לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הדת המצרית - טיולים לרחבי העולם

הדת במצרים.

 

לדת במצרים יש שני פנים: מצד אפשר להגיד עליה שהיא דת אנמיסטית של פולחן אלוהי הטבע כמו שהיה בהרבה מקומות אחרים בעולם, קשורה לתופעות טבע, חיות ומקומות: אנוביס שומר המתים היה תן, ציפור האיביס היא האל תחות, התנין מייצג את אל השמש, הפרה את חתחור – האמא הגדולה. החתול את בסתת – אלת השמחה והאהבה, הנילוס הוא האל האפי.
זוהי דת שבה מעריצים את תופעות טבע נערצות, ובמיוחד את גרמי השמים כמייצגים את תופעות הטבע הגדולות ביותר: השמש היא האל רע. אוסיריס קשור לכוכבים של אוריון, תחות לירח.

לכל אל קשר למקום פיזי על פני האדמה, והצלחה של המקום הזה פירושה הצלחה של האל. פתה קשור לממפיס, בירת הממלכה הקדומה, אתום להליופוליס, הרמס להרמופוליס. אמון לתבי, ועלייתה לגדולה בימי הממלכה התיכונה הייתה גם עלייתו לגדולה של האל אמון.

 

ניתן להסתכל, אם כן, על הדת המצרית כאנימיסטית, אך יש לה בו זמנית ובמקביל גם פן אחר, שהוא אוניברסאלי, קשור לחיים אחר המוות, נפש, רוח, נשמה, עקרונות קוסמיים. מוסריות גבוהה והעולמות הלא נראים.

 

אנוביס הוא שומר על הגוויות, אך גם השופט את הנשמות לאחר המוות.
לאחר המוות אדם הולך לבית משפט ושם נשקלים ונמדדים החיים שלו על המאזניים. זאת תפישה מאד גבוהה ואנוביס אחראי על זה.

רע הוא אל השמש, המיוצג על ידי החיפושית, אבל ברמה גבוהה יותר קשור לכוחה המחייה והמטיב של השמש עצמה. הוא המוות והלידה מחדש. הוא המסע במחוזות החושך.
אמון הוא אל הקשור למקום, אך גם לעקרון של הנסתר.
אוסיריס, הוא אל הקשור למקום, אך גם לעקרון של התחייה מחדש.

 

אפשר לומר שהדת המצרית משלבת בין תפישות גבוהות לתפישות נמוכות, בין שמיים וארץ. כך גם בבחירת מקומות הפולחן המצרים. הארכיטקטורה המקודשת משלבת שמים וארץ הבניינים על הארץ הם בדמות השמים ומתייחסים לאדמה. הפירמידות בגיזה הם בדמות החגורה של אוריון. הפירמידות מכוונות כלפי השמים, כלפי כוכב הצפון, אך נמצאות מבחינה גיאודטית במקום מרכזי בארץ.

 

הפלא שהייתה מצרים הוא אפשרות לנוכחות שמימית גבוהה על פני האדמה שבראשה פרעה, שהוא גם מלך וגם אל, משלב בין שתי הממלכות, שני התחומים, ובו, בבריאותו, תלויה בריאותה של הארץ.

 

חיות נחשבו לאלים מכיוון שהם העבירו, או יכלו להעביר דרכם, כוחות קוסמיים גבוהים. גם המקדשים, חומר פיזי, היו בית לאנרגיה. בני ישראל בהר סיני, כשראו את האנרגיה הגבוהה של ענן אלוהים על ההר, בנו מייד פסל של שור בכדי להכיל אותה, כפי שהכירו ממצרים. הם לא ראו את האפשרות של ההתחברות ישירה אל האל. כתיקון לזה משה ואלוהים מצווים עליהם לבנות משכן, שמזכיר את המקדשים במצרים. כדי שיהווה תווך לאל.

 

המצרים ראו את האלים לא כנפרדים, אלא כחלק ממיתולוגיה שלמה שבה מתבטאים עקרונות קוסמיים גדולים הקשורים, בין השאר, למספרים. היו כמה מרכזי לימוד ולכל מרכז היה את שיטה משלו. כל שיטה הייתה קשורה לעקרון אחר

 

מעאת

אצל המצרים היה תפקיד חי וחשוב, שקשה לנו לדמיין אותו, למיתוס בריאת העולם. בריאת העולם לא נתפשה כמשהו שקרה בעבר, אלא כמשהו שקורה כל הזמן מחדש. היה להם קוד אתי דתי שקרוי "מעאת" עיקרון אמת אישית שעמד לבחינה לאחר המוות. יותר מכל הם חיו את העולם שלאחר המוות, יותר מכל תרבות אחרת שהתקיימה בעולם. החיים לאחר המוות היו בשביל המצרים מממשיים ממש כמו החיים הללו, הם חיו את חייהם בתפישה שיש עולמות אחרים.

 

ה"מעאת" הייתה תכונה של העולם שהוכנסה אליו על ידי האלים בזמן הבריאה. היא ייצגה את רצון האלים. אדם היה צריך להתאמץ כדי לפעול לפי ה"מעאת" שלו בחייו.

העולם שרוי ב"מעאת", ולכן המצרים לא האמינו בגן עדן, בתור הזהב, ביום הדין. הם היו גן העדן, תור הזהב, ויום הדין – שהופיע בחייהם לאחר המוות, אך היה חלק בלתי נפרד מהחיים.

החיים אחר המוות היו המשך החיים הללו, הכפלה של הרגעים הטובים ביותר של הקיום.

בממלכה הקדומה רווחה האמונה שלאחר המוות כולם יעבדו בשדות הנצחיים – השדות האלסיים, גם אצילים וגם אנשים פשוטים יעבדו כאחד בעבודות פיזיות של האדמה.

 

מעאת לפי לוביץ:

"אני נמצאת במקום מיוחד המתאים לי. תיארו אותי כסינתזה היפה ביותר והפילוסופיה הגבוהה ביותר של מצרים, האלה מעאת אשר מאנישה את הצדק ואת האמת. כל האלות הנן היבטים של האם האלוהית הגדולה, אבל מעאת היא בו זמנית המקור וההגשמה של אלוהותו. האל רע מאציל עליה ללא הפסקה והיא מזינה אותו, מתווכת בינו לבין העולם ומשמשת המוביל של תמציתו. היא הנוכחות של ההתחלה והסוף, של כל הזמנים וכל העולמות. היא ההכרה הקוסמית, האידיאל האוניברסאלי ותמצית החוכמה.

הופקדה בידי הסמכות להסדיר את שביל השמש. בשל תפקיד זה מכנים אותי: בתו של רע, והעין של רע. אני המוציאה לפועל של החוק המוסרי באמצעות הבית הגדול – פרעה. אני הצדק. כל המחוקקים ומבצעי החוק פועלים בשמי.

הרצונות עוברים דרך ההיכל של מעאת. המת יפגוש את ארבעים ושניים השמאים ואני אתבונן ואחכה, כיוון שאני מודדת הכול על פי משקל הלב".

 

ארבעה מרכזי הוראה

במצרים היו ארבעה מרכזי הוראה/חניכה עיקריים:

הליו פוליס- מצפון מזרח לקהיר. שם התייחסו לאל אתום ולרע

ממפיס – בירת הממלכה הקדומה מדרום מערב לקהיר. האתרים הארכיאולוגים של סקרה, דשור וגיזה, קשורים לעיר המתים של ממפיס. שם התייחסו לאל פתה.

הרמופוליס – אמצע הדרך בין תבי לממפיס. שם התייחסו לאל תחות.

תבאי - שנקראת היום בשם לוקסור. שם התייחסו לאל אמון.

 

הליופוליס.

הליו פוליס הייתה הבירה הראשונה של מצרים, בתנ"ך קוראים לה 'און'. במשך כל התקופה המצרית היו בה מקדשים לאלי השמש אתום ורע. כמו כן נודעה כמרכז לימוד. בתקופה התלמית עברו חכמי און לאלכסנדריה ואון ירדה ממעמדה. מכיוון שהיא נמצאת בתוך קהיר השתמשו באבנים שלה לבניית קהיר וכיום כמעט דבר ממנה לא נשאר.

 

ממפיס

ממפיס נמצאת כעשרים קילומטר מדרום לקהיר. היא הייתה בגבול שבין מצרים התחתונה והעליונה ולכן נבחרה כבירה. בתנ"ך היא נקראת מוף או נף. שמה הקדום היה החומה הלבנה. קראו לה בית הנשמה של פתה או אי גי פתוס ביוונית ומכאן השם מצרים. ממפיס הייתה מרכז פולחן האל פתה והשור אפיס היא התקיימה כמרכז פולחני עד התקופה הרומית. לאחר מכן ננטשה ולא שרד ממנה הרבה. עיר המתים שלה הם אזורי סקרה, דשור וגיזה.

 

הרמופוליס

שבשמה המצרי נקראה "חמנו". לפי המסופר זה היה מקומו של אי הלהבה שבו זרחה השמש בפעם הראשונה. עירו של הרמס – תחות, מאסטר הכתיבה, מספרים, מדידה וזמן. הרמופוליס נמצאת באמצע מצרים בדרך שבין קהיר ללוכסור, במקום שבו נמצא כיום הכפר שומוניי, על גבעה לא רחוק מהנילוס. בעברהיא הייתה עיר ששימשה מקום לימוד של התורות הקשורות לתחות, אל המאגיה והכתיבה. זה היה בית ספר לידע עתיק שהתקיים עד התקופה הרומית. בו התפתחו האלכימיה וההרמטיקה – תורתו של הרמס המזוהה עם תחות. מקום פולחן השמינייה של הנחשים הקדמונים.

 

תבאי

בירתה של מצרים העתיקה, נקראה בתנ"ך נוא אמון או נא. כיום נקראת לוכסור. מרכז התיירות של מצרים, מקום המקדשים של כרנך ולוקסור, המקדשים של הגדה המערבית, העמקים של המלכים, המלכות, האצילים, כפרי העובדים. ועוד. בתבי היה המקדש המרכזי לאמון שכוהניו עלו לגדולה בזמן הממלכה החדשה.

השלישייה של תבי היא: אמון, מות וקונשו, להם מוקדש קומפלקס המקדשים הגדול בעולם בקרנק. הקומפלקס נקרא אפת- סות שמשמעו מקום נקבת ההיפופוטם, או בתרגום אחר: מקום הספירה. נקבת ההיפופוטם, בגלל בטנה הענקית, נחשבה לסמל להריון, וההיריון שלה נגזר מהמילה ספירה.

 

 

החלוקה המרובעת מזכירה את החלוקה של הקבלה לארבעה עולמות: עולם אצילות, אולם בריאה, עולם יציאה ועולם עשייה. אם החלוקה לארבע עולמות אלו מקבילה לארבעה מרכזי הוראה במצרים, הרי שהליו פוליס קשורה לעולם האצילות. ממפיס לעולם הבריאה, תבאי לעולם העשייה ואילו הרמופוליס לעולם היצירה.

 

"אני הוא זה שעשה את הארץ ואת השמיים, יצר הרים ואת מה שמעליהם.

אני הוא זה שיצר את המים ויצר את הגלים השמימיים.

אני הוא זה שיצר את השור בשביל הפרה.

אני הוא זה שיצר את השמיים ואת המסתורין של שני האופקים, שמתי שם את הנשמות של האלים.

אני הוא זה הפותח את העניים, וכך אור יכול להיכנס.

אני הוא זה הסוגר את העניים, וכך מגיע טשטוש,

זה שלפקודתו הנילוס מציף, ששמו אינו ידוע על ידי האלים.

אני הוא זה שיצר את השעות, וכך הימים נולדו.

אני הוא זה הפותח את פסטיבל השנה החדשה, שיצר את הנהר.

אני הוא זה שיצר את האש החיה

אני קפרי בבוקר, רע בצהרים, אתום בערב."

 

וכך, רע הוא הכול. הוא נקרא אתום רע בהליופוליס, רע הורקטי בממפיס, ואמון רע בתבי. בהרמופוליס הוא מיוצג על ידי הרמס – אל החוכמה.

 

תפישות הדת המצרית הם אוניברסאליות וגבוהות מאד, אלא שבו בזמן ובמקביל יש לאותם אלים המייצגים עקרונות קוסמיים הופעה פשוטה כאל מקומי או ככוח טבע. על ידי כך הם מחברים בין השמימי, האבסולוטי, לבין הארצי

 

מונותאיזם מצרי

לפי וויליאם באדג' (ספר המתים המצרי). הרי שהמצרים האמינות ב"אל אחד, שהיה בלתי תלוי (באחר), אלמותי, בלתי נראה, נצחי, כל יודע, כל יכול, מסתורי ובלתי ניתן להסבר..."

הרעיון של אחדות האל והעולם מופיע כבר בתחילתה של מצרים ולא ברור איך הגיע לשם, אולי על ידי מהגרים מהמזרח.

העיקרון האלוהי הראשוני נקרא נאטאר והסמל שלו היה ראש של פר עשוי מאבן הניצב על ידית ארוכה מעץ.

 

לפי האגיפטולוג הצרפתי אי דה רוז' משמעות המילה נטאר היא חידוש, התחדשות, קיום עצמי. גם ד"ר ה ברוש מקבל את התפישה הזו ומוסיף שהנאטאר הוא "הכוח הפעיל שמייצר ויוצר דברים בקביעות, מעניק להם חיים חדשים". נאטאר זה קיום עצמי והמילה מופיעה בכתבים העתיקים, הן בכתבי המוסר והן בספרי המתים.

האל העליון מופיע בעולם הזה בדמות השמש, או אל השמש רע, השמש היא סמל האלוהים, בדיוק כמו אצל האחווה הלבנה. כוח אלוהים בא לידי ביטוי בשמש ופעולותיה.
כינויי האל במצרים מזכירים את אלו של הדתות המונותאיסטיות

לדוגמא (עמ' 25):
"אלוהים הוא האחד הנצחי, הוא נצחי ואינסופי, וקיים לעד ולנצח"
" איש לא יודע איך לזהות אותו שמו נותר נעלם, שמותיו רבים מספור, הם רבגוניים ואיש אינו יודע את מספרם"
" אלוהים הוא אמת, וחי על פי האמת, והוא ניזון ממנה, הוא מלך האמת, הוא נשען על האמת, הוא יוצר האמת והוא מקיים את האמת ברחבי העולם כולו"
" אלוהים עצמו הוא קיום, הוא חי בכל הדברים וחי מעל כל הדברים, הוא קיים מבלי לגדול או לקטון, הוא מכפיל את עצמו מיליוני פעמים, ויש לו המון צורות ואיברים"
"אלוהים ברא את העולם, ואת כל אשר בו, הוא היוצר של מה שיש בעולם הזה, של מה שהיה, ושל מה שיהיה, הוא בורא העולם,  והוא היה זה אשר יצר אותו במו ידיו לפני שהייתה התחלה כלשהי, והוא יסד אותו בעזרתו של זה אשר יצא ממנו".

 

רע יוצר עצמו בדמותו של חאפרו, בהירוגליפים רואים את גלגל השמש מגולגל על ידי החיפושית חפרו, המילא חאפארו פירושה "התפתחות" או "גלגולים". העין של חאפרו היא השמש, האל אומר: "אני שמתי אותה על פניי, ואחר כך היא שלטה על פני כל האדמה."

.

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו