לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

גנוסטיות ונצרות - טיולים לרחבי העולם

גנוסטיות והברית החדשה

הנצרות מתמודדת עם הגנוסטיות על ידי הכנסת אלמנטים גנוסטים לתוכה, והפיכת הגנוסטיות עצמה לנוצרית, דמויות מפתח בכך הם קלמנט מאלכסנדריה ואוריגן. לפאולוס יש הרבה מרכיבים גנוסטיים, וכך גם ליוחנן. הגנוסטיות עצמה מאמצת זהות נוצרית ומגיעה לשיא בתלבושת נוצרית במאות 2-3 לספירה כפי שהוגדר בוועידת מסינה.

 

סנט פאול כתב: האותיות הורגות, הרוח מחייה.

הוא כותב איך שהוא חווה "להילכד ברקיע השלישי – בין אם בגוף או מחוץ לגוף אני לא יודע. ואז ללמוד "דברים שאי אפשר להגיד אותם, שאי אפשר לבטא אותם"." מכתב אל הקורינתים 2. 12 פסוקים 2-4.

הוא מדבר על "מסתורין חבויים" ועל "חוכמה סודית" שהוא יכול להעביר רק לנוצרים בוגרים.

סנט פאול באיגרתו לרומים כותב על אלוהים. פרק 1. פסוק 17. התכונות הלא נראות שלו, כלומר הכוח הנצחי והאלוהות הנצחית שלו, נהיו גלויים, מאז שהעולם נברא, לעין של המחשבה, בדברים שאותם הוא יצר.

 

פאולוס

ב"מכתבים אל הקורינתים" פאולוס יוצא כנגד האנשים והקבוצות הגנוסטיות שכנראה היו שם באותה תקופה. ישנם נביאי שקר, אנשים פנאומתים ומושלמים הגאים בידע שלהם ולהם הכל מותר, הם בזים לחלשים, חושבים שכבר קמו לתחייה מפני שיש להם את הרוח. הכינוס של הקהילה הוא מקום המושב של הרוח, בו נשים פעילות, האוכריסט מורד לדרגת ארוחה שמשביע את התיאבון, אנשים מרשים לעצמם להיטבל למען המתים, ישו הארצי מבוזה מפני ישו השמימי, התפישה של החירות מרשה להם לעשות הכל. הם משחיתים את הקהילה.

 

אצל פאולוס נמצא אלמנטים גנוסטיים: הוא מבדיל בין הפסיכי לפנאומי. האחרונים הם בריאה חדשה שמשתתפת בתהילה, חופשיים מהחוק. יש רוח וגוף, כמו אור וחושך, ניגודים. העולם הזה נשלט על ידי כוחות הרוע והשטן, החוק היהודי מקורו במלאכים ולא באלוהים, צריך לדחות את שלטון העולם ונישואים הם מסוכנים. נפילת אדם הביאה חטא ומוות לעולם והאנושות מאז תחת שליטת תחומי הפסייכי אדמה, רק הגאולה דר ישו היא נקודת המפנה שמאפשרת את הולדת הרוח ומין אנושי מחדש. הגואל הוא הוויה שמימית שירד וחוזר לאלוהים, רק ישו הרוחני קובע, מציל מכוחות הרוע ונפילת העולם. הנגאלים מאוחדים איתו בגוף אחד, בניגוד למין האנושי האדמי הלא נגאל, אחדות הקהילה בגאולה נוצרת, הכנסייה היא על טבעית ונשלטת על ידי רוח וכריזמטית, אמונה מלווה בידע, לפנאומי יש כוח וחופש.

כל אלו הם מרכיבים גנוסטיים בתוך מכתביו של פאולוס, ששימשו אחר כך כבסיס לקהילות גנוסטיות מאוחרות כגון הפאולינים. דרכו הנצרות הופכת לדת ישועה

 

גם המכתבים לקולוסיאנים ולאפסיאנים הם בעלי מרכיבים גנוסטיים. בקולוסיים יש שיחה עם יהודי נוצרי גנוסטי והתייחסות לדוקטרינות של כוחות קוסמיים וישויות מלאכיות. ישו הוא דמות האל הלא נראה ומתווך בבריאה המנצח על הכוחות, ישו הנצלב הוא האדם תחת שלטון הכוחות, התחייה משחררת.

במכתבים אחרים ישו הוא האדם הקוסמי וראשו היא הכנסייה. התקפה על הטועים במכתב השני של פטרוס שהוא האחרון בכתבי הברית החדשה (אמצע מאה 2 לספירה) והתגלויות של יוחנן מוזכרים הניקולטאים שמובלים על ידי מורה בשם איזבל, הם קשורים ללימוד של בלעם והשטן, המכתבים מגנים את המתירנות שלהם. הם קשורים לניקולאס הדיאקון של אנטיוכיה, דמות היסטורית המופיעה במעשי השליחים.

 

ישנם שתי אגרות שבהם פאולוס מדבר על ההבדלים בין רוח לגוף, מתנות הרוח, אהבה. אלו הם האגרות אל הגלטים, כאשר בפרק ה' מפורטות שבע תכונות הרוח. והאגרות אל הקורינתיים ובמיוחד פרק יג' המפורסם על האהבה. (פטר דונוב משתמש הרבה באגרות אלו ובמיוחד קורינתיים יג').

אפשר להגיד שפאולוס מלמד על קיומם של עולמות רוח ומסיט את הדיון מהחוק והבשר אל הרוח, בתוך החוקיות החדשה של עולמות הרוח ישנם כללים כגון אהבה, תקווה, אמונה שלפיהם הדברים עובדים, ואז אדם נהיה ישו וישו מופיע באדם, עוזר לאדם. זאת לא כריסטולוגיה במובן של אמונה עיוורת בניסי, אלא הכוונה לטוהר ועבודה אישית שמביאים לגילוי מציאות אחרת.

 

יוחנן

אחדים מהחשובים בכתבים הגנוסטיים בברית החדשה הם הבשורה של יוחנן ושלוש האגרות שלו.

בבשורה יש תפישה דואלית. אמת ושקר, מעל ולמטה, אור וחושך, אלוהים ושטן. האנשים מתחלקים לאלו שיודעים את האל ואלו של העולם. ידע קשור לאמונה. הגואל מביא הפרדה, משפט, אמונה היא תחייה, חופש מהעולם הוא חופש מחטא. אין דגש על כנסייה או סקרמנטים. יחד עם זאת אין בספר תפישה דואלית אמיתית, הלוגוס יוצר את הכל, אין תפישה של גורל הנשמה, שלטון ארכונים, פלרומה, גאולה גנוסטית, מיתולוגיה.


במכתבים של יוחנן יש עקבות גנוסטיות ושל הוויכוח איתם. הכתבים שדומים ליוחנן בספרות הגנוסטית עצמה הם: הפסוקים של שלמה odes of solomon שנכתבו בסורית, וכן כל הספרות המנדאית המתייחסת ליוחנן. באופן כללי המנדאים רואים עצמם כממשיכים את היהדות. מנדעים זה מלשון ידע.

 

Gnosticism and the New Testament. G. quispel

המתנגדים של פאולוס לא נעלמו, הרעיונות שלהם נשמרו על ידי קבוצה יהודית נוצרית שהתקיימה בסוריה היכן שהוא, והיא אחראית על הכתבים הפסדו קלמנטינים.
גם הקהילה של ירושלים שקיבלה את פאולוס, אבל לא את דעותיו על החוק, לא נעלמה אחרי המרידות. מפעלי השליחים לא מספרים על מסעות לסוריה, מסופוטמיה, מצרים, אלא רק למרחבי העולם היווני, אבל יש להניח שהיו כאלו.
הרוח של קהילה זו מופיע בספרות התומאית באדסה

 

קלמנט מאלכסנדריה וגם אוריגן מצטטים מהבשורה אל העבריים, של יהודי אלכסנדריה שהפכו לנוצרים. לאדסה הגיע אדם בשם אדאי, נשלח מירושלים להפיץ הבשורה והתקבל בכבוד. לפזורה הארמית בישראל וסוריה הייתה מסורת משלה. הם לא התעניינו באונטולוגיה, הפרשנית הנוצרית שהתפתחה ביוון.

התפישה של רוח הקודש כאם התקיימה בבשורות יהודיות נוצריות והיא מובנת בדת שמית, וניתן למצוא אותה אפילו במיסטיקנים מהמאה ה4 סורי בשם מקריוס, שלא קשור לגנוסטית.

קויספל טוען שהבשורה של תומא קשורה לרקע זה, לקהילה של אדסה, שלה הייתה מסורת בשורה יהודית נוצרית. ולמעשה יש שם ציטוט מהבשורה לפי העברים. ג'יימס נתפש כראש הכנסייה לפני פטר. גם פאולוס באגרת אל הגלטיים שם את ג'יימס לפני פטר. בתומא יש שימוש במילה מונכוס, במובן רווק, היא לא נמצאת בשום כתב גנוסטי אחר. המילה היא תרגום של יחיד ושימשה בנזירות האסקטית הסורית.

הביטוי "עובר" בעברית מציין אדם נודד, ואכן הנזירים הסורים היו נודדים, בפסוק 42 של תומא נאמר "הפכו נודדים". צפניה וזכריה עוינים את המסחר והעסקים, וכך גם תומא. אפראטס הסורי כנ"ל.

 

יש משהו בנצרות שהוא encratism הימנעות מנישואין, זה קיים מלכתחילה. המפעלות של תומא שנכתב באדסה משקף את הזרם המרכזי של הנצרות הסורית.
Messalianism צץ בסוריה במאה ה4. ומאמץ את היחידות, אבל זו מסורת עתיקה. היחידות היא תנאי לטבילה, צריך לעזוב את ההורים. קויספל מראה שזה התורה הקיימת בתומא.

זה קיים גם בעדות של האמת, תפישה שנמצאות באסקטיות, מיוצגת על ידי נזיר בדלתא בשם heirakas שהוכרז כופר בתחילת המאה ה4.


משל הפנינה מבוסס על פסוק בברית החדשה שמלכות שמים היא כמו פנינה, וכן פסוק מפותח יותר בתומא 76. האדם מקבל מחדש את לבוש התהילה, גלימת האור. קוויספל טוען שזה המנון נוצרי עם מוטיבים יהודיים ואיננו גנוסטי.

גרשום שלום כתב ספר בשם jewish Gnosticism ובו הוא תוקף תאוריות למקור הגנוסטיות המתעלמות מכך שהיא נובעת מהיהדות עצמה.


קויספל טוען שגנוסטיות היא דת בפני עצמה עם מבנה פנומנולוגי המאופיין על ידי ביטוי מיתי של חווית עצמי דרך גילוי המילה, מודעות של החלוקה בתוך האלוהות עצמה.

היחסים בין גנוסטיות ליהדות קשורים לבעיה של גנוסטיות והברית החדשה.
צריך להבחין בין שלושה מעגלים:
החיצוניות של היהדות ושומרון
המסורת האזוטרית בתוך חוגי הפרושים
כתות טבילה

בת הזוג של אלוהים נקראת הלן אצל סימון מאגוס, ברבלו בסוד של יוחנן, ושתיקה בוולנטינוס.

העניין המרכזי הוא האל הנופל, הסובל, האדם הקדמון, העצמי של אלוהים, נכבש על ידי כוחות החושך ונעלם עד שקריאה מלמעלה גואלת אותו. האלוהים נגאל על ידי גאולת האדם, גואל את עצמו.

המלווה של אלוהים בגנוסטיות היא ה"חוכמה", גם לפי משלי היא עזרה לברוא את העולם וירדה משמים לחיות בין בני אדם. אחר כך חזרה כי לא קיבלו אותה, אבל לפי תורות מסוימות חלק ממנה נשאר, נוצרה חוכמה כפולה.
בסוד של יוחנן הנקבה נקראת בתחילה מחשבה ראשונה. אפינופיאה, ולבסוף סופיה. זה דומה לביטוי הסטואי רעיון ראשון, מובן כחוכמה.

 

ילדבאות הוא בעל ראש אריה וגוף נחש, הוא מייצג את סטורן. זהו הזמן – כורונוס, בורא העולם העתיק. באפריקה יש לו ראש אריה, זה הראשון ברקיעים, בכוכבים. שם אחר שלו הוא סקלס, ושם נוסף סמאל.


הדרך המסורתית לתאר את אלוהים בספרים הגנוסטים היא להתחיל במה הוא לא. אלוהים לא קיים, אי אפשר לראותו, לתאר אותו, זה מתאים לתיאור התנ"כי בחלק מהזמן.

התפישה שהחכמה נפלה לא קיימת בברית החדשה. לעומת זאת פאולוס נוזף בחוכמה של העולם, אלא שלפי קוויספל הוא לא מתכוון לממשלות הפיזיות, אלא למלאכים והכוחות שמאחוריהם.


יש תפישה יהודית עתיקה של ללבוש את השם. זה מופיע אצל השומרוני, וגם בספרות אדסה הקדומה. כנראה שזה מקור גנוסטי הקשור לאמונה של ולנטינוס שבזמן הטבילה השם של אלוהים, המילה, הייתה מצטרפת לאדם. אלא שכאן יש לנו ביטוי מורכב יותר והוא ללבוש את השם!
השם האמיתי של ישו הוא סודי, פאולוס אומר "לבשת על עצמכם את הכרייסט", במכתב אל הגלטים.
מעניין לציין שמכתב זה נכתב לקהילה שישבה גם בקוניה. באגרת התייחסות לעולם הרוח, שבע מתנות הרוח, חיים בישו.

 

סיכום הספר של נאג חמאדי – מבוא מאת James m. Robinson

המאחד את כל הכתבים הוא ההבדלה משאר האנושות, התייחסות לסדר אידיאלי מעל החיים, סגנון חיים אחר שבו מוותרים על החומרנות ושואפים לשחרור. פרישות מהזוהמה ההורסת את בהירות החיזיון.

זה קרוב לנצרות הקדומה, דתות המזרח, אנשים קדושים, קבוצות פורשות. אך מייצג זרם בפני עצמו המנסה לתת תשובות לשאלות החיים, ומכאן החשיבות של התעמקות בכתבים, למרות הקושי שבתרגום קלוקל, חלקים חסרים, בלבול וחזרה.

 

המקום שממנו ישו בא היה בית הכנסת היהודי. תפישה של העולם כטוב, והרע כמשהו זמני שהשתלט ונמצא לא במקומו. היה תור זהב בעבר והמשיח יביא אתו תור זהב אחר בעתיד, כמו שכתוב בתנ"ך.
הגנוסטיות לעומת זאת ראתה את העולם כרע באופן מהותי, ואת הדרך כפנייה לעולמות אחרים, עצמי פנימי. צריך להימלט משלטון כוחות העולם הזה, וזה הזכיר את מצב הנצרות בתחילתה.

בטימוטי 2 16-18. אומר פאולס שצריך להימנע משני אנשים שטוענים שהתחייה כבר קרתה, ומפריעים את האמונה. זאת בדיוק הטענה בכתבים הגנוסטים: "כתב על התחייה", "הדרשה על הנפש" ו"הבשורה של פיליפ".

ב"אפוקליפסה של פטר" ישו, כביכול, מבקר את זרם הנצרות המרכזית: "הם ייצמדו לשמו של איש מת, חושבים שיהפכו טהורים, אבל הם יהפכו מזוהמים יותר ויפלו לשם של הטעות ולידי הרוע, אנשי מרמה ודוגמה בעלת פנים רבות. והם ישלטו על ידי הכפירה. אחדים מהם יחללו את האמת ויצהירו לימוד כוזב. והם יגידו דברי רוע אחד כנגד השני...
אבל רבים אחרים שיתנגדו לאמת והם שליחי הטעות, יקוממו את הטעות שלהם והחוק כנגד המחשבות הטהורות שלי, מסתכלים מנקודת מבט אחת, חושבים שטוב ורע הם מאותו מקור, הם עושים עסקים במילה שלי, ויהיו אחרים מהם שהם רבים שיקראו לעצמם בישוף ודיאקונים, כאילו הם קיבלו סמכות מאלוהים. הם מכופפים עצמם למשפט השליטים. אנשים אלו הם תעלות יבשות."

 

ישנו וויכוח אם הגנוסטיות היא רק נוצרית או עולמית, רובינסון נוטה לעולמי וכתבי נאג חמאדי מאשרים זאת. חלק ממנה נשען על יסודות יהודיים. היכן שהאיסיים מסתיימים, מתחילה הגנוסטיות של נאג חמאדי.

בחזון יוחנן פרק יב' יש לידה מיתולוגית של ישו, מיתוס לידה שונה, אישה מולידה ילד זכר ותנין בשמים מנסה לפגוע בה, מיכאל והמלאכים נלחמים בו וזורקים אותו, את השטן לארץ, האישה וזרעה ניצלים. "ואות גדול נראה בשמים אשה אשר-השמש לבושה והירח תחת רגליה ועל-ראשה עטרת שנים עשר כוכבים". זה הרבה פעמים הפסל של מריה, אם ישו.


בפרק בראשית נאמר "נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו" מדוע שימוש ברבים? ספר היובלים אומר שזה התייחסות למלאכים. פילו מסביר שאלו כוחות אלוהיים. יוסטין מרטיר אומר שזה בגלל הלוגוס.


הנחש בגן עדן עוזר לחווה לאכול מעץ הדעת, המטה של משה נהפך לנחש מול פרעה. נחש הנחושת מציל במדבר את מי שמסתכל עליו, משה מרים אותו על עץ. זה סמל לישו.
בספר "עדות על האמת" יש מדרש על הקטע הזה בבראשית עם הנחש ואדם וחווה, איזה מין אלוהים זה?

יוליאנוס הכופר תוקף את הנצרות בדיוק על העניין הזה, איזה מין אלוהים זה?

נאמר שב"יום אוכלך מות תמות", אבל אדם לא מת לאחר שאכל מעץ הדעת. הוא חי טוב והיו לו ילדים, איך מסבירים את הסתירה?
הוא נחשף למוות. מת באופן רוחני מת לתשוקות, וכו'

יש הרבה קטעים בעייתיים בסיפור התנ"כי, למשל: ש:עיניהם נפקחו". מה הם היו עיוורים קודם? למשל: מדוע לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע? אדם הותר לאכול מכל העץ בגן באופן עקרוני.
לעומת זאת אלוהים שואל היכן אתה? מה הוא לא יודע?
לבסוף אלוהים אומר: ,האדם נהיה כמונו, יודע טוב ורע, פן יושיט ידו ויאכל מפרי עץ החיים וחי לנצח".
מה זה הקטנוניות הזו? ואיך אלוהים לא בטוח בעצמו? חושש?
פילו מפרש את הטקסט אלגורית, הנחש זה התשוקות, הרבים של אלוהים זה התכונות.

בקיצור סיפור הבריאה וגן עדן הוא בעייתי ועל רקע זה ניתן להבין את הפרשנות הקיצונית של הגנוסטים, ההיפוך שלהם הוא בדרך כלל בקטעים בעייתיים מוסרית ותוכנית.


סיפור המבול
אלוהים מצטער על הבריאה, לא שולט באנושות.


בסיפור מגדל בבל
אלוהים יורד לאדמה לראות מה בני אדם עושים. הוא לא נמצא כאן בדרך כלל לפי ההיגיון הזה.
הוא מודאג ממה שאנשים יעשו אם ימשיכו כך, כאילו שהם יכולים להתחרות בו. ונוקט בטקטיקה לא הוגנת: מבלבל את שפתם.


בסיפור סדום ועמורה
אברהם מבוקר על ידי שלוש מלאכים, אבל רק שניים יורדים לסדום ועמורה להעניש אותם. מה עם השלישי? לפי פילו זה אלוהים.
בפסוק 24 אלוהים ממטיר גפרית מן האלוהים, מן השמים, יש הפרדה בין אלוהים לשמים.

 

מיסטיציזם מוקדם במזרח התיכון. סיכומים ספר של מרגרט סמית
Studies in Early Mysticism in the Near and Middle East, Margaret Smith

 

סנט פול היה מיסטיקן ומורה למיסטיסיזם. הנפש הייתה בשבילו "הדמות והתהילה של אלוהים", אך אם היא רוצה לחזור לאלוהים, היא צריכה להתנקות קודם לכן מכל הלכלוך שדבק בה באופן פיזי ורוחני. "להיות מכוון כלפי הגוף זה מוות, אך להיות מכוון כלפי הרוח זה חיים ושלום". על ידי שליטה עצמית, הארה ואהבה, המחפש יכול להגיע לחזיון של אלוהים, להיות מובדל רוחנית רק על ידי אלו שמתאימים לקבל זאת, ולא על ידי הבנה אנושית.

 

"עין לא ראתה, אוזן לא שמעה, וגם לא נכנסו ללב הדברים שאלוהים הכין בשבילם שאוהבים אותו, אך אלוהים גילה אותם לנו על ידי רוחו". אלו שראו ושמעו נהיים הילדים של אלוהים, שבהם ואתם הוא שוכן, ודרכם הוא עובד, ולכן הם חיים באיחוד מודע אתו. "כרבים האלה שמובלים על ידי הרוח של אלוהים, הם הבנים של אלוהים".

 

"אנחנו כולנו, עם מבט פתוח רואים כמו בזכוכית את התהילה של האל, משתנים לתוך אותה דמות מתהילה לתהילה, כמו על ידי הרוח של אלוהים."

 

גם יוחנן הוא מיסטיקן. "זאת הרוח שמתעוררת, הבשר לא מרוויח דבר" האמונה נראית על ידי הקרבה עצמית, וזה מקבל השראה על ידי אהבה. "האהבה היא של האלוהים, וכל אחד שאוהב נולד מאלוהים ויודע את אלוהים. זה שלא אוהב לא יודע את אלוהים, מפני שאלוהים זה אהבה.

 

"לאלו שבאמונה ואהבה מתו לעצמי, אלוהים נותן איחוד מיסטי, שבו הם לוקחים חלק בחיים האלוהיים, ושוכנים בתוכו. "אם אדם אוהב אותי, הוא ישמור את מילותי ואנחנו נבוא אליו, ונעשה את משכננו בתוכו." החיים המאוחדים, הנחיים באלוהים, משמעם תחושה נוכחת תמיד של כוח אלוהי שעובד בתוכנו. "ואז אנחנו יודעים שאנחנו שוכנים בו והוא בנו, מפני שהוא נתן לנו מרוחו".

  

גנוסטיות ונצרות כללי

התיאולוגיה הנוצרים הראשונים היו גנוסטים, הם הביאו להתפתחות התיאולוגיה, פילוסופיה, מיסטיקה נוצרית, ואפילו תרמו לתהליך הקאנוניזציה. איראנוס בנוסף לכתביו נגד הגנוסטים, מפתח תיאולוגיה של נפילת האדם החזרת דמותו דרך ישו. קלמנט מבין מחשבה וידיעה כמרכיבים הכרחיים בתהליך הגאולה הנוצרי. הגשר לאלוהים הוא דרך רוח כמו אלוהית בתוכנו. אוריגן מתחיל תנועה פנימה של ירידת ועלית הנפש דרך מדרגות, ומשם זה עובר לנזירים ולמסליאנים של מזרח סוריה. הנפש עולה לאלוהי כבר בזמן הזה בשאיפה לגאולה. ניסיון פסיכי, גנוסיס שהופך לאקסטזה של המיסטיקן, המסורת מוצאת בית בנזירות הסורית ומשם עוברת לאסלאם המיסטי

לקטנטיוס lactantius הוא חוליה בהעברת הידע מהמזרח למערב וגם יועץ לקיסר הנוצרי הראשון ומורה. מפתח תורה של גאולה, גם אוגוסטינוס למד להיות מניכאי במשך עשר שנים. עיצב את המטאפיזיקה הנוצרית. אמונה בגורל קבוע מראש ובחירה, הנפש היא בדמות האלוהים ובה מרכיב נצחי, החטא הקדמון נובע מנפילת האדם ממצבו האלוהי. הוא יוצא כנגדה תפישה של העולם כרע על ידי הגנוסטים. וזה הביא בימי הבניים לאימוץ אריסטו. בתוך החומר יש את מטרתו. הרוע נובע מבחירת האדם בתחילה ובואו של ישו מבשר אפשרות חסד ובחירה חדשה.

המאבק בגנוסטיות מביא לראיה באור שלילי חיפוש אינטלקטואלי של ידע והמלצה להתעמק באמונה ובידע שמותר על ידי האלוהים בלבד. בורות מבחירה. דוגמה. ורדיפת כל מי שחושב אחרת. הלימוד הארצי הינו פיתוי מיותר.

 

דמותו של ישו

ההופעה של ישו כגואל בגנוסטיות תרמה לכריסטולוגיה של הנצרות, מופיעה בספרים כמו הבשורה של פיליפ ושל תומא. הנצרות הופכת גנוסטית והגנוסטיקה נוצרית. בשיטה של וולנטינוס ישנו גבול בצורת צלב בין הפלרומה לעולם הפיזי, ובזכותו הפלרומה של מתמוטטת.

הגנוסטיקה נטתה לתפישה דוקטית של ישו, הקיום שלו בעולם הוא אשליה ובכך באה עם השנים לקונפליקט עם הכנסייה שלא היה קיים במאות הראשונות.

ישו נראה אחרת לכל אחד ובדמותו האמיתית רק לחניכים. כך בבשורה של האמת. הספר על התחייה epistle to rheginus מדובר על סוד מיוחד של בשר – גוף של ישו, שונה מאדם רגיל. בספר מלכיצדק ישו לא אוכל ולא שותה כאדם רגיל. לרוב הגנוסטים מתכחשים לסבל של ישו על הצלב, הוא לא סבל ולא נצלב. הכרייסט עזב את ישו לפני הצליבה. מן הצד השני היו כאלו כמו בסילידיס שטענו שישו היה אדם רגיל שרוח הכרייסט נכנס בו בגלל מעלותיו. לאחר המוות כל חלק שבו חזר למקום ממנו בא.

 

בתפישה הוולנטינית ישנם שלושה גופי ישו, בטבילה נכנס אליו הכרייסט לפי גרסה אחת. הוא לא נצלב, אלא מישהו אחר, הוא ראה את הצליבה ממרחק וצחק על העולם, הוא צוחק על צלב האור, גם לתחייה בזמן הצליבה לפי גרסה אחרת. בזה שזה שהוא מגלה את הידע צולב את הארכונים.

 

לסיכום:
ההיפוך של הפרשנות המיוחס לגנוסטים לפי קוויספל נובע מתוך ניסיון להחיל ערכים המתאימים לאלוהות לתוך טקסט פרובלמטי, ולא מתוך רצון להיפוך גרידא, לשם כך לעיתים צריך להפוך את הסיפור על ראשו, אבל יש פעמים שאפשר להשאיר אותו כמו שהוא, או לפרש רגיל. אין מערכת סיסטמתית של היפוך.
האל הנוסף – דמירוג נובע מפרשנות של טקסטים בעייתיים בתנ"ך, בתור פתרון של בעיה, ולא כהנחת יסוד הקיימת בפני עצמה לפי קיום הטקסט.

 

קורט רודולף קורא לגנוסטיות פרזיט, לא דת מלאה, סטרומזה קורא לה חיידק.

 

לפי קלמנט בסילידיס טען שהסבל של המרטירים הוא בכלל משהו שעשו בגלגול קודם, ובאופן כללי במקורות נגד הגנוסטים אומרים שהם היו נגד מרטיריות. לא הייתה להם בעיה להתכחש לדת. המוות האמיתי הוא לדעת את ישו. אלא שהיו גם האחרים, המרקיונים, והאפוקליפסה השנייה של גיימס מעודדות מרטיריות.


סטרומזה טוען שהגנוסטים שנאו את העולם, את גופם, זאת הייתה אידיאולוגיה של שנאה, ולא כך הוא. מן הצד השני הגנוסטים לא דחו את הפגאניזם לחלוטין, והיו קלים ליותר לעיכול על ידי העולם הקלאסי. הם השתלבו בחברה.

הנחשיים הם מאד פנתאיסטים ומשלבים בתורתם מיתולוגיה יוונית, סמליות, תורות שונות פגאניות.
הנאו פלטוניות השתלבה עם הגנוסיס וכך גם ההרמטיות. שנים מהתנועות החשובות באימפריה., כנ"ל הסטואה. החסידים של מרסילינה השתמשו בדמויות, פסלים של הפילוסופים הגדולים, פיתגורס, אפלטון.

כל הקטעים שבהם ישו לא בטוח, פונה לעזרה משקפים את ה"חוכמה", האישה שנגעה בו. כמו "אלי אלי למה שבקתני", ישנו דיאלוג בין ישו לחוכמה המבטא את ספקותיה וחולשתה לאחר הירידה מהפלרומה.

 

במתי יא' מופיע הפסוק "אף אחד לא ידע את האב מבלי הבן, ואף אחד לא ידע את הבן מבלי האב" המשתמע מכך הוא שבני אדם לא יכלו לדעת את האל לפני ישו, ומכאן שאלוהים התנ"ך הוא כוזב, אלוהים נוסף.

איך ייתכן שאלוהים סובל? נצלב?

 

בבשורה על פי יוחנן ישו מצויר כלוגוס, אנרגיה, מישהו שירד מהשמיים, שמושך את המאמינים אליו כמו בקרן אור, תפישות גנוסטיות של הגואל וכרייסט. הוא חי בהם והם בו. אוכריסט
הטקסט מלמד איך לחיות חיי נצח, איך להיות בני אור, להגבר על המוות, להתחבר אל הרוח. זה לא רק סיפור היסטורי נסי, אלא בכל רגע ורגע ישו מראה את הדרך להארה. להגעה לחיי נצח, הסיפור אינטראקטיבי, מפעיל את השומעים ואת הקוראים. גורם לתגובה. יש בו רבדים של משמעות.
הוא מבדיל בין העולם הזה והעולם שמעבר, הבא. מי שמת ייוושע.

 

הדבר עולה בבירור ביוחנן פרק י"ד :
תומא שואל את ישו מה היא הדרך. וישו עונה "אני הדרך, האמת, החיים.."
יש דבר שנקרא רוח האמת. ולעומת זאת יש את "שר העולם".

גם בפרקי יוחנן האחרים אחרים:
אדם צריך להיוולד מלמעלה – ג'. זה לא משהו של ישו תיאורטי שקרה בעבר, אלא תהליך שצריך לעבור אותו האדם בהווה.
ישו הוא הדבר – לוגוס שהכל נהיה על ידו – א'
העולם נהיה על ידי האור – א'

  

מאמרים על הגנוסטיות - לחצו לקריאה

היסטוריה גנוסטית

ספרות גנוסטית

מיתולוגיה גנוסטית

סקירה כללית

בתי ספר גנוסטיים

המאמצים

המניכאים

הפאוליקנים

המסיליאנים

הקתרים בצרפת

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו