לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

האימפריה הרומית

התופעה של אימפריאליזם היא תופעה אנושית מעניינת, חלקה נובעת מתוך סיבות כלכליות, ביטחוניות, אבל רובה נובע מפסיכולוגיה אנושית של רעב, רצון להשיג עוד ועוד עוד, תחושת הכוח הנובעת מהצלחה וכיבוש יעד שהיה מטרה להשגה, והתמכרות לתחושה הזאת. הרומאים כבשו עוד ועוד, הם יצאו כל קיץ למסעי מלחמה, פשוט כי זה סיפק להם אדרנלין. הם נהנו מעצם השלטון, הכיבוש, הרחבת העצמי. הביטוי החשוב ביותר ההולך עם התופעה הפסיכולוגית של האימפריאליזם  הוא - הרחבת העצמי, לא תמיד זה עצמי רע או מנצל, אבל תמיד זה עצמי המרחיב עמו על סביבתו.

המילה אימפריאליזם נגזרת מהמילה הלטינית העתיקה – אימפריום. הסוציולוג שומפטר הגדיר אימפריאליזם: "הנטייה חסרת המטרה של מדינה להתפשטות ללא גבול". הדוגמא הראשונה הקלאסית לאימפריאליזם חסר מטרה כזה שתועד והתייחסו אליו בתור שכזה היה באימפריה של אתונה. כמובן שגם האימפריה הפרסית ואחרות חטאו בכך.

 

שורשי האימפריאליזם הרומי במלחמה הפונית השנייה. עת הרומאים השתלטו על שטחים גדולים שהיו בשליטת קרתגו עד לאותו הזמן. כיבוש זה קטע את ההתקדמות ההדרגתית והאורגנית של התפתחות המדינה הרומאית שכללה הטמעת השטחים והערים שהם כבשו בתוככי מערך בריתות תוך כדי מתן זכויות חלקיות או מלאות.  עד למלחמה הפונית השנייה עברו האזורים בשליטת רומא תהליך הדרגתי של רומניזציה מרצון.
לאחר כיבוש השטחים החדשים יכלו הרומאים להתרכז בהטמעת השטח הפוני, שכלל בעיקרון את צפון אפריקה וספרד, כחלק מאזור השלטון שלהם. לא היה כוח שיאיים על מעמדם, הם היו הכוח החזק בעולם. בסיסיהם היו באיטליה ובסיציליה, שם הערים והשבטים כבר הפכו לחלק ממערך המדינה, והם יכלו לעשות את אותו התהליך בצפון אפריקה, גליה וספרד. אלא שמאינטרסים פוליטיים וכלכליים הפנו הרומאים מהר מאד את מבטם מזרחה, אל הממלכות ההלניות החלשות, ובראשם הממלכה המקדונית והסלווקית, הם התערבו בקרבות בבלקן, השתלטו על האילירים ומכאן קצרה הייתה הדרך להשתלטות על כל העולם ההלני, דבר שהביא אותם לשלטון על כל העולם העתיק, וחשוב מכך על כל הים התיכון שהפך להיות "ים רומאי".

הכיבושים הפכו את רומא לאימפריה שכמותה העולם לא ידע, הביאו אותם למגע עם עולם תרבותי מפותח משלהם – העולם ההלני. ובסופו של דבר הביאו לחורבנם. יש רואים בפנייה של הרומאים מזרחה והשתלטות על הממלכות ההלניות את נקודת האיזון שממנה מתחיל האימפריאליזם ככוח בפני עצמו שלא מסוגל לרסן את עצמו. ולמעשה משתלט על הרומאים שהופכים לעבד נרצע לו. במקום שהשלטון ישרת אותם. הם נהיים מכורים לכיבושים, מלחמות, כוח, כסף, וזונחים את הערכים הרומאים המסורתיים. יש היסטוריונים הטוענים שאם הרומאים היו מתרכזים במערב ובמקביל התהליכים של ההלניזציה היו מספיקים להבשיל במזרח, הרי שהעולם היה היום ברמה תרבותית גבוהה הרבה יותר מבחינת חברה אנושית, תרבות ודת.

 

לרומאים היה אופי תוקפני, מלחמתי, הם נחשבו על ידי העמים האחרים כזאבים. כל קיץ הם יצאו למלחמה, ואם לא הייתה אז ייצרו אותה, בתחפושת של מלחמת צדק, כי לפי החוק שלהם היה מותר לצאת רק למלחמות צדק. הרומאים פיתחו את האופי הלוחמני שלהם כתוצאה מהצורך להגן על עצמם והמלחמות עם עמים אחרים, אך עם הזמן זה הפך להרגל. המלחמות גם הפכו, עם הזמן, לכלי חשוב ביותר לעשיית כסף, לצבירת רווחים, להתקדם מבחינת המעמד הציבורי. הרומאים היו זקוקים למלחמות.

המלחמה הפונית הראשונה הביאה ליצירת הפרובינציה הראשונה, פרובינקית סיציליה. לאחר כיבוש סיציליה וניצחון במלחמה הפונית הראשונה כבשו הרומאים בתירוצים שונים את גליה האיטלקית ולאחר מכן את סרדיניה ואת אילריה, בכל המקרים לא הייתה סיבה ממשית לכיבוש פרט לאימפריאליזם. כותב היסטוריה קדום כמו פלוביוס טוען שכיבושים אלו היו התחלת השתלטות הרומאים על כל העולם המיושב, האויקומנה, וזה היה צעד ראשון בתוכנית גדולה. במאה השנייה לפני הספירה מתחילים לדבר הרומאים על תפקידם ההיסטורי כשליטי העולם

סוד כוחה של רומי: עקשנות ודבקות במטרה. רשת הדרכים, שימוש בקולוניות, פוליטיקה של הפרד ומשול, דפוסי שלטון נוחים, ארגון וחידוש הצבא.

 

אסטרטגיה של האימפריה הרומית

לפי טאקיטוס וכותבים אחרים אוגוסטוס יעץ לפני מותו שלא להרחיב את גבולות האימפריה הרומית. מדיניות זו אמצו הקיסרים במאה השנייה לספירה. אך האם הייתה אסטרטגיה רבתי לאימפריה? ההיסטוריון אדוארד לוטוואק טוען שהייתה, והוא מפרט אותה בספרו "האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית מן המאה הראשונה עד המאה השלישית לספירה".

הגדרה של אסטרטגיה. אדוארד ארל: "אסטרטגיה היא אמנות השליטה במשאבי אומה – או אומות – וניצולם למען הקידום היעיל של האינטרסים החיוניים שלה והבטחתם כנגד אויבים, בפועל, בכוח או המשוערים. הסוג העליון של אסטרטגיה, שלפעמים מכנים אותו אסטרטגיה רבתי, הוא זה המשלב באופן כזה את הפעילות המדינית והכוחות הצבאיים של האומה עד שאין צורך להזדקק למלחמה, או פותחים בה עם סיכוי מרבי להשיג ניצחון".

לוטוואק מדבר על "כפיפותם המוחלטת של הקדימויות הטקטיות, האידיאלים הצבאיים והיצרים המלחמתיים ליעדים פוליטיים". לוטוואק טען שהיו שלוש שיטות של אסטרטגיות על בתקופה האמורה:

האסטרטגיה הראשונה מאוגוסטוס ועד נרון: הגבולות לא הוגדרו בבירור ולא בוצרו. כוחות הצבא הוצבו בנקודות דרכים חשובות בתוך הפרובינקיות ויכלו לפעול הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. הגבול נשמר על ידי ממלכות ושבטים קליינטים. איומים חזקים יותר טופלו על ידי הכוחות הניידים הרומים. הקולוניות עזרו בביסוס השליטה הרומית. האסטרטגיה כוונה לביסוס השליטה הרומית באימפריה.

 

האסטרטגיה השנייה התחילה על ידי אספסיאנוס והתקיימה עד זמן השושלת הסוורית. הגבולות נקבעו באופן ברור, הוקמו ביצורים. יחידות צבע של חיל העזר איישו את הביצורים לאורך הגבול, הממלכות הקליינטיות הפכו פרובינציות. איומים בסדר גודל גבוה טופלו על ידי כוחות הלם ניידים, לצורך כל הוגדל חיל הפרשים ושופרו הדרכים, היו אזורי גבול – לימס וכוחות מאחור. הגישה הייתה התקפית, לתקוף את האויב בטריטוריה שלו, מוצבי הגבול היו בסיסים להתקפה. מטרת השל שיטה זו הייתה לשמור על שלמות, יציבות, שלוות, שגשוג וביטחון האימפריה.

 

האסטרטגיה השלישית מטרתה הייתה שימור האימפריה אל מול איומים מבחוץ, הישרדות.

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו