית וכלי בשירות הקהילה.

 

ארבע שנים לאחר הקמת מודל הקהילה הנזירית האורתודוקסית הראשונה נקרא בזיל לשירות הציבור בעיר הגדולה קיסריה שבקפדוקיה, שם מילא תפקיד חשוב במאבק נגד יוליאנוס הכופר ולאחר מכן בזרם האריאני. הוא שיתף פעולה עם חברו הוותיק גרגורי מנזיאזן בפולמוסים, נאומים, דרשות וכתבים כנגד התפישה האריאנית ועמד כסלע איתן מול הקיסר ותומכיו. בזיל הגן על עיקרון השילוש שנוסח בוועידת נקיאה ועל התפישה של הטבע הכפול של ישו, משתמש לשם כך בתפישה הדואליסטית של המיסטריות ההלניות ומפתח את התיאולוגיה הביזנטית. באחד העימותים ציין לפניו הקיסר המופתע שאף בישוף לא התנגד לו עד כה. בזיל השיבו: "כנראה שעד עתה לא פגשת בבישוף אמיתי".


בשנת 370 מונה בזיל לתפקיד בישוף קיסריה, האישיות הדתית החשובה ביותר בקפדוקיה ופונטוס, שהיו מרכז התנועה הנזירית הנוצרית באותה תקופה, וכאן נתגלה בכל גדולתו:

רעב פקד את הארץ. בזיל, שהיה אדם עשיר, מכר את נחלות אחוזותיו הרחבות בכדי לקנות מזון לעניים, הוא עצמו עבד במטבח בהכנת אוכל לרעבים. וגייס את כל המנזרים שלו למשימה זו, מסרב להבדיל בין נוצרים ליהודים או פגאנים, המנזרים סיפקו אוכל לכולם בטענה שלא ניתן להבדיל בין מערכת העיכול של יהודים, פגאנים, או נוצרים.

הוא עסק בעצמו בשיקום גנבים וזונות, הטיף לכמורה שלא לרדוף אחר עושר וכיבודים, נזף בפקידי ממשל שסרחו, ולימד בוקר וערב קהלים גדולים בכנסייה בקיסריה.

אחד הדברים המופלאים שהוא יצר זה עיר שלמה של  בתי חולים, בתי תמחוי ואכסניות לעניים מחוץ לקיסריה שנקראה בסיליאד ונחשבה לאחד הפלאים של התקופה.


בזיל היה איש ארגון ופוליטיקה טוב, הוא ידע ליצור בריתות ושיתופי פעולה, וגם לכבד את האויבים. לגייס עזרה כשצריך והפעיל אנשים. במסגרת המאבק שלו עם האריאניות שיתף פעולה אם אתנסיוס – פטריארך אלכסנדריה, הפעיל את חבריו גרגורי מניסה וגרגורי מנזיאזן, וידע להתפשר עם מורהו אאוסטטיוס. הוא מת בשנת 378 באותה שנה בה נפטר גם הקיסר שהתנגד לו – וולנס, למרות המאבק ביניהם הם ידעו לכבד אחד את השני, ומסופר על וולנס שבא לשמוע דרשה של בזיל ובסופה כה התרגש והתרשם עד שהחליט לתרום לכנסייה בראשותו כסף ואדמות. את פעלו השלימו חבריו משכבר הימים שנקראו לדגל והראו את יכולותיהם לאחר מותו – גרגורי מניסה וגרגורי מנזיאזן.

 

לפי המסורת האורתודוקסית בזיל התחיל את השימוש באיקונוסטזיס (מסך האיקונות) וכן חיבר הרבה מן התפילות והליטורגיקה ויש אומרים גם שירים. בנוסף לכך הוא כתב את חוקת הנזירות. כל הנזירים בכנסיות האורתודוקסיות למיניהם מקבלים את החוקה של בזיל, יש לו חוקה קצרה וחוקה ארוכה. והיא השפיעה רבות גם על החוקה של הנזירים המערביים כפי שנוסחה על ידי בנדיקטוס. את דמותם של בזיל, גרגורי מניסה וגרגורי מנזיאן ניתן למצוא כיום כמעט בכל כנסייה אורתודוקסית על מסך האיקונות, בדרך כלל בצד השמאלי של המסך או הכנסייה.

 

מדבריו:

"תפילה היא תחינה לטוב המופנת על ידי החסיד אל אלוהים, אך אין אנו מגבילים את תחינתנו למילים. וגם אין אנו מניחים שאלוהים דורש שנזכיר לו על ידי מילותנו. אומר אני, לכן, שאל לנו להסתכל על תפילתנו כמורכבת מההברות שאנו מבטאים. הכוח של התפילה מונח במטרה של נפשנו, ובמעשי החסד שמשפיעים על חיינו בכל נקודה. כאשר אנו יושבים מסביב לשולחן, התפלל. כשאתה מרים את הלחם, תן תודה לנותן. כאשר הצורך שלך לאכול עבר, אל תתן למחשבה של הנותן לעבור ממך. היום נגמר? תן תודה לזה אשר נתן לנו את השמש של עבודתנו היומית, וסיפק לנו אש בכדי להאיר את הלילה ולשרת צרכים אחרים של חיים...."

 

"אנחנו צריכים תמיד לזכור שהגוף שניתן לנפש האדם לשכון בו נקרא המשכן של אלוהים, ולכן הוא לא שלנו אלא שלו. כשם שאלו שחיים על אדמה לא שלהם מעבדים את האדמה למען הבעלים, כך גם אנחנו , שניתן לנו הגוף, חייבים לדאוג לו ותגרום לו לתת פירות עבור זה שנתן לנו אותו...."

 

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו