לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הדרך היוונית - טיולים לרחבי העולם

הדרך היוונית – סיכומים מספרה של אדית המילטון

 

כללי

היוונים היו אנשים חופשיים, שלא היססו וראו לעצמם חובה להביע את דעתם. במחזה "הפרסים" של אסכיילוס, נאמר למלכה הפרסית שהיוונים נלחמים כאנשים חופשיים להגן על מה שיקר להם.
"אין להם מנהיג?" היא שואלת.
"לא" היא התשובה "אף אחד לא קורא ליוונים עבדים או משרתים".
הרודטוס מוסיף: "הם מונהגים על ידי החוק".

ביוון נולד משהוא חדש, ומשהוא זה נקרא חופש. האדם מחויב כלפי החוק, כמו גם המנהיג. החוקה היא מעל המלך, ולא המלך מעל החוק, והחוקה שומרת על האנשים חופשיים. במזרח אין חשיבות לאינדיבידואל אל מול המדינה, חיי אדם זולים, ביוון האינדיבידואל הוא החשוב ביותר, והמדינה תפקידה להגן על החרות שלו. הדבר העיקרי שהיה מאחורי שינוי גישה זה הוא שאנשים החלו לחשוב בשביל עצמם. וזה היה שינוי גדול מאוד.

המזרח היה מקום שבו שליטים עריצים שלטו על אוכלוסייה מדוכאת, בתור כוח דתי שנתמך על ידי כהונה מאורגנת, המערב שמיוצג על ידי יוון הציג דבר חדש – חופש. גם הרוח של רומא הקיסרית הייתה דומה, קיסר שניצב בראש אוכלוסייה נבערת. המיוחד ביוון היה המחשבה שלה, מדעיה, מתמטיקה, פילוסופיה, מחקר נמרץ לתוך טבע העולם והדרכים של העולם. דרך השליטה של המזרח הייתה לכוון מחשבות אנשים יותר ויותר אל העולמות הלא נראים, וכיוון שהמפתחות להם היו בידי הכוהנים, זה נתן להם כוח עצום.

מצרים ותרבויות המזרח קדמו ליוון, אלא שמצרים פניה היו כלפי המוות, העולם שמעבר, הלא נראה, ואילו פניה של יוון היו כלפי החיים, היא הייתה מלאה שמחה והוויה. היוונים היו האנשים הראשונים בעולם שהכניסו משחק לחייהם, בכל אשר תפנה ביוון תראה משחקים. המשחקים האולימפיים, ההצגות בתיאטרון, מרוצים, טורנירים של מוזיקה, ריקודים.

"סולון, סולון, אתם היוונים ילדים" אומר הכוהן המצרי לאתונאי הגדול הראשון. היוונים נהנו מעצמם והיו מלאים בחיים, וכשיוון מתה, נעלמו המשחקים יחד אתה.

היוונים נפטרו מהאמונות התפלות והדת המשעבדת.
הם אומרים "באגממנון": "ובאמת, מה טוב הביאו הנביאים לבני אדם? אומנות של הרבה מילים, רק דרך רוע השליח ידבר. החוזים מביאים טרור, בכדי לשמור את האנשים מפוחדים."

היווני שמר את הדת הרשמית שלו במחלקה סגורה וקטנה, וכל השאר שבאמת קבע במחלקות אחרות. הוא לעולם לא הלך לכוהן לצורך הדרכה או עצה. כשהוא רצה לדעת איך לגדל את ילדיו או מה היא האמת, הוא הלך לסוקרטס או לסופיסט פרוטאגורס. נכון הוא שלאורקל בדלפי היה תפקיד חשוב, אך לא היה זה תפקיד כוהני קלאסי של העולם העתיק, הכוהנים לא חיפשו שליטה ולא כסף, ועצותיהם היו מחויבות לקוד מוסרי של האמת וניתנו בצורה לא ברורה כשעל השואל להפעיל את שיקול דעתו. יתרה מזאת, במקדש בדלפי היו חרותות שני אמרות, שאחר כך היו חרותות גם בכניסה לאקדמיה של אפלטון: "דע את עצמך", "הכול במתינות".

הדבר הגדול שהיוונים עשו, וזה התחיל כבר עם הומר, הוא שהם נפטרו מהאמונות הטפלות ומהמיסטיקה והפכו את העולם להגיוני. פילוסוף יווני מוקדם כתב: "כל הדברים היו בתוהו עד שהמחשבה עלתה ועשתה בסדר." אותה מחשבה הייתה יוונית. הומר שחרר את העולם מכוחות על אנושיים. אלא שהאלים היו קפריזיים, ועם הזמן הלכה הביקורת כנגדם והצטברה. עם הופעת הפילוסופיה היוונית במאה ה6 לפני הספירה החלו אנשים לחפש זאוס אציל יותר, שדואג לכול, ולא רק, כמו אצל הומר, לחזקים. המשורר הסיוד שם את הצדק באולימפוס כמלווהו של זאוס: "דגים וחיות ועופות אוכלים זה את זה. אך לאדם זאוס נתן צדק. לצד זאוס על כיסאו יושבת צדק." זאוס הופך לעיקרון מופשט, וכך גם האלים האחרים


הדת:

תחושת הדת של היוונים מבוטאת על ידי סנט פאול כשהוא אומר: "הלא נראה צריך להיות מובן על ידי הנראה." היוונים ביטאו את תחושת הדת שלהם דרך האומנות. הפסל של פידיאס - זאוס באולימפיה היה יצירה דתית. הגוף האנושי הוא כלי אמיתי של מחשבה ורוח, פידאס יצר פסל שכל מי שראה אותו החל להרהר בשמימי, כל מי שראה אותו התרחק מעצמו.
כותב דיון קרסוסטום: "אני חושב שאם אדם עם לב כבד, שחייו היו קשים, יעמוד לפני הפסל, הוא לא יזכור יותר את קשייו. פידיאס הוא מרפא היגון, מביא שכחה של כל הדאגות."

אמר הרומאי קווינטליין: "זאוס של פידאוס הוסיף לתפישה שלנו של דת".

דרך נוספת של היוונים לאלוהים הייתה השירה.
כותב איסכיליוס: "אלוהים – דרכי מטרתו קשים למצוא. ויחד עם זאת הם זוהרים דרך הדיכאון, בחשכה של מקריות חיי אנוש. רגוע וללא מאמץ הוא עושה את רצונו המושלם."

דרכו של סוקרטס לאלוהים הייתה לפתוח דברים. שום דבר לא היה חשוב לו מלבד מציאת האמת, שהיא צד אחד של האלוהים. הוא בילה את חייו בחיפוש אחר האמת, אך הוא מעולם לא ניסה לגבש מה שמצא לתוך נוסחאות נוקשות, "למצוא את האב והעושה של הכול זה קשה, וכשמוצאים אותו אי אפשר לבטא זאת במילים."

הדרך שבה התבטאה התחושה הדתית אצל סוקרטס, אפלטון, וחבריהם, הייתה בחיפוש אחר מצוינות. או במילה אחרת "הצטיינות". החיפוש שלהם היה יותר מרצון להצטיין, זה היה השלמות הגבוהה ביותר שהם חיפשו, מה שאדם יכול להגיע אליו.
כותב סימונידיס: "לא נראית בנוכחות פיזית על ידי עיניים של אנשים היא המצוינות, פרט לזה אשר במאמץ עליון, בזיעה ניגרת, מגיע לגבהיי הגברות."


מחשבה

פרומתיאוס, מי שמביא תרבות לבני אדם, נקרא "מחשבה תחילה", זה מה שאפיין את היוונים: השימוש במחשבה כאמת מידה לחיים.

אנקסגורוס אומר: "כל הדברים היו בתוהו כשהמחשבה עלתה ועשתה סדר". העולם הקדום נשלט על ידי כוחות לא צפויים, לא ידועים, שאדם היה בחסדיהם. כשעלו היוונים עלה גם שלטון המחשבה, ההיגיון. היווני כיוון להשתמש במחשבתו. הכוהן המזרחי אמר תמיד: "עד כאן ולא יותר, יש גבולות למחשבה". ביוון לא היו גבולות, והכוהנים היה להם רק תפקיד שולי של הקרבת קורבנות.

היוונים היו אינטלקטואלים, והתאווה שלהם הייתה להשתמש במחשבתם, זה היה הדבר שהם נהנו ממנו יותר מכל, ולכן תרבות השיחה והפלפול תפשה מקום כל כך חשוב.

בדיאלוגים של סוקרטס הוא לא מוכן לעשות את עבודת החשיבה עבור בן שיחו, האתונאי מכוון לחשוב בשביל עצמו.
"ייתכן שזה נכון, קרתילוס" אומר סוקרטס בקרתילוס, "וגם ייתכן שזה לא נכון, ולכן לא אתן שתשוכנע בקלות על ידי. חשוב היטב, מפני שאתה צעיר ובגיל הלמידה. וכשמצאת את האמת, בוא אלי וספר לי אותה."

באחד הדיאלוגים שואל אותו צעיר בקשר לדבר מה. "אין לי זמן לכאלו מחקרים", עונה סוקרטס "אומר לך מדוע, קודם כל אני צריך לדעת לגבי עצמי, כמו שכתוב בדלפי, להתעניין בדברים שאינם מענייני בעוד אני בבורות לגבי עצמי, יהיה אבסורד. ולכן אני נפרד מכל אותם דברים. אני רוצה לדעת על עצמי, האם אני מפלצת מסובכת ומלאה בתשוקות יותר מהנחש טיפון (שהנחש ששמר על שערי השאול ושזאוס הרג), או יצור מסוג עדין ופשוט יותר, שלו הטבע נתן גורל נמוך וגורל גבוה."

ביוון אין דוגמה, אלא עידוד למחשבה עצמאית ופעילה. כל אדם צריך להיות חוקר עצמאי של האמת, אם אי פעם הוא רוצה חלק בה.

הכתיבה היוונית (בניגוד לכתיבה האנגלית שמלאה בדימוים והיא כמו קתדראלה גותית) היא כמו הפרתנון, פשוטה, עולה על אמיתות יקומיות, ויפהפייה. היוונים משאירים את רגליהם על הקרקע. המוחות של משוררי זמננו מלאים בתמונות, המשוררים היוונים הם קרים, בהירים, לא אמפטיים, בהירות ופשטות מנחים אותם.
בשביל היוונים פרח הוא פרח, ולא שער לעולם דימויים עשיר עד כדי דמעות. ציפור היא ציפור, אך בתור שכזאת היא דבר יפהפה, היוונים ראו את היופי של הדברים הפשוטים והיו מסופקים בכך. היוונים לא אהבו קישוטים ושנאו הגזמות, הם אהבו עובדות. המשורר היווני היה מתבונן מדויק הנותן התרשמות אמיתית של הר גבוה מושלג, ההר הוא הדבר החשוב, ולא דמיון זה או אחר שעולה בו כתוצאה מכך. הוא הוגבל על ידי העובדות בעוד שהמשורר האנגלי היה משוחרר מהם.

היוונים היו אנשים שחשבו בשביל עצמם, שהסירו את המסך מעל העולמות הלא נראים, ששילבו בין פשטות ליופי, חוכמה ועוצמה. היופי הוא אמת, והאמת היא יופי.


נטייה לאמנות

לפני הקרב המכריע בסלמיס עם הפרסים הופיע אחד הגנרלים לארוחת ערב אצל פריקלס. את כל הערב הם בילו בשיחה על שיר שבו מוזכר אור סגול כמופיע על לחי נער צעיר ויפה. הגנרל לא מסכים לדימוי של אור סגול כמתאר את יפי הנעורים, בעוד פריקלס בעד המשורר, כל הערב נוגע בנקודות מעודנות של שירה, דבר שלא מפריע להם לצאת לקרב למחרת. סיפור זה מגלם את השילוב היווני בין רוח וחומר.

פריקלס לפי תוקידס אמר לגבי האתונאים: "הם אוהבים של יופי מבלי שאיבדו את טעם הפשטות, ואוהבים של חוכמה מבלי שאיבדו את העוצמה הגברית."

ביום הכיבוש של אתונה על ידי ספרטה תכננו הספרטנים להחריב עד היסוד את העיר. בערב שלפני הם עשו משתה, אחד מהאנשים הופיע בציטוט של אופרידיס. החיילים הקשוחים שכחו את הניצחון והכריזו שהעיר שהוציאה מתוכה משורר שכזה אסור שתיהרס.

 

מעשיות

פריקלס בקינתו על הבנים המתים בקרב סלמיס, לפני הוריהם, מביע את הגישה היוונית המציאותית והאנושית: "חלק מכם הם עדיין בגיל שבו אפשר שיהיו לכם עוד ילדים, וזה יקל עליכם בצערכם. לאלו שעבר זמנים אני אומר: ברכו את עצמכם שהייתם מאושרים חלק גדול מחייכם, זכרו שחיי הצער שלכם לא ימשכו לנצח, והתנחמו בתהילה של אלו שאינם."

פשוט ויפה, בלי צביעות, בלי יותר מדי הוא הא, אך עם חמלה ומעשיות.

העובר ליד המצבה לספרטנים שמתו בקרב תרמופוליס מצווה לומר: "הו ההלך, אמור ללקדמונים שאנו שוכנים כאן בהתאם לחוקיהם".

סוקרטס האמין שטוב ואמת הם הבסיס של המציאות, ושאפשר להגיע אליהם. כל אדם יתאמץ להגיע אליהם אם יראו לו אותם. אף אחד לא ירדוף אחר הרוע אלא מפני בורות. ברגע שיינתן לו לראות מה הוא רוע אזי ירחק ממנו. משימתו שלו, סוקרטס האמין, היא לפתוח עייני אנשים לבורותם ולהוביל אותם לאן שהם יוכלו לקבל הצצה של האמת הנצחית והטוב שמעבר לבלבול וחוסר תוחלת, שאז הם "באופן בלתי נמנע, שאין לעמוד בפניו, יחפשו מבט מלא ומלא יותר של האמת."

אריסטו אומר ששמחה היא פעולה של הנפש. זה מגדיר בדיוק את דרכו של סוקרטס של הפיכת בני אדם לשמחים. הוא האמין שחיים לא נחקרים, חייהם של אלו שלא ידעו דבר מעצמם או את צרכיהם האמתיים ותשוקותיהם האמתיות, אינם שווים כחיים של בני אדם. כך שהוא דחף לפעולה את נפשותיהם של אנשים לבדוק את חייהם, בטוח ש”כשהם ימצאו אותם לגמרי לא מספקים הם ידחפו לחפש את זה שמספק." האושר האמתי הוא בהגשה, בסיפוק. ולאו דווקא בדברים פיזיים.


אינדיבידואליות

אומר פריקלס, "אתונה היא הבית ספר של יוון והאתונאי האינדיבידואל הוא אדון לעצמו ויש לו את היכולת להסתגל לצורות שונות של פעולה בוורסטיליות ובחן רב."
היוונים היו מאז ומתמיד אינדיבידואלים, ויחד עם זאת בתקופת תור הזהב התקיימה אצלם התייחסות לחברה הכוללת ולסביבה, איזון עדין זה הביא להצלחתם

היוונים האמינות בתכונות המשותפות לאדם ושאר האנושות. דרכנו היא להחשיב כל דבר נפרד לבדו על ידי עצמו, היוונים ראו תמיד דברים כחלק ממכלול, והרגל מחשבה זה מוטבע בכל דבר הם עשו. זה ההבדל בין אומנותם לאומנותנו. אדריכלות היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך. הקתדראלות של ימי הביניים ניבנו בלא התייחסות לסביבתם, ממוקמים היכן שהיה נוח, לעיתים קתדראלה עמדה באמצע גיבוב בתים קטנים. הארכיטקט התעניין רק במבנה הקתדראלה עצמה. לארכיטקט היווני מיקום המקדש היה חשוב. הוא תכנן אותו כנגד הים והשמיים, קובע את גודלו בהתאם לגבעה שעליה מוקם. הבניין שלט בנוף אך גם נתן דגשים לנוף, וזאת הייתה הגאונות היוונית, כפי שבאה לידי ביטוי באדריכלות האקרופוליס באתונה. כשבית הוא חלק מסביבה הפרטים הקטנים שבו הופכים בלתי חשובים, ונשארים הקווים העיקריים. וכך המקדש היווני הופשט, לעומת הקתדראלה הגותית שהייתה מלאה בפרטים וקישוטים קטנים.

המקדש היווני גורם לצופה להיות מודע לסביבה שלו, לים ולשמיים ולהרים, מודע יותר מאשר אם המקדש לא היה קיים. בצורה דומה טרגדיה יוונית מביא לפנינו את הזרות שמקיפה אותנו, את הלא מודע החשוך שחיינו כבולים בו, דרך הסבל של נפש גדולה שניתן לנו בצורה כה פשוטה וחזקה, אנו יודעים את כל הכאב והסבל האנושיים. הטרגדיה היוונית הופשטה לעומת ספרות אירופאית מאוחרת. איסכילסוס רואה את קלטימנסטרה כנגד מעשים נוראים של העבר, כנגד מלחמת טרויה, הטרגדיה שלה היא הטרגדיה של המלחמה, הגורל שלה לא בידיה. ולכן גם דמותה מופשטת.

הדמויות בדרמה היוונית הם תוצאה של האיזון היווני. אינדיבידואלים שהראו אמת משותפת לכל האנושות, המין האנושי באדם. המחשבה היוונית שחייבת לראות דבר לעולם לא רק בשביל עצמו אלא תמיד מחובר למה שגדול ממנו, והרוח היוונית שראתה יופי ומשמעות בכל דבר נפרד, הפכו את הטרגדיה היוונית כשם שהפכו את הפיסול היווני והארכיטקטורה היוונית, לדוגמא של משהוא שהוא לגמרי אינדיבידואלי ומופשט בו זמנית, נפרד וקשור לכל השאר בו זמנית, ביטוי של האידיאל היווני, "יופי, מוחלט, פשוט, ונצחי... השילוב של הפרטיקולארי והכללי." 

 

לסיכום

במשך מאה  שנים אתונה הייתה עיר היכן שהכוחות הרוחניים שבדרך כלל נאבקים ביניהם במחשבה האנושית חיו יחדיו בזרימה ובשלום, חוק וחופש, אמת ודת, יופי וטוב, האובייקטיבי והסובייקטיבי – זה היה זמן של הפסקה במאבקם התמידי, והתוצאה הייתה איזון ובהירות, הרמוניה ושלמות, שהמילה יווני הפכה להיות מיצגם. הם ראו את שני הצדדים של הפרדוקס של האמת, לא נותנים קדימות לאף אחד מהם, בכל האומנות היוונית יש העדר של מאבק, כוח משלים, משהוא של רגיעה ושלווה, שהעולם משתוקק לראות שוב.

 

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו