לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

האי של אוולון

האי של אוולון - אי התפוח – והשער לארץ המתים.
רשמים מטיול לדרום אנגליה בדגש מסורות קלטיות קדומות - חורף 2002.

5 שעות נסיעה בצד השמאלי של הכביש, וחמש דקות בצד הימני, שכמעט ועלו לי ביוקר, לקח לי להגיע מלונדון לגלסטנברי. זאת הייתה פעם ראשונה שנהגתי באנגליה, נחתי בהיתרו בערב, ובמקום לישון בלונדון העדפתי לנסוע לכיוון השני.

גלסטנברי נמצאת במערב אנגליה, פעם המקום היה אי וקראו לו האי של אוולון, אוול פירושו בוולשית: אפל, יעני תפוח. האי של אוולון פירושו אי התפוח. ומדוע תפוח?

ראשית מפני שגדלים שם עצי תפוחים, לא הרבה אמנם, אבל יש אחד או שניים שהם חשובים מאד במסורת הנוצרית, ועל כך בהמשך. ושנית, מפני שתפוח הינו פרי גן העדן, הפרי של העולם האחר, ואוולון הרי הייתה תמיד, ויש אומרים עדיין, השער לעולם האחר, לעולם של המתים, לגן העדן, ולכן – אי התפוח.

בימי הקלטים נחשב האי של אוולון כשער לעולם המתים, אליו היו הולכות הנשמות. ואני… עדיין לא הייתי מת (למרות ש5 דקות הנסיעה בצד ימין כמעט והביאו אותי לשם), ונשמה הייתה לי עדיין, וכך היינו נוסעים אני ונשמתי (שכאמור כמעט שפרחה לה בדרך לשם) באוטו שכור לאי התפוח.

האי של אוולון –גלסטנברי מורכב ממספר גבעות הממוקמות בתוך מישור נמוך שטוח. לפני אלפיים שנה ישנם עדויות לכך שהמישור היה ים, או ביצה, והאי היה מחובר כנראה רק בזמן השפל (כמו האי סנט מישל בצרפת) ליבשה שלידו. כמו איים אחרים במערב (איונה בסקוטלנד למשל) נחשב אי התפוח לאי קדוש עוד מקדמא דנא. האי הוא בעל מבנה הטופוגרפי – גיאולוגי מיוחד, בחלק אחד מתרוממת בתלילות גבעה זקורה שנקראת ה"תור". תורו של מי? השד יודע. ואכן מתחת לגבעה היה ארמונו של מלך השדים הקלטי –גוואן אף נוד – הבן הלבן של האור. על ראש הגבעה, לא עומדת פרה דווקא, אלא מגדל שמוקדש לקדוש האגדי הנוצרי סנט מיכאל, הקדוש שמנצח את החושך – הדרקון ומביא את האור. שלכבודו מדליקים מדורות. ואכן מאז ימי קדם היו מדליקים מדורות על הגבעה. הקדמונים (איש אינו יודע מי) חצבו בגבעה 7 מדרגות ענק – טרסות, כשהם מחוברות ביניהם פה ושם, ויוצרות מען מבוך ענק, הגדול ביותר בעולם (גובה הגבעה 140 מטר). מדי פעם, בחגים דרואידים, מגיעים כל "משוגעי" אנגליה, כל אלו שמחשיבים עצמם פגאנים, שמאנים, דרואידים, וכו… ומדליקים משואות על הטרסות סביב, סביב (מהלך המבוך כ3 שעות).

ליד גבעת התור המזדקרת בתלילות, זכרית קמעא, מצויה גבעה אחרת, מעוגלת, נמוכה, רכה, נשית קמעא. גבעת זאת נקראת גבעת הגביע, וכל זאת למה? מפני ששם, במבוכיה הנסתרים, קבור לא מלך השדים, אלא הגביע הקדוש, גביעו של ישוע, בכבודו ובעצמו. מכל המקומות שבעולם איך הגיע דווקא לשם הגביע? הסכיתו ושמעו:

מעשה שהיה כך היה: בשנת 72 לספירה, לאחר חורבן הבית, עזבו יוסף מארמתיה ו12 מתלמידיו את ארץ הקודש ויצאו בספינה לחפש להם בית חדש. יוסף ידידנו היה קרוב של ישו, הוא עזר להוריד אותו מהצלב, וברשותו היה הגביע הקדוש שממנו שתה ואכל ישו בסעודה האחרונה, ובו נאספו הדם והמים שניגרו מפצעיו בהיותו על הצלב. הגביע קיבל מעט מתכונותיו של אדונו ויוחסו לו תכונות פלאיות של ריפוי, קדושה וידע נסתר. וגביע זה, לא פחות ולא יותר, היה באמתחתו של יוסף עת נמלט מהארץ הקדושה.

יוסף היה סוחר עשיר והגיע במסעותיו לכל העולם, הוא בחר הפעם לחצות את המייצרים ולנחות בחופה המערבי של אנגליה, היישר באוולון. כשהגיע נחת על גבעה נוספת באי שנקראת בתרגום חופשי: גבעת הנוסע העייף. ומכיוון שהיה עייף ותשוש מהנסיעה, או מסיבה אחרת, תקע את מקלו, שהיה מקל של עץ תפוח, באדמה, וראו זה פלא: המקל, מייד, השריש שורש, העלה עלה וענף, והפך לעץ לתפארת, עץ שניתן לראותו עד עכשיו בגלסטנברי, סמל להשתרשות הנצרות בארץ החדשה. לאחר מכן החביא יוסף מארמתיה את הגביע הקדוש במערה בגבעת הגביע, ואז קרה פלא נוסף: 2 מעיינות החלו לנבוע לרגלי הגבעה, אחד צבע מימיו אדום וכל מה שהוא נוגע בו הופך לאדום, והשני צבע מימיו לבן וכל מה שהוא נוגע בו הופך ללבן.

את 2 המעיינות ניתן לראות עד היום בגלסטנברי. זאת תופעה גיאולוגית ייחודית שהיא לא מוסברת לחלוטין. בעיני המאמין הרי זה מוסבר מאליו, המעיינות הם הדם והמים שזרמו מפצעיו של ישוע, שזורמים מהגביע הקדוש הקבור במעמקי הגבעה. ולכן, יחסו למעיינות תכונות פלא ומרפא.

מכיוון שהאי של אוולון היה השער לארץ המתים, מקום קבורת הגביע, ועקב כך המקום הקדוש ביותר באנגליה, הוקם בו מנזר שנהיה מוקד עלייה לרגל והמנזר החשוב ביותר באנגליה.

יום בהיר אחד, בתחילת המאה ה12, חפרו הנזירים בחצר המנזר, בכדי לעשות ערוגות לגזר, או מכל סיבה אחרת, והנה… ראה זה פלא, הם מצאו קבר עתיק ובו קבור לא אחר מאשר המלך ארתור. ולידו, תנחשו מי? אשתו היפהפייה (שלא הייתה כבר כל כך יפה כשמצאו אותה) גווניבר.

שמחה גדולה הייתה במנזר כשהוכח סופית שהאי של אוולון, שאליו נלקח ארתור לאחר הקרב האחרון בסוף ימיו בכדי להתרפא, כשהוא פצוע וזב דם, הוא לא אחר מאשר האי של אוולון המוכר. ארתור, דרך אגב, לא מת, אלא מחכה עדיין ,במעמקי הגבעות, לזמן שאנגליה תצטרך אותו (דבר שמשום מה מעולם לא קרה). ואולי הוא אפילו מתארח, בינתיים, בארמונו של מלך השדים?

את הקברים של המלך ארתור וגווניבר ניתן לראות כיום בחצר המנזר ההרוס. ולמה הרוס? מכיוון שבמאה ה16, במסגרת המאבקים עם הנצרות האפיפיורית, הגיע תורו של המנזר להיהרס על ידי המלך האנגלי הנרי השמיני. הנרי פיזר את המנזר, הרס את המבנים והשאיר רק את המגדל על ראש התור, שם תלה בתורם את כל ראשי המנזר. גם אז עדיין ארתור לא הגיע, ולמרות זאת יש כאלו שמחכים לו, יש אומרים לשווא.

אך כל זה הוא היסטוריה, וגלסטונברי, גם כיום, משמשת כשער של העולם הרוחני. מסיבה כלשהיא, ויש אומרים שזה מובן מאליו, נהפכה גלסטנברי לבירת העידן החדש של אנגליה. עשרות חנויות נמצאות ברחובה הראשי, מוכרות ספרים על הילינג, אסטרולוגיה, העצמי הגבוה, תרבויות עתיקות, דרכים להארה, קריסטלים, קטורות, פעמונים טיבטיים, ומה לא?.. מאות מרפאים, הילרים, מורים רוחניים, מחפשי דרך, מדיומים, מתקשרים, וסתם משוגעים התקבצו ובאו לגלסנטברי. יש החיים שם ויש עולים לשם לרגל מדי שנה. אפילו המלך ארתור יצא סוף סוף מקברו והוא מסתובב ברחובות, בשר ודם, ומכריז שמלכות שמים הגיעה ( יש משוגע אחד בגלסטנברי שטוען שהוא המלך ארתור). בקיצור: שמח. ולדבר השמח הזה הייתי עושה פעמיי, במכונית שכורה, בצד שמאל של הכביש, שמשום מה האנגלים בוחרים לנסוע בו דווקא.

ישנתי במלון לרגלי התור, והתור אכן מרשים הוא. מוקדם, מוקדם בבוקר, ירדתי במדרגות החורקות של בית ההארחה, ומכיוון שהייתי בגולני עשיתי את דרכי ישר (דוך) אל ראש הגבעה, לא מתחשב לא בגדר, לא בשביל ולא בטרסה, וכמובן שלא במבוך המופלא שכל אלו היוו. כך עשה הלא אלכסנדר מוקדון כשבא להתיר את הקשר הגורקי, זה תמיד טוב להיתלות באילנות גבוהים, רק שעל התור לא היו שום אילנות להיתלות בהם, וכך מצאתי את עצמי מחליק על הדשא הרטוב שעל המדרונות והטרסות התלולים ומתגלגל במורד הגבעה. סרוט וחבול עשיתי דרכי אל השביל שעולה אל הגבעה שסירבה להיכנע להתקפותיי.

באמצע הדרך אל ראש הגבעה, לצדי השביל, ישנה אבן ענק – סלע שנקראת האבן החיה, וכל זאת למה? מפני שאם נשענים עליה מוקדם, מוקדם בבוקר, כשאין איש מסביב, היא יוצרת איתך תקשורת ומדברת אל האני הגבוה שלך (כך לפחות אמר לי אדם שהכרתי בפינדהורן), מכיוון שאני די גבוה, והשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ולא היה איש מסביב (מי המשוגע שיצא ביום חורף גשום בחמש בבוקר), החלטתי לנסות את העניין. עצמתי את עניי, מנסה להעצים את התחושה, שקט מתוח השתרר מסביב, ואז העצמי הגבוה דיבר אלי, הייתה זו אשתי בפלאפון, מבקשת להכניס את האוטו למוסך…

לאחר שנפטרתי מהעצמי הגבוה הזה, נתפנתי לעצמי הגבוה האחר, שוב עוצם את עניי, מנסה להעצים את התחושה. המראה מסביב היה באמת מרשים, למרות שהייתי עם עניים עצומות, ערפל כיסה את המישור מסביב וגבעת התור והגבעות שמסביבה נראו באמת כמו אי. הרגשתי משהוא מזדחל במורד הגב שלי, זה היה טיפות הגשם האנגלי המעצבן שחדרו לי לחולצה. ואז הרגשתי שאני שמח, שמח שאני חי, שמח שיש לי תחושה, שמח על האוויר ועל המים ועל הגשם, על הדשא והעצים שמסביב, על כך שאני כאן באנגליה במקום המופלא הזה, על כך שאני חי, נושם את האוויר, (אני יודע שאני חוזר על עצמי אך קשה לתאר את התחושה הזאת). לפתע הכל התחבר לי, החיים שלי עד כה, הרגע, הכל נראה חסר דאגה, שלוו, מובן, נצחי – הייתי אומר אפילו. זה הזכיר לי רגע מיוחד שקרה לי בתאילנד כשאכלתי פטריות קסם ואיבדתי את השליטה על עצמי ואת המודעות למעשי. קטפתי אז, בחוסר מודעות, צמח מהרצפה והרחתי אותו, והיה לו ריח של זעתר. הייתי בטוח שאני מת ושזה הוא העולם הבא, החושים היו מאד מחודדים והרגע נראה נצחי, חי. הרי זה לא ייתכן שבתאילנד יש זעתר?!

לפתע הבנתי שאולי באמת אוולון הוא השער לעולם הבא, לעולם הנסתר, ושכל החיים שלנו יש איזשהו צעיף שמסתיר אותנו מעולם האמת, ושרק לפעמים הוא מוסר, (לרוב הוא מוסתר). כנראה שאוולון הוא אחד המקומות על פני האדמה שבו הצעיף הזה הוא יותר דק, אפשר לראות דרכו, להסיר אותו, (ומה שעוזר לזה זה הקשר לכוחות הטבע). כנראה שהאבן בכל זאת דיברה אלי, או שהיה זה פשוט השעה המוקדמת, בחוץ, בטבע, בערפלים, בזריחה. לא משנה מה הסיבה, העיקר שהרגע נשאר איתי. הרגשתי מחובר לעשרות אלפי ומיליוני בני האדם שהיו כאן לפני, לא משנה אם זה מלך, משוגע או נזיר דווקא. לכולם היו רגשות, לכולם היו חיים והתמודדות אתם, כולם היו חלק מהטבע וחלק ממשהו גדול יותר, מהטבע שיחודי לנו כבני אדם.

כשהגעתי לראש הגבעה נשבה רוח, תפסתי מחסה בין קירות המגדל, שאפתי לתוכי עוד מעט מאויר הפסגות, וירדתי חזרה למטה.

האי של אוולון.

במסורת הקדם נוצרית הבריטית אוולון הייתה הן אי המתים והן אי המבורכים, זה היה גן עדן שאליו הנשמות של הנפטרים הלכו בכדי להיוולד מחדש, היה בו את השער לעולם התחתון. המסורת הקלטית מתארת את השער כשהוא בתוך תל פיות או בטירה מכושפת, זה תמיד ממוקם במערב, מוקף על ידי מים. מספר איים מקודשים נמצאו, לכן, במערב אנגליה.

האי שלא מהעולם הזה מתואר עם עץ בגבולותיו, עץ זה הוא תפוח, האוכל של היצורים מהעולם האחר, ומכאן השם אוולון – אי התפוח. מלך פיות בשם אוולק גר שם, מעט ידוע על אודותיו, הוא היה האב של אלה אם בשם מורדון. אוולון היא מקום שבו הנשמות עוברות בחופשיות מעולם החיים לעולם המתים ובחזרה, היא מזוהה עם התור של גלסטנברי, השומר על השער הוא גוואן אף נוד – הבן הלבן של האור, הוא השליט של העולם התחתון, מנהיג הציד הפראי ומלך הפיות. לפי כותבים מהמאה ה12 (ג'פרי ממונמוט) האי היה מקום מגוריה של מורגן לה פיי, שהייתה הכוהנת הראשית מ9 כוהנות ובתו של אוולק. מורגן או מורדון היא השומרת של המיסטריות של אוולון, האם הגדולה המתייחסת למוות ולידה מחדש. היא מקורבת לשומר הסיר הקלטי של לידה מחדש – המכשפה הזקנה קרידוון. הנפש העוזבת מאספת על ידי הציד הפראי גוואין ונלקחת לאוולון – גלסטנברי, הכלבים והסוסים של הציד הפראי הם יצורים מהעולם האחר שמתוארים בדרך כלל כאדום ולבן. במאבינוגיון כל החפצים והבגדים של האנשים בעולם התחתון צבועים באדום ולבן. כשהנפש נכנסת לעולם התחתון מופיע סיר פלא שהטבילה בו מבטיחה לידה מחדש.

במסורת הקלטית יש כמה סירים חשובים: הסיר של דגהדה, האב אל האירי, שמספק תזונה לא נגמרת. הסיר של ברן, מחזיר לחיים את הלוחמים, אך לא את דיבורים. סירים אחרים הם מקור לחוכמה.

למרות שהם נשמרים תכופות בידיהם של אנשים, הסירים הם למעשה סל של הכוח הטרנספורמטיבי והמזין של האלה הגדולה. קרידווין המכשפה היא היוצרת והשומרת של הסיר של השירה, חוכמה ולידה מחדש. ביתה של קרידוון הוא באוולון, מקום המנוחה האחרון של הגביע באגדות הנוצריות. לאחר המפגש עם הפרצוף האפל של האלה בצורתה של קרידוון, הנפש נולדת מחדש.

 

 

שם מלא אימייל טלפון מתעניין בטיול/הערות

חיפוש באתר



חדשות האתר

המלצות המטיילים

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו