לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

דת רומאית - טיולים לרחבי העולם

 מאמרים נוספים בנושא דת רומאית - לחצו לקישור

דת רומאית

אלים רומאיים

הסיביליה הרומאית

נבואות הסיבליה (הנביאה בעולם הקלאסי) באיטליה

מקדשי רומא

אסטרולוגיה כדת

 

הדת הרומית
כותב מירצה אליאדה במאפיינים ייחודיים של הדת הרומאית:
"הדמיון המיתולוגי של הרומאים היה אכן דל למדיי, אך לעומת זאת היה להם עניין עצום בקונקרטי, בייחודי, במיידי. הגניוס הדתי של הרומאים הצטיין בפרגמטיות, בחיפוש דרכים יעילות, ומעל הכול ב"הקדשת" קולקטיבים אורגניים כמו המשפחה והמולדת. המשמעת הרומאית הנודעת, חובתו של רומאי לכבד את התחייבויותיו (נאמנות –
fide
), מסירותם למדינה, והיוקרה הדתית שהם ייחסו לחוק, גרמו באורח כמעט הכרחי להפחתת ערכו של היצור האנושי. האדם היחיד היה בעל משמעות רק במידה שהוא היה שייך לקבוצה שלו."
"האופי החברתי של הדתיות הרומאית, ובראש ובראשונה החשיבות שהוענקה ליחסים עם אחרים, מובע באורח ברור במונח ה"פיאטאס"  (
pietas) על אף הקשר של המונח עם הפועל piare – לפייס, למות כתם או בשורה רעה. "פיאטאס" פירושו שמירה קפדנית על כללי הטקסים והפולחנים, וכן על הכבוד כלפי היחסים הטבעיים (כלומר הנערכים על פי הנורמות) שבין בני האדם. מבחינת בן, "פיאסטס" פירושו כיבוד אביו, אי ציות היה שווה ערך למעשה מפלצתי, מנוגד לסדר האנושי, והאשם בכך היה צריך לשלם על כך בחייו. לצד ה"פיאטאס" כלפי האלים היה ה"פיאטאס" כלפי חברי הקבוצה שאליה השתייך היחיד, כלפי העיר ולבסוף כלפי האנושות כולה. "חוק האנשים" קבע חובות של פיאטאס גם כלפי זרים. תפישה זאת הגיעה לשיאה כאשר בהשפעת הפילוסופיה היוונית הלכה והתבררה התפישה של ה'אנושיות' – הרעיון שעצם ההשתייכות לגזע האנושי היא בבחינת אחווה של ממש, זהה לזאת שקשרה בין בני משפחה או עיר, יצרה חובות של אחווה, של ידידות או למצער של כבוד. ". זה מזכיר את ההומניזם של המאה ה19, אבל בלי הערך הדתי של הפיאטאס.

טקסי קבורה נערכו ביום התשיעי לאחר הלוויה וחוברו לטקס לכבוד ההורים המתים. המתים נהגו לבקר את האדמה בחגים מיוחדים והיה צריך לרצות אותם.

בתקופת הרפובליקה המאוחרת, עם התגברות הגישה היוונית, התגברה המגמה הרציונליסטית בקרב השכבות הגבוהות ברומא.. הדת נתפסה כדבר טכני ומסורת ותו לא. לעומת זאת השכבות הנמוכות הושפעו מכתות המסתורין של היוונים, מדתות העולם האחרות והחלו בהתקרבות לתפישות גאולה שהסבירו להם את מצבם העלוב. אוגוסטוס ניסה ליצור תחייה דתית וציווה על ווירגיליוס למשל לכתוב את האיניאדה המספר את מרום מעמדה וגורלה ובחירתה על ידי האלים של רומא.

 

סיכומים על הדת הרומאית

"הדת הרומית הייתה דת מעשית שאפיינה אותה גישה משפטית. ההנחה הייתה שאם מבצעים פעולות ידועות בצורה הנכונה, במועד הנכון ותוך כדי שימוש באמצעים הנכונים ומקריבים את הקורבנות המתאימים, מסדירים בדרכים אלוה את היחסים הטובים עם האלים ומשיגים את חסדם" מתוך תולדות הרפובליקה הרומית של שצמן.
אלא שגם האלים היו צריכים למלא את חלקם . אפשר לחשוב על האלים מה שרוצים, הם צריכים להיענות לפעולות שלנו. אומר קיקרו "יופיטר נקרא הטוב והגדול ביותר לא משום שהוא עושה אותנו צודקים, פיקחים או נבונים, אלא בריאים, עשירים ומשגשגים".

 

הרומאים היו עם חקלאי שעבד את האדמה. הדת הייתה קשורה למשפחה, לאח. תחילת הדת אנימסטית הרומאים האמינו ברוחות – נומה המאכלסות את הכול, הם נמצאים ביערות, בחורשות, במעיינות. חלק מהרוחות היו אף תכונות אנוש. אין להם שם, הרוחות יכלו להיטיב או לפגוע, כל פעילות הצריכה יצירת קשר איתם, גם חפצים כגון אבנים היו להם תכונות קדושה. הפולחן היה קשור לעונות השנה. היו רוחות של הבית ואלו היו קשורים לרוחות האבות. כשמת אב משפחה נהגו לעשות מסכת גבס של פניו ולשמור את הפנים. היו רוחות של השדות ושל צמתי דרכים. וסטה הייתה הרוח המשגיחה על האש מדי יום הוגשה לה מנחת מלח שנזרק לתוך האש, ורק אחר כך אפשר היה לאכול. בפתח הבית הייתה רוח. טקסים מאגים פאגאנים התקיימו ביום יום. האלים היו כוחות על טבעיים. והיה צריך להבטיח את שביעות רצונה, בתקופות מאוחרות יותר היה צריך להבטיח את "שלום האלים". הסדר הטבעי והנכון של העולם שבמסגרתו הרומאים נועדו לשלוט על אחרים.

 

לכל אדם היה מעין כפיל שהגן עליו שנקרא "גניוס".

עם הזמן קיבלו האלים האנשה וזיהוי. יופיטר היה בתחילה רוח השמיים ומכאן היופיטרים השונים. ספרי הנבואה של רומא – הסיביליה נשמרו במקדש יופיטר. הרוח של הפתחים קיבלה את הזיהוי של יאנוס, ובמקדש שלו הייתה דלת שנפתחה בזמן מלחמה ונסגרה בזמן שלום. האש קיבלה את הזיהוי של ווסטה והוקם מקדש לכבודה בו שש בתולות שימרו אש תמיד. רוח המלחמה קיבלה את הזיהוי עם האל מארס. כוהנים סאלים (רוקדים) היו עורכים פולחן ריקוד לכבודו, שמרו על מגנים קדושים בצורת הספרה 8. ושרו המנון שקשה להבינו. היו כוהנים שהיו אחראים גם לטקסים שנדרשו להכרזת מלחמה.

בתחילה היה לרומאים שלישייה של אלים: יופיטר, מארס וכורונוס. וזאת לפי המסורת ההינדו אירופאית של שלישיות. אליהם נוספו ווסטה ויונוס, בהשפעה אטרוסקית


אלי רומא

יופיטר - אל השמים, האחראי לפוריות אוניברסאלית.
מרס - אל המלחמה והחקלאות
כורונוס - קשור לאסיפה של העם הרומי, במקדשו הוחזק האוצר הרומי
יאנוס - הוא את ההתחלות, המלך הלטיני הראשון והריבון של תור הזהב שבו בני אדם ואלים חיו יחדיו, בעל שני פנים, כיוון ש"כל מעבר מחייב שני צדדים, שני מצבים, זה שנעזב וזה שעוברים אליו".
ווסטה - היא אלת האש וגם אלת האדמה, מקדשה עגול, יש בו אש תמיד.
בהשפעת האטרוסקית התחלפה השלישייה של יופיטר, מארס וקורונוס ביופיטר, יונו ומינרווה.
יונו - משמע כוח חיוני. היא קשורה לפוריות, תחילת חודשים תחיית הירח, מלוכה קדושה, כוח מלחמה
מינרווה  - הפטרונית של האמנויות והמלאכות
דיאנה - הוקם לה מקדש שהיה בסיס לפולחן של ערים לטיניות.
פורטונה - פולחנה החל על ידי אחד המלכים במקור רוח פריון חקלאית

המלכים הכניסו פולחן של אלים נוספים בהשפעת האיטלקים האחרים, במשך 170 השנה הראשונות של רומא לא נראו צלמים. בהשפעת הכיבוש האטרוסקי בזמן המלכים החלה האנשה של האלים. הפולחן הרומי המקורי נעשה במקומות מקודשים, האטרוסקים התחילו את בניית המקדשים. הם בנו את מקדש יופיטר יונו ומינרוה והקימו את הקפיטוליום. יופיטר הקפיטול נהיה לאל המדינה. יופיטר אופטימוס מאקסימוס – הטוב והגדול ביותר. יופיטר החליף את מארס הקדום.

 

במהלך ההיסטוריה נכנסו עוד אלים לפנתיאון הרומי
האלה קרס שזוהתה עם דמטר אומצה על ידי הפלבאים שעשו את מקדשה למרכזם. האלה זוהתה עם החיטה הצומחת. המקדש טופל על ידי האידיאלים הפלאבים שהיו אחראים גם על הספקת החיטה להמונים.

עם הזמן נכנסו אלים יוונים לפנתיאון הרומי: מרקורי, אפולו, ונוס, ארטמיס
אפולו אומץ בשנת 431 והוקם לו מקדש לפי הוראת הספרים הסיביליים. החל קשר עם דלפי שהתבטא במשלוח משלחות לשם.
בשנת 495 התקבל האל הרמס ונבנה לכבודו מקדש על האוונטינוס. שהיה קשור לחגיגה השנתית של הסוחרים.
אסקלפיוס התקבל גם הוא בהשפעת ספרי הסיביליה.

המלחמה הפונית השנייה גרמה לשינוי בדת. הרומאים נפתחו לעולם מצד אחד ואיבדו את האמונה והמסורת שלהם מהצד השני. בין השאר אימצו את קיבלה, האבן השחורה שלה הובאה לרומא. וזאת עקב נבואת הסיביליה שרק אם יעשו זאת יסולק חניבעל מאיטליה.

 

תכונות אנושיות באלים
בשנת 367 מוקם מקדש לכבוד קונקורדיה – אחדות הלבבות, בעקבות ההשלמה בין הפטריקים לפלבס. הוקמו מקדשים גם לכבוד ישועה – סאלוס. ניצחון – ויקטוריה. צניעות – פודיקיטיה. גבורה – וירטוס, כבוד – הונוס, חירות – ליברטאס, נאמנות – פידס, מחשבה – מנס. מסירות – פייאטס, נעורים – יונטאס והצלחה – פליקיטאס, המקדשים הוקמו במאות השנייה והשלישית לפני הספירה בעיקר. המקדשים הוקמו בעקבות הוראות של הסיביליה, מאורעות פוליטיים, השפעה יוונית.

הרומאים ראו את עצמם כמבורכי האלים בהצלחה שלהם. היו 15 כוהנים פלאמינים שכל אחד מהם אחראי לפולחן אל אחר. וזה היה חבר הכוהנים וביחד עם הכוהן הראשי 16 איש. הכוהנים עשו טקסים, קראו באותות, ואף נתנו ייעוץ בענייני חוק. לפני היות כוהן גדול היה אצל הרומאים מושג מלך אלון בחורשה מקודשת שנשאר שם עד שבא מאתגר צעיר והרג אותו. האאוגורים היו קוראי האותות. הם קראו לפי אופן אכילת תרנגולות קדושות, מרוץ חיות, מעוף ציפורים ובמיוחד קרביים של קורבנות.

הכוהנים היו חלק מציבור האזרחים, לא מעמד נפרד, בעלי התפקידים הציבוריים החזיקו בתפקידי הכהונה גם כן. אומר קיקרו: "אבותינו רצו שאותם אנשים יהיו אחראים הן לפולחני האלים והן לאינטרסים של המדינה, כדי שהאזרחים הדגולים והמפורסמים ביותר ישמרו על הדת על ידי ניהול טוב של המדינה ועל המדינה על ידי פירוש נבון של הדת". במילים אחרות הדת היא חלק מהמדינה, כלי של המדינה, ולא יותר. יוליוס קיסר, למשל, היה כוהן גדול. מכאן אולי חוסר ההבנה של הרומאים אל ההפרדה שהייתה קיימת אצל היהודים בין דת ומדינה.

פעילות ציבורית הייתה כרוכה בטקס דתי שעליו הקפידו הרומאים לא מפני האמונה אלא מפני המסורת. האל שהם האמינו בו באמת הוא אל המזל והגורל. כותב פלוביוס: "לדעתי, התחום שבו המדינה הרומית נבדלת לטובה יותר מכל השאר הוא האמונות הדתיות. אני סבור, שהדבר שאצל עמים אחרים הוא לגנאי, אני מתכוון לפחד קפדני מפני האלים, הוא זה שמבטיח את ליכוד המדינה הרומית".
כותב קיקרו: "אף על פי שלא עלינו על הספרדים במספר, ולא על הגאלים בכוח, ולא על הפונים בעורמה ולא על היוונים באומנויות.. גברנו על כל העמים והאומות הודות למסירותנו בענייני דת וידיעתנו שהכול מודרך ומתנהל לפי רצון האלים".

 

בתקופת הרפובליקה המאוחרת, עם התגברות הגישה היוונית, התגברה המגמה הרציונליסטית בקרב השכבות הגבוהות ברומא.. הדת נתפסה כדבר טכני ומסורת ותו לא. לעומת זאת השכבות הנמוכות הושפעו מכתות המסתורין של היוונים, מדתות העולם האחרות והחלו בהתקרבות לתפישות גאולה שהסבירו להם את מצבם העלוב. אוגוסטוס ניסה ליצור תחייה דתית וציווה על ווירגיליוס למשל לכתוב את האיניאדה המספר את מרום מעמדה וגורלה ובחירתה על ידי האלים של רומא.

 

מחקר הדת הרומאית

ישנם מאורות גדולים בחקר הדתות בכלל והדת הרומית בפרט, אזכיר למשל את פרופסור פרנק קומנט הבלגי שפרסם ספרים רבים על הדת הרומית במאה ה3 לספירה, או את מירצה איליאדה חוקר הדתות הרומני. שעליהם אני מסתמך.

את החיים ברומא כפי שהיו פעם הם בדגש על העולם הפיזי, הגורל והמיידיות של החיים והמוות. אך יש גם צד רוחני. מקורות הסגפנות ascetics ברצון לטהרה והפחד מהטמא, החיבור ליסוד הרוחני באדם הנומה, המודגש בכתבי הפילוסופים. אדם הקשור לגוף  soma אדם סומטי, לעומת זאת החלק הרוחני נקרא pneuma נשמה, צריך את זה בכדי להגיע לגנוסיס. קיימת קבוצה נבחרת של אנשים שמקבלים לידם את הידע הזה, הם מונעים על ידי הפנאומה – הרוח, רק הם יגיעו לרמות העליונות של היקום – קוסמוס

הפולחן מבדיל בין קדוש לטמא, בין פנים המקדש לבין חיצוניותו, לשם מורשים להיכנס האנשים. הנזירות היא פועל יוצא של הרצון להתקרב לטהרה, הכחשה של הגוף

 

תקופות שונות בדת הרומאית

יש להבדיל בתקופות שונות באימפריה הרומית ביחס לדת. אין דין הדת הקדומה של הרומאים לתיאולוגיה האסטרלית שקודמה על ידי הקיסרים בסוף המאה ה3 לספירה. אפשר לחלק את התקופה הרומית מבחינה דתית לשלושה חלקים: התקופה הקדומה, עד למלחמה הפונית השנייה והפיכתה של רומא לאימפריה השולטת על חלק גדול ממרחב הים התיכון.

התקופה האמצעית מאמצע המאה ה2 לפני הספירה ועד למאה ה3 לספירה, תקופה של כיבושים, ייצוב האימפריה והגעתה לשיא, תקופה זו מאופיינת במגע עם המזרח, כיבוש והתבססות בחלק המזרחי של הים התיכון, ייסוד האימפריה ושינוי סדרי השלטון. תקופה זו מתאפיינת בסינקרטיזם, אימוץ דתות המסתורין של המזרח, התחלה של פולחן קיסר, ובה החלה הנצרות ואימוץ אמונות כגון זו של מיתרה, איזיס, ואחרים

התקופה האחרונה: מהמאה השלישית מנסים שליטי רומא לעצב את האימפריה כתיאוקרטיה בעלת דת אחת, בתחילה יש ניסיונות ליצור דת אסטראלית המביאה את הפוליתיאזם לשיא של מערכת מסודרת של אלים הקשורים לגרמי השמיים, הקיסר הוא נציגה של השמש עלי אדמות (דיוקלטיאנוס), ולאחר מכן מאמצים הקיסרים את הנצרות והופכים אותה לדת המדינה.

 

טומאה וטהרה

בכל אחת מהתקופות יש התייחסות אחרת לענייני טומאה וטהרה. חלק גדול מהשינוי נובע מהשפעת דתות המזרח ובמיוחד הדת האיראנית. התיאולוגיה האסטרלית שאומצה על ידי הקיסרים הגיעה ממחוזות סוריה, קפריסין ואף רחוק יותר מבבל ואיראן. הדת הראשית של הצבא הרומי הייתה דת מיתרה – אל שמש איראני, ועל כס הקיסרות במאה השלישית עולה לפרק זמן מסוים שושלת מסוריה, כשהנציג הבולט שלה הוא אלאגאבלוס – התגלמות השמש.

בתקופה האחרונה טומאה וטהרה נתפשים במונחים של מאבק בין טוב לרע, ומסע של האדם לכיוון הארה ורוחניות, ומכאן הולדת האסקתסיזם. שהושפע רבות מדתות המזרח התיכון, מצרים, פרס ואפילו הודו (בניגוד למה שנאמר בשיעור)

בתקופה הקדומה ענייני הטומאה והטהרה היו קשורים לפולחן אבות, לעולם שמעבר, עולם המתים, קרבנות, טקסים, ולא היו מעורבבים עם פילוסופיות קוסמיות ניסיון להתחבר לרוחני שבאדם. הכבוד והמעלות נחשבו לתכונות הרצויות. להיות רומאי נחשב למקודש, האוריינטציה הייתה לאומית תרבותית. הרומאים היו אנשים פרקטיים, גם בדת.

בתקופת הביניים מנסים לגבש אתוס כלל לאומי לגבי תפקידה של רומא במשפחת העמים וגורלה, במיוחד בעקבות הקמת מוסד הקיסרות. האימפריה נמצאת במצב של חיפוש, הפולחן הישן נשמר, אך מחפשים תכנים חדשים.
 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו