לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

גלאל א דין רומי - טיולים לרחבי העולם

 סיפורו של רומי

שירתו של רומי היא מקור השראה לרבים, וכך גם סיפור חייו העשיר:
רומי נולד לפני  מעט יותר מ800 שנה בבלח' שבצפון אפגניסטן של היום, אז חלק מארץ שנקראה חורסן, והוא מת ונקבר בקוניה שבתורכיה בגיל 66. חייו היו סוערים ודרמטיים, מלאי תהפוכות, כשהציר המרכזי שעליו הם סבבו היה המפגש שלו בגיל 37 עם ה"חבר" – שמס מטבריז מפגש זה, הפך אותו למה שהינו – משורר, רקדן, חולה אהבה. אלא שהוא לא היה מתאפשר ללא המאורעות שהובילו אליו, ולא שלם ללא מה שבא אחריו. 
בכדי להיות מוכן וזמין למפגש עם ה"חבר" ('דוסט' בשפה הסופית) היה על רומי לקבל חניכה מספקטרום רחב של מורים, ולצבור ניסיון חיים עשיר. בכדי להשלים את התהליך הוא היה צריך להתחבר ל"חברים" רוחניים נוספים ולפעול ברוח האהבה, פעולה שמגיעה לשיאה בכתיבת יצירתו המונומנטאלית – ה'מאסנאווי' ובדוגמא שמהווים חייו.

רומי הצעיר נחשב לעילוי. הוא נולד למשפחה משכילה ומבוססת, קיבל את החינוך המדעי והתרבותי הגבוה ביותר שניתן לשער והודרך באופן אישי על ידי המורים הטובים ביותר, ובראשם אביו – בהודין. החינוך שלו כלל מלבד לימודים בבית הספר מסעות ברחבי העולם, ומפגשים עם גדולי הדור. בגיל 13 הוא עזב עם משפחתו את עיר מולדתו ונדד עימם במשך מספר שנים בכל רחבי המזרח התיכון. כאשר השתקעו לבסוף  בתורכיה הקריירה שלו נסקה, ובמקביל הוא הקים משפחה, גידל ילדים, לימד, כתב, וקיבל את המשרה הדתית והחינוכית הגבוהה ביותר בקוניה.  
גם מבחינה דתית ורוחנית הוא הוכן לקראת ייעודו: אביו שהיה מלומד סופי מעמיק היה הראשון שהכניס אותו בסודה הנסתר של התורה הסופית. אחריו, המשיך את הכשרתו מורה ששמו היה ברנהודין, שהיה מומחה ב"מדע המצבים". בנוסף, הוא נפגש  עם מורים אחרים ואף נסע לשנה להשתלם במרכז של סופים מתבודדים ('חלוותים') בדמשק.

כאשר פגש רומי את ה"חבר", אותה נשמה תאומה אשר התגלתה כמשלים הרוחני שלו, הוא היה מוכן ובשל. אומר שמס: "אם תסתכלו על התכונות הטובות של הנביא – הרי שאת כולם יש ברומי". מפגש עם שמס הפך את חייו: הדרשן הדתי נהיה לרקדן, המלומד למשורר. רומי, בעזרתו של שמס, נכנס לתוך עולם מסתורי ואזוטרי שאף אחד לפניו לא הכיר. רומי הפך להיות לאוהב, אלא שהאהבה לא הייתה שלמה, מכיוון שהייתה תלויה עדיין באדם אחר, בשמס. בכדי להשלים את תהליך ההתמוססות היה על רומי להיפתח גם לאנשים אחרים, ליופיים של החיים ולאחוות המין האנושי. רומי צריך היה להפוך את אהבתו ל"חבר", לאהבה ל"חבר" האמיתי היחיד, שהוא האלוהים. תהליך זה הגיע להבשלתו בעזרת היעלמותו (המסתורית) של שמס מטבריז, ודרך מפגשיו וקשריו של רומי עם חבריו החדשים: זרקובי, הוסמדין, ועוד רבים נוספים.

בשנותיו האחרונות מגיע רומי לבשלות, להשלמה ולשקט. הוא חוזר למלא תפקיד מרכזי בחברה, מלמד ומכוון, תומך ומנהיג. חייו מוקדשים לשירות לזולת וללימוד הסודות שנגלו לו. מגמה זו מגיעה לשיאה בכתיבת ה'מאסנאווי' – יצירה ספרותית יוצאת דופן המשמשת עד היום ללימוד רוחני והארה. רומי הופך להיות ה"מורה" – 'מוולאנה' ובעקבות לימודו והדוגמא של חייו נוצר לאחר מותו, בעזרת בנו, המסדר של הדרווישים המחוללים. 

על סיפור חייו של רומי והאנקדוטות השונות הקשורות אליו תוכלו לקרוא במאמרים הבאים הכוללים פרקים על המורים והאישים השונים המשמעותיים בחייו של רומי, רקע גיאוגרפי והיסטורי, את סיפור תולדות חייו, המפגש עם שמס, פרק נרחב על ה'מסנאווי', וציטוטים רבים משירתו. הציר שעליו סובב חלק זה הוא השינוי שרומי עובר בעקבות המפגש עם שמס והביטוי של זה ביצירתו המאוחרת ובמיוחד ב'מאסנאווי". 

לחצו לקריאה

ילדות בחורסן

מורשת בית אבא

המסע

הגעה לקוניה

המפגש הגורלי

שמס טבריזי

פרידה ומציאה

היעלמות

האהוב החדש

סימנים ללא נראה

אור האלוהים

מות רומי

 

קראו את המאמרים הבאים

סדרת מאמרים על הדרווישים מחוללים בטורקיה - לחצו כאן

סדרת מאמרים על הסופים במרכז אסיה - לחצו כאן

סדרת מאמרים על הסופים בעולם - לחצו כאן

סדרת מאמרים על הסופים באתר תרבויות עולמי ישראל - לחצו כאן

סדרת מאמרים על המסדר הבקטשי בקפדוקיה - לחצו כאן

 

ולמי שאין סבלנות לקרוא את כל המאמרים (סבלנות זה אחד משמות האלוהים), להלן המאמר המקוצר הבא:

 

גלאל א דין רומי – בקיצור

גלאל א דין רומי חי בתורכיה במקום הנקרא קוניה, בדרום הרמה האנטולית. המקום היה אז בירת הממלכה הסלגוקית. הסלגוקים היו שבט תורכי שהשתלט על מרכז אנטוליה והקים שם ממלכה עצמאית ופורחת. גלאל היה ראש חצר חסידים בקוניה - הבירה. חצר שהפכה לבית ספר, ובסופו של דבר לדרך סופית ייחודית הנקראת הדרך המוולאנית או המסדר המוולאני. שגלאל היה מייסדה.

בתנועה הסופית במאה ה-13, שבה חי גלאל היו שני זרמים עיקריים, כפי שהסברנו קודם: זרם אחד היה זרם שהלך בעקבות גונאיד, קדוש סופי מהמאה התשיעית. מאפייני זרם זה היו לימוד עיוני, הליכה בדרכים אורתודוכסיות, והתקדמות בדרך הדרגתית שיטתית ושקטה לקראת הארה – התאחדות, במינוח הסופי. הזרם השני היה על שמו של ביסתאמי, קדוש מוסלמי שחי אף הוא במאה ה-9 ושזכה לחזיונות פלאיים, ניסים והארות אקסטאטיות. דרכו הייתה יותר דרך האקסטאזה, ההארה הפתאומית, הפלאי והמיסטי, תוך התייחסות בפחיתות ערך לדרך.

(החלוקה בין שני הזרמים מזכירה במידה רבה את החלוקה בן שני זרמי הזן ביפן – הסוטו, הזרם ההדרגתי, והרינזאי, הזרם הפתאומי, המשתמש בפרדוקסים הנקראים קואן.)

גלאל נחשף לסופיזם כבר מילדותו. אביו היה שולטן המאמינים, תואר כבוד שניתן לו על ידי שליט קוניה. הייתה לו חצר חסידים משלו ובית ספר, אותם ירש גלאל. המשפחה הגיעה לקוניה מאפגאניסטן בעקבות פלישת המונגולים וסכסוכי חצר. היא התערתה בחיי המקום, קשרה קשרים אמיצים עם השלטון, אך המשיכה לשמור על קשר עם הקהילה דוברת הפרסית, ואף השתמשה בשפה הפרסית בלימודים.

בגיל 37 גלאל היה אדם נכבד, שולטן המאמינים, ראש בית ספר ותיאולוג. איש דתי וקדוש, במלוא מובן המילה. אלא שאז קרה דבר מה ששינה את חייו וגרם לו להבין שהדרך שהלך בה עד כה לא הייתה הדרך הנכונה ביותר בשבילו. פגישה “מקרית” בשוק בינו לבן דרוויש נודד בשם שאמס מטבריזי, שינתה באחת את חייו.

שאמס מטבריזי, ניגש אל גלאל כשזה רכב על חמורו בשוק, מלווה בתמידיו, תפש ברתמת החמור, הביט בגלאל בעיניים חודרות ושאל: “מי גדול יותר: מוחמד או ביסטמי”?

“מוחמד”, ענה גלאל בנחישות.

“אבל ביסטאמי אמר: “לי התהילה”, ומוחמד אמר – “אינני יכול להללך כראוי”“, התעקש שאמס.

כאשר גלאל עמד לענות, הוא נפל לפתע מהחמור והתעלף. כששב להכרתו אמר: “ביסתאמי נגס נגיסה אחת של ידע וחשב שזה הכל, אך למוחמד היה הוד מלכות הולך ומתגלה”.

המפגש, גרם לשינוי עמוק בחייו של גלאל. כותב על כך בנו, מאוחר יותר: “מעולם, לרגע, לאחר המפגש, הוא לא הפסיק להאזין למוזיקה ולרקוד. מעולם לא נח, ביום ובלילה. הוא היה מופתי ונהיה משורר. הוא היה פרוש ונהייה שיכור מאהבה. זה לא היה יין ענבים. הנפש המוארת שותה רק את יין האור”.

שמס הוא זה שלימד את רומי את טכניקת הסיבוב של הדרווישים המחוללים.

לאחר המפגש נהגו שאמס וגלאל להתבודד יחדיו במשך שבועות ארוכים. מדי פעם שאמס היה נעלם וגלאל היה שולח שליחים לכל רחבי הממלכה לחפש אחריו. יום אחד שאמס נעלם ולא שב עוד. גלאל התאבל על חברו שנעלם ומאן להינחם. הוא כתב שירי אהבה נואשים לשמס, הסתגר בחדרו, וסירב לקבל אנשים.

כמה חודשים מאוחר יותר פסע רומי בשוק כשלפתע הגיעו לאוזניו קולות רקיעות נפח שהיה בסביבה. רומי נעצר לרגע ואז החל להסתובב סביב עצמו כפי שלימד אותו שמס. למראה המבטים המופתעים של תלמידיו הוא אמר: “מה אתם עצובים, שישו ושימחו, הנה שמס חזר אלינו בצורת רקיעות הנפח הזה”.

רומי הסתובב סביב עצמו כל אותו אחר הצהרים וגם בלילה, בשוק, כשתלמידיו מצטרפים אליו, ואף הנפח ששמו היה זקורי שנהיה ברבות הימים לתלמידו – מורו – אהובו הראשי.

רומי חזר לעצמו לחלוטין רק אחרי שנים כשכתב את יצירתו המונומנטלית – "המתאנאווי", שנכתבה בפרסית ונקראת, גם הקוראן של הפרסים. ספר ענק שבו סיכום של תורתו ותורות סופיות אחרות עד תקופתו, מועברים בצורה של סיפור ושירה. רומי גמר את הטרנספורמציה שלו. מגולם הוא הפך להיות פרפר. הוא העביר את אהבתו לשמס לתלמידים אחרים, ומשם האהבה הפכה להיות אהבה אוניברסלית, חובקת עולם. המעגל הושלם.

רומי נהג תמיד לומר על עצמו: "הייתי לא בשל, בושלתי, ועתה אני מוכן".

גלאל כתב שירים רבים. הוא היה מדקלם אותם. הם היו יוצאים מתוכו שלמים, תוך כדי שהוא היה מסתובב אקסטאטית סביב עמוד או במצבים אקסטאטיים אחרים. היו לו תלמידים רבים, וחלק מהרצאותיו נאספו בספר שנקרא – סימנים של הלא נראה.

הוא ייסד את המסדר המאוולאני, שבו אחד הדגשים הוא על הגעה לאקסטאזה ולהתאחדות עם האלוהים – הזכרות, במינוח הסופי, באמצעות מוזיקה וריקוד. מסדר זה מפורסם בעולם בזכות הדרווישים המחוללים.

 


מה היה מאחורי אותה פגישה בן שאמס לגלאל?

גלאל הלך בדרך הסופית, בדרכו של גונאיד. הוא הלך בדרך האורתודוכסית, שבה יש התקדמות הדרגתית והגיונית. אלא שהדרך הזו לא הובילה אותו לשום מקום. באיזהשהו שלב, כשהקרקע הייתה מוכנה, נשלח אליו מורה בדמותו של שאמס, כמו שקורה בהרבה מקרים סופיים אחרים.

המורה הזה איתגר את גלאל, ואמר לו, למעשה, שדרכו אינה הדרך הנכונה, וכי עליו ללכת בדרכו של ביסתאמי. הוא עשה זאת בדרך ההארה הפתאומית. בתחילה, חשב כנראה גלאל שזה הוא עוד איזה שהוא ויכוח אינטלקטואלי עקר, כמו רבים אחרים שהיו לו בוודאי במהלך כל יום. ויכוחים שבזכות שכלו החריף, שגם היה מקור כשלון הווייתו, תמיד היה מנצח. אלא שפתאום הבין מול מה ומול מי הוא עומד. יותר מאוחר אמר בהתייחסו לפגישה עם שאמס: “מה שבעבר חשבתי עליו כעל אלוהים, פגשתי היום בבן אדם.”.

גלאל נפל מחמורו מתעלף. כששבה אליו הכרתו היה עניו מספיק להודות שאכן אינו יודע הרבה, ושיש לו הרבה מה ללמוד, זה לפי דעתנו מה שהוא מתכוון אליו כשהוא אומר: “ביסטמי נגס נגיסה אחת של ידע וחשב שהוא יודע הכל, למוחמד הוד מלכות היה הולך ומתגלה”. בהמשך לשיחה הזאת, גלאל נהייה תלמידו של שאמס, שגילה לו מסודות הדרך, והכשיר אותו לשמש כמייסד של דרך חדשה. (מעניין לציין שידוע כי לשאמס היה קשר, והוא אף נפגש, עם פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, מייסדו של מסדר נוצרי חשוב במערב.)

 


רקע לסיפור חייו של רומי.

באיסלאם היו כמה מגמות:

המותזיל – התחילו מאיתיזיל שנפרד ממורהו חסן אל בצרי, אנשי ההגיון.

א. הם סומכים על ההגיון יותר מאשר ניסיון רוחני, והצעד הראשון הוא סקפטיות.

ב. ב. פעולות ותיאוריות הם בעלי חשיבות

ג. תכונות אלוהים הם מעבר לתכונות אנוש. אלוהים הוא קיום מוכרח, הוא גם הקיום הראשון

ד. האדם חופשי לעשות כאשר יחפוץ, בין אם זה טוב או רע, אלוהים לא מתערב במעשיו

ה. אדם לא יכול לראות את האלוהים גם אחרי המוות

רומי אומר לגביהם כך: "המותזילים הם שבויים של החושים הפיזים שלהם והם מתיימרים להיות סונים, אלא שהם סוטים. מי שמסוגל ללכת מעבר לחושים הפיזיים הוא סוני, אדם שעיניו הרוחניות פתוחות אזי העין המאוזנת של ההגיון יכולה להדריך אותו".

"האינטלקט של האנשים משתנה לפי הטבע המקורי שלהם, למרות שלפי המותזילים הם שווים והשינוי נובע מחינוך."

הגבריא – אלו שמאמינים בגורל. הם התחילו על ידי ספוון ב754 לספירה ומאמינים בכך:

א. הכל תלוי ברצונו של האלוהים, לאדם אין כל רצון משל עצמו, כל מה שקורה קורה מפני הרצון האלוהי.

ב. כל הפעולות נובעות מאלוהים לבדו והוא יוצר אותם כשם שהוא יוצר דברים אחרים.

רומי אומר בקשר לכך: זה שלא נותן תודה וסבלנות בגלל עצלנותו, אין לו ברירה אל ללכת בדרך הגבריא, וזה שמאמץ את הדרך הזו פוצע את עצמו ופציעה זו מביאה אותו אל הקבר.

 


מסעו של בהדין – אביו של רומי מבלק לקוניה:

הם לקחו 300 גמלים, בדרכם הם פגשו את המשורר הפרסי עטר מנישפור, שכשראה אותם שאל: איך זה שהים הולך אחרי האגם? הוא התכוון לכך שרומי הלך אחרי אביו. והוא נתן לרומי את ספרו אסרנמה.

בכניסה לבגדד השומרים שאלו את בהודין מי הם. בהודין ענה: אנחנו באים מהאל ונחזור אליו, באנו מהעולם הלא קיים ונחזור אליו. לשמע תשובה זו השומרים דיווחו לחליף וקרא למלומדו שרוורדי לברר על הבאים.

החליף באותה תקופה הייה אל נסיר לי דינילה, והוא היה חליף אכזרי. בהודין לא רצה להיות בפמלייתו למרות שהחליף חיבב אותו. החליף ייסד תנועה שנקראת פותוואת, שמטרתה הייתה לחזק את האיסלאם ואת הנאמנות הסונית לחליף בארצות הממלכה. במסגרת זו יצא שרוורדי לאנתוליה. תנועה זו נקראה גם אחליק, והייתה קשורה לסופים. הם נלחמו מרות בכופרים ובנוצרים, והם היו בהתנגשות עם חסידיו של רומי שהטיפו לשלום.

 

 

בהודין דין עזב את בגדד ומשם הלך למכה ואחר כך לדמשק, שם הייתה שושלת איובית. בדמשק התחילה תנועה סופית בשם הקלנדריה, שדגלה בקיבוץ נדבות ואי הקפדה על קיום המצוות. היא התחילה על ידי במל אל דין ספי בשנת 1213 ועקרונותיה היו:

א. לא לשמור אוכל ליום המחרת מכיוון שאלוהים הוא המזין

ב. עליהם לנדוד ממקום למקום, ללא בית, כל המקומות שייכים לאלוהים מכיוון שהוא בכל מקום, גם הם יכולים להיות בכל מקום

ג. חסד אלוהי מספיק לצורך החיים

ד. אסור לכפות אימון דתי נוקשה על התלמיד

ה. חסיד של הדרך צריך היה לגלח את זקנו, שפמו וראשו, ועליו ללבוש לבוש מיוחד.

 

הקלנדריה נפוצים מאד בהודו וקרוב לוודאי שהחלו שם, הם הופיעו גם בטורקיסטן במאה ה12 ובדמשק, כאמור, בתחילת המאה ה13. ההבדל בינם לבין המלאמים, הוא שהקלנדריה עושים הכל בגלוי, ואילו המלמיה בנסתר. נראה ששמס היה קשור לקלנדריה.

 

לאחר דמשק עבר בהודין לארזינגן באנתוליה, שם המלך נהיה אחד מתלמידיו. במות המלך הוא עזב את העיר והלך לקרמן שליד קוניה, שם מתה אישתו והיא קבורה במקום, ולעומת זאת רומי התחתן במקום. לבסוף הוזמן בהדין על ידי הסולטן הסלגוקי הגדול מכולם: אלא אל דין קייקובד לקוניה. בקונייה היה לבהודין מקום של כבוד, שם הוא מת כעבור שנתיים ממחלה.

לבהודין יש כמה כתבים ביניהם המעריף – הידיעה, להלן כמה ציטוטים משם:

"הסתכלתי על מחשבתי, אך הרגשתי שהמחשבה איננה בתוכי. היא הלכה למקום כלשהוא. ואז שמתי לב שהשליטה של תפישותי אינה בידי".

"זה היה האל שנתן לי מודעות או אי מודעות וזה נראה לי שאני מחובר אליו, לכל שהוא הולך, אני הולך, כשהוא בא, אני באתי לעצמי."

"איך יכול אוהב האל לזכור את גן העדן או הגיהנום? הייתה השאלה. אמרתי: גן עדן הינו השלמות של כל הכוחות, אינטליגנציות, שמחות, ותענוגות של ידידות, וגיהנום הוא האיסוף של כל העצבות. וכך, ידידות היא חלק מגן עדן או השפעה של גן עדן, בעוד שגיהנום משסה אותך בחברך."

 

הסולטנים הסלגוקים היו נוהגים לשאת נשים נוצריות, בין אם ארמניות או במיוחד גרוזיניות שנחשבו ליפות ביותר בעולם.

הסולטן קיקובד מעולם לא נשאר במקום אחד, הוא היה נודד בממלכה בכדי להשגיח עליה. הייתה לו אהבה גדולה בליבו לישו והוא רצה למעשה לחיות חיים של נזיר, אך שוכנע לוותר על הרעיון על ידי שרוורדי. לאחר מותו החלה התפוררות ממלכתו שנסתיימה בכיבוש מונגולי, זה היה זמן הפעולה של רומי.

רומי היה מקובל על השליטים הסלגוקים ונחשב לסמכות רוחנית, אך הוא התרחק מפוליטיקה, וכך הוא אומר: "הגרוע שבמלומדים הוא זה המקבל עזרה מאמירים ושרווחתו והצלתו תלויים בהם ונובעים מפחד מהם".

 

 

אשתו של הסולטן, הנסיכה הארמנית איסדין קיקווס, שנקראה גם הנסיכה תמרה, הייתה תלמידה נאמנה של רומי ואהבה אותו כאב, כשבעלה מת היא נשאה לפרוון, שהיה האיש החזק בממלכה ולמעשה שלט בה, בתקופתו מת רומי והיא זו שבנתה את קברו. שמה האחר היה, כאמור, הנסיכה תמרה.

הסיפור מספר שהיא כל כך אהבה את רומי, עד שיום אחד כשהייתה צריכה לנסוע לכמה ימים מקוניה, ביקשה מצייר מפורסם לצייר את פרצופו של רומי בכדי שתוכל לקחת את התמונה איתה. הצייר הגיע לביתו של רומי והתכונן להתחיל לצייר.

"אם תוכל לצייר את פרצופי זה יהיה הישג גדול" אמר רומי.

הצייר הסתכל על רומי והחל לצייר, לאחר שהרים את פרצופו מהדף בשנית גילה להפתעתו שפרצופו של רומי השתנה, הוא צייר תמונה נוספת, אבל גם במהלך הציור הזה הפרצוף של רומי השתנה, וכך קרה הדבר 20 פעמים. הצייר שבר את מכחולו, וצועק ובוכה השתחווה לפני רומי, ואז אמר רומי את החרוזים הבאים:

"אבוי אני כה חסר צבע וצורה

איך יכול אני לראות את עצמי כמו שאני.

אתם אומרים לי לגלות את סודותי,

אך היכן הם המקום והחלל שבהם אני נמצא?

כיצד יכולה נפשי להרגע?

כשאני שוכן ברוח כה ניידת

גם הים שלי טבע בתוך עצמי

משונה להגיד איזה מין ים חסר גבולות אני."

הצייר עזב את ביתו של רומי בוכה ו20 הציורים הלא גמורים נלקחו לנסיכה תמרה. ומאז בכל פעם שרצתה להזכר בפרצופו של רומי, מספיק שהוציאה אחד מהציורים מתיקה, ופרצופו של רומי הופיע לפניה.

 

 

יום אחד הגיע פרוון לקבל את עצתו של רומי ושמע את הדברים הבאים: "עשו אותך רועה ואתה מתנהג כמו זאב, עשו אותך מגן בעוד אתה מתנהג כמו גנב ופועל לפי מילותיו של השטן..." בשומעו זאת החל הסולטן – פרוון לבכות ולצעוק ולהתחרט על מעשיו. אז רומי יצא ואמר לו שאלוהים סלח לו.

יום אחר שאל פרוון לעצתו של רומי. אמר לו רומי כך:

שמעתי שלמדת את הקוראן בעל פה?

כן, ענה פרוון.

למדת את המסורת עם שייך סדרדין, הלא?

כן, ענה פרוון

"מכיוון שאינך פועל על פי מילותיו של אלוהים ונביאו, איך תוכל לפעול על פי מילותיי? שאל רומי.

יום אחד אמר פרוון:

"רומי הוא מלך רוחני, אין עוד מורה כמוהו.. אלא שתלמידיו הם אנשים רעים ולא חשובים".

רומי כתב בתגובה כמה מילים לפרוון: "אם תלמידי היו אנשים טובים, הייתי צריך להיות תלמידם, קיבלתי אותם כתלמידי כדי לעשות אותם טובים יותר בפעולה ובאופי."

מדרסת קרתאי: ווזיר בשם קרתאי חי בקוניה ולכבודו בנו את המדרסה. הוא היה נוצרי שהתאסלם והיה חסוד וצדיק, הוא נלחם לשמור על אחדות הממלכה כנגד אינטרסים ואנשים אגואיסטיים. רומי נהג לקרוא לו: קרתאי שלנו. ואמר עליו שהוא אוהב של אלוהים. "יש לך את התכונות של המלאכים הקרובים לאלוהים". רומי קרא לו: הגבוה מבין האדונים המכובדים, מקור הצדק והחסד.

 

 

קרתאי בנה מדרסה ב1251 שאותה רומי נהג לבקר ושם עשו גם את הסמה, כשקרתאי מת הוא נקבר במקום.. יום אחד רומי עבר ליד המדרסה ונעצר, לבסוף אמר: חברינו אומר שהוא מתגעגע אלינו ומבקש להנחם בנשימותינו. רומי וכל החבורה נכנסו למדרסה ובילו שם שעות אחדות בקריאת קוראן, חרוזים מהמסנאווי, ועוד..

בקוניה חי שייך בשם סדרדין קונאווי, הוא היה בנו החורג של איבן עראבי ותלמידו. אפלקי מספר שסדר א דין כיבד את רומי. בחלומו הוא ראה פעמים רבות את רומי נותן מסג לרגליו. פעם הוא התעורר וראה את רומי יושב לרגלי המדרגות, רומי אמר לו: אל תדאג ואל תאמר השם ישמור, לעיתים אני אתן מסג לרגליךך ולעיתים אתה תתן לרגליי. סדר אדין ניהל את הלוויה של רומי והתעלף כשראה מלאכים ואת מוחמד מצטרפים ללוויה.

בזמנו של רומי החל את פעולתו האגי בקטשי. האגדה מספרת שאחד החסידים של האגי בקטשי הגיע לרומי וסיפר לו על נס שההאגי עשה: להפוך מים לדם. רומי ענה שהלוואי שהוא יכל להפוך דם למים, מכיוון שלהפוך מים לדם זה דבר קל יחסית מכיוון שדם מלוכלך יותר ממים.

 

 

המורה הראשון של רומי הייה אביו, כשעזב בהדין את בלק אחד מתלמידיו הנאמנים נשאר להתבודד בהרים, יום אחד היה לו חזיון ובו בהדין בה אליו וביקש ממנו לבוא ולטפל בבנו שנשאר לבד. התלמיד עזב את ההרים והגיע לקוניה כמה ימים לאחר מות אביו של רומי ונהיה המורה הבא שלו. שמו היה בורהנדין. מספר הבן, סולטן וולד, על המפגש ביניהם.

"אמר הסעיד שהשייך בהדין מוחבא בתוכנו, כשם שחמאה מוחבאת בתוך חלב,

הוא (רומי) נהיה התלמיד שלו בנפש ונכנע לו, וכמו גוף מת נפל בנוכחתו.

כשהוא מת בנוכחותו, הסאיד החיה אותו שוב, הוא עשה אותו שמח לנצח על ידי שלקח את כאבו.

הוא בילה 9 שנים בחברתו, ובהיותו איתו, הוא נהיה בדיבור, בהתנהגות ובמצבים כמותו."

בורהנדין שלח את רומי ללמוד גם בדמשק, ולבסוף נתן לו את המצבים הרוחניים שלו ואת כוח הדיבור שלו. לאחר 9 שנים בשנת 1240 עבר בורהנדין לקיסרי שם הוא נהיה אימאם, ורומי ביקר אותו מדי פעם.

 

 

שמס טבריזי

בשנת 1244 פגש רומי את שמס, מפגש ששינה את חייו:

"שמס אתה השמש ואיך אני יכול להלל אותך? יש לי מאה לשונות חדות כחרבות אבל כשאני רוצה להלל אותך הם מגמגמות."

"אל תדבר בכדי שתוכל לשמוע מאותה שמש את מה שאי אפשר למצוא בספרים או בשיחות"

"ההוכחה של השמש היא השמש עצמה, אם רצונך בהוכחה אל תפנה פרצופך מהשמש."

"הייה שקט! מפני האוצר השמימי ואני שיחררנו עצמנו מפרנסה, מארנקים ומשוק. הקשב, סיים דיבורך עם מילים אלו: כשהשמש זורחת היפטר מהשומר, גנב ולילה אפל."

המפגש בין רומי לשמס נקרא גם המפגש בין 2 הימים, וזה מזכיר את הסיפור הקוראני של המפגש בין משה וקידר, כששמס הוא קידר ורומי משה. לאחר המפגש שני אוהבי האלוהים התחבקו והלכו לבית של זרקובי ושם הם דיברו על הסודות האלוהים למשך 6 חודשים, כשהמפגש הרוחני הגיע לשיאו, רומי השתנה. הוא החל לבצע סמה בעזרת מוזיקה, גם בנו סולטן וולד הצטרף.

שמס אמר לרומי: "למרות שכבר גילית את הסודות של האני הפנימי שלך הקשב! אני האני הפנימי של האני הפנימי, הסוד של הסודות, האור של האורות."

"שמס הפך את רומי ממצב של אוהב למצב של אהוב של אלוהים"

"השייך נהיה סטודנט בנוכחותו. הוא למד שיעורים רבים. הוא גמר את חינוכו אך החל כמתחיל שוב. למרות שהיה מורה הוא נהיה תלמיד. שמס הזמין אותו לעולם מוזר, שלא נראה על ידי ערבי או טורקי לפני כן."

רומי הזמין את שמס לביתו באומרו:

"בית זה אינו ראוי לך, אך אני אוהב אותך בכנות, כל מה ששלי הוא שלך, אין ספק שאתה המאסטר האמיתי."

לאחר מפגשו עם שמס אמר רומי: "הספרים עכשיו חסרי ערך בשבילי"

ישנם 3 סוגי ידע: ידע חיצוני של בית ספר. ידע של תהליכים ומחקר, וידע אלוהי. שמס לימד את רומי את הידע האלוהי.

מספר סולטן וולד על חוויית שיעור שהייתה לו עם שמס בדמשק:

"שמס החל לדבר ולהוציא פנינים מפיו. הוא זרע אהבה חדשה בליבי ובנפשי. על ידי דיבורו על הקוראן והמסורות של מוחמד הוא גילה סודות. הוא גרם לי לעוף בשמיים בלי כנפיים ואיפשר לי לנוע ולנוד ברקיע האלוהי. הוא משך את המסך של עיני, כך שהלילה נהיה כמו בוקר. הוא גרם לי להגיע לים שאין לו גבולות, ובמקום זה מצאתי מנוחה. כמו ציפור ששוחררה מכלובה הרגשתי בטוח מכל סוגי הסכנות."

שמס ראה את עצמו כשמש ואת רומי כירח, הוא אומר: "ובכן, רומי הוא הירח ואני השמש. לכן, אנשים יכולים להסתכל על הירח אבל הם לא יכולים להסתכל על השמש ישירות."

שמס טען שאנשים לא יכולים לקבל את האמת ישירות, ואף מעבר לכך, שהם מוכרחים צביעות.

לבסוף: שמס אומר: "כל האנשים מתפללים לכיוון הכעבה, אך אם תזיז את הכעבה משם תגלה שהם מתפללים אחד כלפי השני."

 

 

זרקובי:

הוא היה תלמידו של בורהנדין ביחד עם רומי, אך הלך אחרי השייך לקייסרי, לאחר שמת חזר לקוניה ועבד כנפח, בביתו גם נפגשו רומי ושמס בפעם הראשונה. יום אחד עבר רומי ליד בית המלאכה ושמע דפיקות של פטיש קטן של העובדים שדפקו על הזהב בכדי לשטחו. רומי החל לרקוד וזקורי הצטרף אליו באומרו לעובדים: "אל תפסיקו גם אם הזהב יפגע". הם נשארו ביחד במשך 10 שנים.

"גם האור של השמש הסמיק אל מול פרצופו, כל מי שראה את פרצופו נהיה מאמין.

רומי הפנה את פרצופו כלפיו ועזב את האחרים, הוא אמר: "השמש של הדת כפי שאנו קוראים לו,

שמס חזר אלינו, מדוע אנו ישנים?" הוא חזר שוב בלבוש וצורה אחרים, בכדי להראות את חסדו וללכת באופן מלכותי." - סולטן וולד על המפגש בין זקורי ורומי.

במותו של זקורי ציווה השייך: "ללוויתי קיראו למתופפים, למצלצלים ולנגני הטמבורין, הילכו לקברי רוקדים, שמחים , עליזים ושיכורים, מחאו כפיים, כדי שאנשים ידעו שחברי האלוהים הולכים שמחים ומחייכים אל מקום המפגש."

 

 

הוסמדין:

הראשון שקראו לו סלבי – שמשמעו איש של אלוהים. הוא היה "משורר, סופר, אדם משכיל, גנטלמן ואדון".

יום אחד אמר אמר הוסמדין לרומי: אדוני, אם תכתוב ספר כמו זה של שייך חכים סנאי ובחרוזים של עטר, זה ישאר כמזכרת חיה בין הדורות הבאים וימשיך להזין אוהבים של אלוהים ואת המדוכאים. לבקשתו זו, רומי הוציא את 18 השורות הראשות מכובעו ואמר: לפני שהרעיון הגיע אליך אלוהים הגדול והחסוד נתן לי השראה לכתוב ספר כזה.

השורות הראשונות של המסנווי:

"האזינה לקנה זה העזוב,

נושם מים נתלש מעריסת הסוף,

צליל של אהבה לוהטת ומכאוב.

סוד שירי , אף כי קרוב הוא,

איש לא יראה, ואיש לא ישמענו,

הוי, מי יתן לי ידיד , את האות יכר,

וכל נפשו עם נפשי תתחבר!

שלהבת האהבה היא שהבעירתני,

יין האהבה שהילהבני.

התרצה לדעת איך דם אוהבים יזוב?

האזינה, האזינה לקנה הסוף!"

רומי מתייחס להוסמדין כאל זה שמוציא ממנו את הספר:

"הו קרינת אלוהים הוסמדין אתה זה שדרכו האור של המסנווי עלה על אורו של הירח. אתה שבו תקוות מושמות, הדרך הגבוהה שלך מושכת את העבודה הזאת אלוהים יודע לאן"

"קשרת את צוואר המסנווי עם חבל ואתה מושך אותו בכיוון שרק אתה יודע"

"מכיוון שאתה הקטליזטור של עבודה זו, ואם עבודה זו תגדל, זה יהיה אתה שגרמת לה לגדול.

לאחר כתיבת הכרך הראשון של המסנווי אשתו של הוסמדין מתה ורומי נאלץ לחכות בסבלנות שנתיים עד שהוסמדין חזר אליו והעבודה יכלה להימשך

"המסנווי התעכב זמן מה, נדרשה הפסקה בכדי שהדם יהפך לחלב. הקשב היטב למילותי. דם לא הופך לחלב מתוק אלא אם כן הגורל מוליד תינוק חדש."

,באופן דומה כל מטרתי של כתיבת המסנווי היא אתה, הוסמדין, קרינת אלוהים. כל המסנווי, עם ענפיו ושורשיו הוא שלך מפני שהסכמת לכתוב אותו. מפני ששתלת את הזמורה, אזי המשך להשקות אותה, מפני שנתת לה חופש לגדול אז התר את הקשרים."

רומי סמך אל הוסמדין בצורות נוספות. הוא נתן את כל הכנסתו לניהולו, הוסמדין חילק את הכסף לתלמידים ולמשפחה באופן צודק, לאחר מות רומי שימש הוסמדין כראש המסדר כ10 שנים.

 

 

מות רומי:

כשרומי גמר את הכרך השישי של המסנווי הוא חלה ונחלש, סדר א דין בא לבקר אותו, לאחר שהלך הקריא רומי את השיר הבא:

"בוא ושים ראשך על הכר ושחרר אותי, הנח אותי לבדי מפני שהתרגלתי לשוטט בלילות (ונאבדתי בהרגל זה),

מבוקר ועד לילה אנחנו לכודים בגלי האהבה, בוא, או שתסלח לנו או שתמשיך לעשות לנו אי צדק

המלך של הפרצופים היפים חסר נאמנות, אוהב חיוור פנים כמותך הייה סבלני ונאמן,

יש לי את סוג המחלה שאין לה תרופה אלא מוות, כיצד מעז אני לבקש שימצאו לי תרופה,

בליל אמש ראיתי איש זקן ברחוב האהבה שצביע עלי ואמר: "בוא לצד שלנו"."

 

בשיר אחר הוא אומר:

"כשתראו אל הלוויה שלי אל תגידו: איזו פרידה?

זה זמן בשבילי ללכת ולבקר את האהוב

מכיוון שראיתם את הירידה שלי, אז ראו את העליה שלי,

מדוע להתלונן על השקיעה של השמש והירח?

איזה זרע שהלך מתחת לפני האדמה לא הצליח לגדול שוב?

מדוע אם כן תרגישו ספק בקשר לזרע הזה (הגופה)?"

על הסרקופג של אביו של רומי כתובות כיום המילים הבאות מאת רומי:

"החיטה שגודלת מאדמת הקבר שלי, אם תאפו לחם ממנה, השיכרון שלכם יגדל, הבצק והאופה ישתגעו והתנור גם כן יחל לדקלם חרוזים מתוך שיגעון. כשאתם מבקרים בקברי, הוא יראה לכם רוקד מפני שאלוהים יצא אותי מיין האהבה ואני עדיין אותה אהבה גם אם המוות מוחץ אותי".

 

משיריו של רומי:

“כאב הלב יחשוף את תשוקת האוהב.

אין מדוה ישווה למדוה הלב.

האהבה – מחלה ניפלה, סימן

ואסטרולב של מסתרי עליון.

אם מופנית היא כלפי שמים או כלפי עפר –

שמה תנהלנו האהבה בסוף דבר.

ההגיון כי ינסה את האהבה להסביר,

יתבוסס כחמור ברפש, רק האהבה את האהבה תאיר.

הלא השמש עצמה את השמש תגלה.

הנה היא! ההוכחה ביקשת – לפניך ראה”!

 

 

 

References

chittick, w. The sufi doctrine of rumi an introduction.

chittick, w. The sufi path of love. albany: state university of new york press.

onder, m. Mevlana jelaleddin rumi. ankara: amfora publications.

rumi, j. a. d. In nicholson r. a. (Ed.), Divan shamsi tabriz cambridge university press.

rumi, j. a. d. In thackston j. (Ed.), Signs of the unseen threshold sufi classics.

rumi, j. (2007). In nicholson r. (Ed.), The mathnawi (r. nickolson Trans.). konya: tablet publication.

turkmen, e. (1999). The essence of rumis masnevi. pakistan: jumhoori publications.

turkmen, e. (2004). Teaching of shams-i tabrezi. konya: altunari ofset ltd.

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו