הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

דת רומאית - טיולים לרחבי העולם

יש להבדיל בתקופות שונות באימפריה הרומית ביחס לדת. אין דין הדת הקדומה של הרומאים לתיאולוגיה האסטרלית שקודמה על ידי הקיסרים בסוף המאה ה3 לספירה. אפשר לחלק את התקופה הרומית מבחינה דתית לשלושה חלקים: התקופה הקדומה, עד למלחמה הפונית השנייה והפיכתה של רומא לאימפריה השולטת על חלק גדול ממרחב הים התיכון.
התקופה האמצעית מאמצע המאה ה2 לפני הספירה ועד למאה ה3 לספירה, תקופה של כיבושים, ייצוב האימפריה והגעתה לשיא, תקופה זו מאופיינת במגע עם המזרח, כיבוש והתבססות בחלק המזרחי של הים התיכון, ייסוד האימפריה ושינוי סדרי השלטון. תקופה זו מתאפיינת בסינקרטיזם, אימוץ דתות המסתורין של המזרח, התחלה של פולחן קיסר, ובה החלה הנצרות ואימוץ אמונות כגון זו של מיתרה, איזיס, ואחרים
התקופה האחרונה: מהמאה השלישית מנסים שליטי רומא לעצב את האימפריה כתיאוקרטיה בעלת דת אחת, בתחילה יש ניסיונות ליצור דת אסטראלית המביאה את הפוליתיאזם לשיא של מערכת מסודרת של אלים הקשורים לגרמי השמיים, הקיסר הוא נציגה של השמש עלי אדמות (דיוקלטיאנוס), ולאחר מכן מאמצים הקיסרים את הנצרות והופכים אותה לדת המדינה.
 
ישנם מאורות גדולים בחקר הדתות בכלל והדת הרומית בפרט, אזכיר למשל את פרופסור פרנק קומנט הבלגי שפרסם ספרים רבים על הדת הרומית במאה ה3 לספירה, או את מירצה איליאדה חוקר הדתות הרומני. שעליהם אני מסתמך.


 
לפי מירצה איליאדה במהותה של הדת הרומאית הקדומה ההשתייכות לשבט, לחברה:
"הדמיון המיתולוגי של הרומאים היה אכן דל למדיי, אך לעומת זאת היה להם עניין עצום בקונקרטי, בייחודי, במיידי. הגניוס הדתי של הרומאים הצטיין בפרגמטיות, בחיפוש דרכים יעילות, ומעל הכול ב"הקדשת" קולקטיבים אורגניים כמו המשפחה והמולדת. המשמעת הרומאית הנודעת, חובתו של רומאי לכבד את התחייבויותיו, נאמנותו, מסירותם למדינה, והיוקרה הדתית שהם ייחסו לחוק, גרמו באורח כמעט הכרחי להפחתת ערכו של היצור האנושי. האדם היחיד היה בעל משמעות רק במידה שהוא היה שייך לקבוצה שלו."
"
האופי החברתי של הדתיות הרומאית, ובראש ובראשונה החשיבות שהוענקה ליחסים עם אחרים, מובע באורח ברור במונח ה"פיאטאס" (pietas) שפירושו שמירה קפדנית על כללי הטקסים והפולחנים, וכן על הכבוד כלפי היחסים הטבעיים (כלומר הנערכים על פי הנורמות) שבין בני האדם. מבחינת בן, "פיאסטס" פירושו כיבוד אביו, אי ציות היה שווה ערך למעשה מפלצתי, מנוגד לסדר האנושי, והאשם בכך היה צריך לשלם על כך בחייו. לצד ה"פיאטאס" כלפי האלים היה ה"פיאטאס" כלפי חברי הקבוצה שאליה השתייך היחיד, כלפי העיר ולבסוף כלפי האנושות כולה. "חוק האנשים" קבע חובות של פיאטאס גם כלפי זרים. תפישה זאת הגיעה לשיאה כאשר בהשפעת הפילוסופיה היוונית הלכה והתבררה התפישה של ה'אנושיות' – הרעיון שעצם ההשתייכות לגזע האנושי היא בבחינת אחווה של ממש, זהה לזאת שקשרה בין בני משפחה או עיר, יצרה חובות של אחווה, של ידידות או למצער של כבוד".
 
פעילות ציבורית הייתה כרוכה בטקס דתי שעליו הקפידו הרומאים לא מפני האמונה אלא מפני המסורת. האל שהם האמינו בו באמת הוא אל המזל והגורל. כותב פלוביוס: "לדעתי, התחום שבו המדינה הרומית נבדלת לטובה יותר מכל השאר הוא האמונות הדתיות. אני סבור, שהדבר שאצל עמים אחרים הוא לגנאי, אני מתכוון לפחד קפדני מפני האלים, הוא זה שמבטיח את ליכוד המדינה הרומית". 
כותב קיקרו: "אף על פי שלא עלינו על הספרדים במספר, ולא על הגאלים בכוח, ולא על הפונים בעורמה ולא על היוונים באומנויות. גברנו על כל העמים והאומות הודות למסירותנו בענייני דת וידיעתנו שהכול מודרך ומתנהל לפי רצון האלים".


 
הרומאים היו בתחילת דרכם עם חקלאי שעבד את האדמה. הדת הייתה קשורה למשפחה, לאח, לרוחות המאכלסות את הכול, הנמצאות ביערות, חורשות, מעיינות. הרוחות יכלו להיטיב או לפגוע, כל פעילות הצריכה יצירת קשר איתם, גם חפצים כגון אבנים היו להם תכונות קדושה. הפולחן היה קשור לעונות השנה. היו רוחות של הבית וכאלו הקשורות לפולחן האבות, רוחות של השדות ושל צמתי דרכים. וסטה הייתה הרוח המשגיחה על האש מדי יום הוגשה לה מנחת מלח שנזרק לתוך האש, ורק אחר כך אפשר היה לאכול.טקסים מאגים פאגאנים התקיימו  כל יום. האלים היו כוחות על טבעיים. והיה צריך להבטיח את שביעות רצונם, בתקופות מאוחרות יותר היה צריך להבטיח את "שלום האלים". הסדר הטבעי והנכון של העולם שבמסגרתו הרומאים נועדו לשלוט על אחרים.
 .
לחלק מהרוחות היו תכונות אנוש ועם הזמן הם הפכו לאלים. יופיטר היה בתחילה רוח השמיים ומכאן היופיטרים השונים. הרוח של הפתחים קיבלה את הזיהוי של יאנוס, ובמקדש שלו הייתה דלת שנפתחה בזמן מלחמה ונסגרה בזמן שלום. האש קיבלה את הזיהוי של ווסטה והוקם מקדש לכבודה בו שש בתולות ששימרו את אש תמיד. רוח המלחמה קיבלה את הזיהוי של מארס. כוהנים סאלים (רוקדים) היו עורכים פולחן ריקוד לכבודו, שמרו על מגנים קדושים בצורת הספרה שמונה, ושרו המנון שקשה להבינו. כרונוס היה קשור לאסיפה הרומית ובמקדשו הוחזק אוצר האומה. בתחילה היה לרומאים שלישייה של אלים: יופיטר, מארס וכורונוס. וזאת לפי המסורת ההינדו אירופאית של שלישיות. הם הוחלפו בשלישייה יופיטר יונו ומינרווה בהשפעה אטרוסקית. יונו החליפה את מארס - משמע כוח חיוני. היא קשורה לפוריות, תחילת חודשים, תחיית הירח, מלוכה קדושה, כוח ומלחמה. מינרווה החליפה את כורונוס והפכה לפטרונית של האמנויות והמלאכות
 
המלכים הכניסו פולחן של אלים נוספים בהשפעת הלטינים והעמים האיטלקים האחרים, במשך מאה ושבעים השנה הראשונות של רומא לא נראו צלמים, אלא שבהשפעת הכיבוש האטרוסקי החלה האנשה של האלים. הפולחן הרומי המקורי נעשה במקומות מקודשים בטבע, האטרוסקים התחילו בבניית המקדשים. הם בנו את מקדש יופיטר יונו ומינרוה והקימו את הקפיטוליום. יופיטר הקפיטול נהיה לאל המדינה. יופיטר אופטימוס מאקסימוס – הטוב והגדול ביותר.  
במהלך ההיסטוריה נכנסו עוד אלים לפנתיאון הרומי, האלה קרס שזוהתה עם דמטר אומצה על ידי הפלבאים שעשו את מקדשה למרכזם. האלה זוהתה עם החיטה הצומחת. המקדש טופל על ידי האידיאלים הפלאבים שהיו אחראים גם על הספקת החיטה להמונים.



אפולו אומץ בשנת 431 לפנה"ס והוקם לו מקדש לפי הוראת הספרים הסיביליים. החל קשר עם דלפי שהתבטא במשלוח משלחות לשם. בשנת 495 לפנה"ס התקבל האל הרמס ונבנה לכבודו מקדש על האוונטינוס. שהיה קשור לחגיגה השנתית של הסוחרים. 
המלחמה הפונית השנייה גרמה לשינוי בדת. הרומאים נפתחו לעולם מצד אחד ואיבדו את האמונה והמסורת שלהם מהצד השני. בין השאר אימצו את האלה אם סיבל - קיבלה, האבן השחורה שלה הובאה לרומא. וזאת עקב נבואת הסיביליה שרק אם יעשו זאת יסולק חניבעל מאיטליה.
זאת ועוד, בשנת 367 לפנה"ס מוקם מקדש לכבוד קונקורדיה – אחדות הלבבות, בעקבות ההשלמה בין הפטריקים לפלבס. לאחר מכן הוקמו מקדשים לכבוד ישועה – סאלוס. ניצחון – ויקטוריה. צניעות – פודיקיטיה. גבורה – וירטוס, כבוד – הונוס, חירות – ליברטאס, נאמנות – פידס, מחשבה – מנס. מסירות – פייאטס, נעורים – יונטאס והצלחה – פליקיטאס. נדמה שלכל תכונה אנושית הוצמד אל והוקם מקדש. 
הרומאים ראו את עצמם כמבורכי האלים. היו חמישה עשר כוהנים פלאמינים שכל אחד מהם אחראי לפולחן אחר. זה היה חבר הכוהנים  שמנה ביחד עם הכוהן הראשי שש עשרה איש. הכוהנים עשו טקסים, קראו באותות, ואף נתנו ייעוץ בענייני חוק. לפני היות כוהן גדול היה אצל הרומאים מושג מלך אלון החי בחורשה מקודשת, עד שבא מאתגר צעיר והורג אותו[1].
 
הכוהנים היו חלק מציבור האזרחים, לא מעמד נפרד, בעלי התפקידים הציבוריים החזיקו בתפקידי הכהונה. אומר קיקרו: "אבותינו רצו שאותם אנשים יהיו אחראים הן לפולחני האלים והן לאינטרסים של המדינה, כדי שהאזרחים הדגולים והמפורסמים ביותר ישמרו על הדת על ידי ניהול טוב של המדינה ועל המדינה על ידי פירוש נבון של הדת". במילים אחרות הדת היא חלק מהמדינה, כלי של המדינה. יוליוס קיסר, למשל, היה כוהן גדול. מכאן אולי חוסר ההבנה של הרומאים אל ההפרדה שהייתה קיימת אצל היהודים בין דת ומדינה. 



כותב ההיסטוריון שצמן: "הדת הרומית הייתה דת מעשית שאפיינה אותה גישה משפטית. ההנחה הייתה שאם מבצעים פעולות ידועות בצורה הנכונה, במועד הנכון ותוך כדי שימוש באמצעים הנכונים ומקריבים את הקורבנות המתאימים, מסדירים בדרכים אלוה את היחסים הטובים עם האלים ומשיגים את חסדם"
החיים ברומא הם בדגש על העולם הפיזי, הגורל והמיידיות של החיים והמוות. אומר קיקרו "יופיטר נקרא הטוב והגדול ביותר לא משום שהוא עושה אותנו צודקים, פיקחים או נבונים, אלא בריאים, עשירים ומשגשגים".
אך היה גם צד רוחני. החיבור ליסוד הרוחני באדם מודגש בכתבי הפילוסופים: אדם הקשור לגוף soma נקרא אדם סומטי, לעומת זאת החלק הרוחני נקרא pneuma נשמה, ואדם הקשור אליה נקרא פניאומטי, קיימת קבוצה נבחרת של אנשים המונעים על ידי הפנאומה – הרוח, רק הם יגיעו לרמות העליונות של היקום – קוסמוס
 
בתקופת הרפובליקה המאוחרת, עם התגברות הגישה היוונית, התגברה המגמה הרציונליסטית בקרב השכבות הגבוהות ברומא. הדת נתפסה כדבר טכני ומסורת ותו לא. לעומת זאת השכבות הנמוכות הושפעו מכתות המסתורין של היוונים, מדתות העולם האחרות והחלו בהתקרבות לתפישות גאולה שהסבירו להם את מצבם העלוב. אוגוסטוס ניסה ליצור תחייה דתית וציווה על ווירגיליוס למשל לכתוב את האיניאדה המספר את מרום מעמדה וגורלה ובחירתה על ידי האלים של רומא.

[1] המסורת הזו מתוארת באופן מפורט בספרו של פרייזר "ענף הזהב" 

 

מאמרים בנושא דת רומאית
 
מאמרים בנושא רומא העתיקה
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו