לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

האהוב החדש

האהוב החדש – זרקובי

מספר חודשים לאחר היעלמותו של שמס עבר רומי בשוק. ליד בית המלאכה של צורף בשם זרקובי הוא שמע דפיקות פטיש של העובדים אשר דפקו על זהב בכדי לשטחו. רומי נעצר לרגע, ואז החל להסתובב סביב עצמו כפי שלימד אותו שמס.

למראה המבטים המופתעים של תלמידיו הוא אמר:

"מדוע הינכם עצובים, הנה שמס חזר אלינו בצורת רקיעות אלו."

רומי הסתובב סביב עצמו כל אותו אחר הצהרים וגם בלילה, כשתלמידיו מצטרפים אליו ואף זרקובי, באומרו לעובדים: "אל תפסיקו גם אם הזהב ייפגע."

לאחר זמן התעייפו העובדים וקצב הרקיעות הואט. רומי שם לב לפתע שזרקובי מסתובב לידו. הוא חיבק אותו והם נהיו לאחד.

זרקובי פנה אל האנשים שהסתכלו על המחזה המופלא ואמר:

 "על מה תסתכלו? האם לא תריבו אחד עם השני על זהב ותרדפו תמיד אחריו? אם כן, בית המלאכה שלי מלא זהב והוא כולו שלכם. אין לי צורך יותר בזהב, כי מצאתי את הזהב האמיתי."

בזמן שהקהל הסתער על בית המלאכה, נלחם להשיג כמה שיותר זהב לעצמו, השתחווה זרקובי לפני רומי באומרו:

"אין לי יותר צורך בדבר מלבד הדרכתך ושלמותך, קח אותי לאן שתרצה."

הם הלכו יחדיו למדרסה של רומי, ומאז, ובמשך עשר שנים, זרקובי נהיה חברו הקרוב של רומי, אהובו, ונקרא במעגלים שסביבו – שייח' סלהדין.

 

מספר סולטאן וואלד: "רומי הפנה את פרצופו כלפיו ועזב את האחרים. הוא אמר: "השמש של הדת כפי שאנו קוראים לו, שמס, חזר אלינו, מדוע אנו ישנים? הוא חזר שוב בלבוש וצורה אחרים בכדי להראות את חסדו וללכת באופן מלכותי.""

מתברר שחוטים נסתרים חיברו בין רומי לזרקובי עוד לפני מפגש זה. זרקובי היה תלמידו של בורהנדין יחד עם רומי, אך הלך אחרי השייח' לקייסרי. לאחר שבורהנדין מת הוא חזר לקוניה ועבד כצורף זהב. בנוסף לכך בביתו נפגשו רומי ושמס בפעם הראשונה. בדרך מוזרה כלשהי מצא רומי בסלהדין זרקובי את דמותו של שמס.

רומי כותב:

"שנה שעברה הוא הופיע לפתע בלבוש אדום, פרצופו נוצץ.

השנה הוא בא שוב, עטוף במעיל אפור.

הוא שינה את בגדיו אך הוא עדיין אותו אהוב,

הוא החליף את זהותו באחר ובא..."

אלא ששמס חדש זה היה הרבה יותר רגוע ובוגר משמס הקודם. בזכותו נפשו הסוערת של רומי שקטה והוא מצא מחדש את הבית.

 

כותב על כך סולטאן וולאד: "תודות לו התזזית של רומי שקטה. הוא לימד בצורה שלא דמתה לאף אחד אחר. הוא בורך על ידי האלוהים ביותר כשרון מכל אחד אחר. הוא נתן לנו יותר הארה בנשימה אחת משדרווישים אחרים יכלו לתת במשך שנים רבות, הוא ידע להעביר פנינים של חוכמה עם לשון הלב מבלי להגיד מילה."

 

זרקובי היה אדם של לב. לב פשוט וטהור שידע לבטל עצמו לפני אל ואדם, והתמלא, עקב כך, באור האלוהי. פגשתי אנשים דומים לו בביקורי בקוניה: לכאורה אנשים פשוטים שלא היית שם לב אליהם בעוברך בשוק, אך למעשה ליבם מחבר אותם אל האור האלוהי בצורה שלא אפשרית לשאר בני האדם. ישנן דרכים רבות ללמוד ולהעביר ידע. הלימוד של זרקובי היה לימוד של לב, בעוד שהלימוד של שמס היה לימוד של הארה. הלימוד הראשון של רומי על ידי אביו היה לימוד של ידע, בעוד שהלימוד על ידי בורהנדין – היה של מצבים.

רומי כתב שירים לזרקובי והשיא את בנו סולטאן וואלד לבתו של זרקובי – פטמה.

הוא כותב: "גם האור של השמש הסמיק אל מול פרצופו, כל מי שראה את פרצופו נהיה מאמין."

 

לאחר עשר שנים בהן לא מש זרקובי מרומי, בהיותו זקן וחולה, הגיע זמנו של למות. בקשתו האחרונה הייתה להפוך את יום מותו ליום חג: "ללווייתי קִראו למתופפים, למצלצלים ולנגני הטמבורין, הִלכו לקברי רוקדים, שמחים, עליזים ושיכורים. מחאו כפיים, כדי שאנשים ידעו שחברי האלוהים הולכים שמחים ומחייכים אל מקום המפגש."

זרקובי הוא זה אשר התחיל את המסורת של הילולה ביום המוות. הוא נקבר ליד אביו של רומי בגן הוורדים שבפאתי העיר.

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו