לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הדת הפרסית

למאמר נוסף על דת זרתוסטרא - לחצו כאן

 

הדת הפרסית - זוראסטרית הקדומה במבט אנתרופולוגי. ד''ר דומניקו אגוסטיני

בדחילו ורחימו אני מביא סיכום שקיבלנו בקורס אנתרופולוגיה של חקר הדתות, מאת פרופסור עמוס מגד. שהזמין את ד"ר אגוסטיני לתת הרצאה.  כל הכתוב להלן ניתן על ידי ד"ר אגוסטיני.

 

המלה "זורואסטריזם" מגיעה משמו של הנביא והמייסד זרטוסטרא, זורואסטר היה השם עבור היוונים, למרות שהזורואסטרים עצמם קוראים לעצמם – כבר בטקסטים הקדומים –   מזדאים, מילה בפרסית עתיקה mazda-yasna שמשמעותה "זה שמקריב את עצמו לאהורא מזדא.


למרות העבר העשיר והמפואר שלהם, בימינו נותרו רק 200,000 זורואסטרים שמפוזרים בקהילות שונות, הגדולה ביותר נמצאת בהודו, אבל גם באיראן, צפון אמריקה ובאירופה. מבין הזורואסטרים ההודים, או פרסיים, יש גם כמה סלבריטאים/ מפורסמים כמו משפחת טטה בהודו, המנהל האמנותי של הפילהרמונית הישראלית זובין מהטה, וגם פרוק בולסארה, המוכר יותר כפרדי מרקורי, מנהיג הלהקה הבריטית "קווין". לאורך המאות, הדת עברה שינויים רבים מבחינה תיאולוגית וטקסית, אבל באותו זמן היא גם הצליחה לשמר ולהגן על הזהות שלה.


הדת הזורואסטרית היא מונותאיזם לא מושלם, הנשלט על ידי אל-בורא אהורא מזדא (האל החכם), אך מאופיינת בדואליזם אתי של "טוב" ו"רע", "אמת" ו"שקר", שקשורים מאד לשאלות הרצון/ בחירה החופשית של בני האדם. בני האדם וכל הבריאה נבראו על ידי אהורא מזדא ככלי חיוני במאבק נגד הרוח הרעה אהרימן. והמשימה של בני האדם בקרב הזה היא להפגין מחשבות טובות, מילים טובות ומעשים טובים – בכדי להתנגד, להחליש ולהרוס את הרוע. כל מי שימלא אחרי שלושת היסודות הבסיסיים האלו יגיע לגן העדן, מי שלא – יפול לגהנום. בסוף העולם הרוע ייהרס וייעלם, ולאחר תחיית המתים, העולם ימשיך במצב אידיאלי של טוהר מוחלט.  

 

קשה להצביע על תאריך ההקמה וביסוסה של הדת. יש הרבה ספקולציות לגבי זמן ומקום הולדתו של הנביא זרטוסטרא, שהאטימולוגיה של שמו היא "הרוכב על גמלים".
יש שתי עמדות מחקריות רציניות בנושא. הראשונה מאמינה שזרטוסטרא חי באסיה המרכזית, ככל הנראה באזור בין אפגניסטן והרי פמיר בתקופה בין 1500 ל 1000 לפני הספירה. השנייה מאמינה שהנביא חי בסיסטן האיראנית, כלומר בחלק הדרומי-מזרחי של איראן, ליד הגבול עם אפגניסטן מודרנית במאה השביעית לפני הספירה.

רוב החוקרים מסכימים שזרטוסטרא לא ייסד דת מאפס, אלא היה רפורמיסט משמעותי בכת שבטית איראנית קדומה שבה כנראה היו גם אלים הינדו-איראנים מרכזיים אחרים כמו מיתרה והאלה Anahita. שני האלים האלו נשארו בפנתאון הזורואסטרי כישויות מוערצות שיעזרו לאהורא מזדא במאבקו האסכטולוגי האחרון נגד אהרימן. מיתרה  ו- Anahita יישארו מושא להערצה במסגרת אמונות לא קנוניות ולא רשמיות עד הכיבוש של איראן על ידי הערבים במאה השביעית לספירה.

לא ברור אם השושלת האחמנית  (550-530 לפני הספירה) שאליה השתייכו כורש, דריווש, אחשוורוש מספר אסתר, הייתה לא או לא הייתה זורואסטרית, מה שבטוח זה שהרבה מהם סגדו לאהורא מזדא והדגישו בכתיבתם את הרעיון של "אמת" ו"שקר", מאפיינים בולטים גם של האמונה הזורואסטרית. מצד שני, זורואסטריזם הייתה הדת הרשמית של האימפריה הפרסית האחרונה של הססנים (224-651 לספירה), שנהרסה והוחלפה על ידי הערבים. במאה השביעית לספירה. במהלך פריחתו, הזורואסטריזם נפגש והיה באינטראקציה עם דתות מרכזיות רבות של המזרח הקרוב, כמו יהדות, נצרות, מניכאיזם ואסלאם. עולם השיח המשותף ליהודים ססנים ולזורואסטרים, והמפגש התיאולוגי, טקסי וחוקתי במה שנקרא התקופה התלמודית (המאה החמישית לספירה) השפיעו על קווי המתאר והתוכן של התלמוד הבבלי.

 

הספר הקדוש לזורואסטרים נקרא אווסטה. הוא בעצם אוסף של טקסטים מתאריכים שונים ועם תכנים שונים. הוא עלה לכתב רק במאה השישית לספירה (או במאה הרביעית, לפי אחת הטענות במחקר). כך או כך, לפני כן הוא הועבר בעל פה במשך יותר ממילניום וחצי. הוא כתוב בשפה שנקראת אווסטית, השייכת לקבוצת השפות הפרסיות המזרחיות. אפשר להבחין בין שני שלבים שונים של השפה ב- אווסטה: אווסטית עתיקה, שמתוארכת לתחילת האלף הראשון לפני הספירה בגלל הדמיון הרב לשפה של ודות; ו- אווסטית צעירה שמתוארכת למחצית האלף הראשון לפני הספירה. ה- אווסטית הצעירה דומה מאד לסנסקריט הקלאסית. ב- אווסטית העתיקה כתובים ה- Gathas (השירים) שמיוחסים ישירות לזרטוסטרא ומהווים את אחת האסמכתאות החשובות לתארוך המוקדם של חייו. כתבי היד המקוריים שקיימים היום מה- אווסטה מאוחרים יחסית, והעתיק ביותר הוא מהמאה הארבעה-עשרה לספירה.


מהמאה התשיעית לספירה, תיאולוגים זורואסטרים החלו לכתוב את הדיונים שלהם ואת הידע שלהם על הדת בשפת התקופה – הפרסית אמצעית הפהלווית הכתובה באלפבית ממקור ארמי. הטקסטים האלו נכתבו על סמך ספרות פרסית-אמצעית שחלקה הייתה כתובה ועיקרה אורלית מהתקופה הססנית. הטקסטים הללו יוצרים את הקורפוס הגדול ביותר של כתבים זורואסטרים ומכילים טקסטים על קוסמולוגיה, אסכטולוגיה, מדעים, נאומי הגנה, וויכוחים, בנושאים חוקתיים וטקסיים.


הכיבוש של איראן על ידי הערבים סימן רגע נוראי עבור הקהילה הזורואסטרית. האירוע ייצג את איבוד הזהות האיראנית -  החרמה של רכוש, העול של המיסים הגבוהים על לא-מוסלמים, סילוק אש-העד הקדושה, וטראומטיזציה חברתית עמוקה בשל פילוג משפחות בגלל המרות דת מסיביות לאסלאם. בטקסט האפוקליפטי – הספר של
Jamasp - שכתוב בפרסית אמצעית, מתוארות חלק מההשפעות של שינוי הסדר החברתי


בעוד חלק מהזורואסטרים החליטו להישאר והתיישבו באזור ההררי של קרמן, יזד והאזורים הקספיים, רבים אחרים ברחו להודו, מהמאה השמינית לספירה, והתיישבו בגוג'רט, כדי להימלט מהדיכוי. מאז שהגיעו הזורואסטרים להודו, לאורך המאות הם השתלבו בחברה ההודית ובמקביל שימרו ופיתחו מנהגים ומסורות ייחודיים, ולכן גם זהות אתנית. בהודו הם ייסדו את "מקדשי האש" איפה שאש נצחית, סמל של טוהר, נוכחת בטקסים הדתיים שבהם כמרים זורואסטרים (
dastur) שהפה שלהם מכוסה ברעלה הנקראת padam כדי לא לזהם את האש, מציעים אש ומים וקוראים את האווסטה.


שתי הקהילות האלו שמרו על קשר הדוק לפחות עד המאה השש-עשרה לספירה, באמצעות איגרות או
Rivayats המתעדים את ההתכתבות שלהן לגבי מגוון רחב של נושאים, הכוללים פרקטיקות טקסיות ומשפטיות כמו נישואין, גירושין, טקסים והמרת דת. התכתבות זו הייתה חיונית כי ה- Parsis איבדו ידע דתי רב בשל הבידוד שלהם. לכן, הם שלחו שליחים לאיראן כדי לבקש הדרכה מהרשויות הדתיות ששמרו על המסורות האורתודוקסיות. לאינטגרציה ההדרגתית שלהם בחברה ההודית עזרה העובדה שהזורואסטרים נשבעו לא לבצע פרוסיליטיזם ולא לקבל מומרים. לזורואסטריזם, כדת אתית ומונותאיסטית במהותה המבוססת על דמות היסטורית, היו במקור שאיפות מיסיונרית, כפי שמעידה התפוצה הרחבה שלה. דוגמא לכך היא המרת הדת של Vīštāspa, המלך הראשון שקיבל את הדת של זרטוסטרא (Dēnkard 7.5.1). מספר קטעים באווסטה מציעים שבתקופה המוקדמת כל מיני אוכלוסיות החליפו את דתם לזורואסטריזם (Farvardīn Yašt ). זורואסטריזם כנראה שימרה את ההתקבלות הרחבה שלה בקרב איראנים בתקופה הססנית, למרות שתמיד הייתה בתחרות עם דתות אוניברסאליות כמו מניכאיזם, נצרות ובודהיזם, שהופצו על ידי פעילות מיסיונרית. המדינה הססנית תמכה מאד בדת הלאומית. למשל, עבד שהמיר את דתו לזורואסטריזם שוחרר מיד מאדונו הזורואסטרי. למרות זאת,  זורואסטרים מודרניים, בעיקר פרסיים מהודו, חלוקים לגבי אפשרותם של אנשים "מבחוץ" להיכנס לתוך הדת. רפורמיסטים ליברליים בדרך כלל דוחפים לקבל כל אינדיבידואל שבוחר ברצונו החופשי באמונה. למרות זאת, יש כאלו שמאמינים גם באופי המיסיונרי של הזורואסטריזם וגם יעודדו  proselytism (גרות) אקטיבי. בצד המסורתי יותר, יש מתונים שמאפשרים לקבל בני זוג וצאצאים מנישואין מעורבים, אבל המחמירים מסרבים לקבל כחברים בדת אפילו זורואסטרים שנישאו בנישואי תערובת וילדיהם נחשבים כלא לגיטימיים. הם חושבים שהקהילה שברירית במיוחד ולכן קבלה של מומרים תחליש את הכוח האתני שלה ותוביל לפירוק מוחלט.


המסורתיים מאשימים את אלו המצדדים בהמרה בעיוות הרטי של הטקסט הקדום שטוען שדם ואמונה קשורים זה לזה. הם טוענים שהתפקיד של המיסיון של זרטוסטרא היה לטהר את הדת
mazdāyasna  מדוקטרינות זרות, ולא היה רצון, גם לא בהתחלה, לשכנע או להכריח אנשים לעזוב את דת האבות שלהם או לקבל אנשים שלא נולדו לדת ה- mazdāyasna .


בעוד שהקהילות הזורואסטריות האירניות מעולם לא התנגדו באופן מפורש לקבל מומרים, מאז המאה השמונה עשרה לספירה, המועצות הפרסיים ההודיות סירבו לקבל כזורואסטרים אנשים שהוריהם לא היו  פרסיים, וזאת למרות שהיו החלטות ספורדיות שכן אפשרו לקבל ילדים מנישואים מעורבים. הקשיחות יכולה להיות מיוחסת ללחצים של מבנה הקסטות ההודי, כשהשפע הגובר של מערכת הרווחה הפרסיים הינה סיבה אפשרית לרצון להצטרף לחיק הזורואסטרים.


בפרס רוב הזורואסטרים חיו בעוני קיצוני וסבלו מרדיפות ספורדית עד תחילת המאה העשרים. שאלת ההמרה לזורואסטריזם כמעט ולא עלתה שם. לאחר התערבות הפרסיים לטובת אחיהם לדת, לצד שינויים ביחס אליהם בעקבות המהפכה החוקתית בתחילת המאה העשרים, מצבם של הזורואסטרים האירניים השתפר בהדרגה. למשל, הודות למדיניות של
Reżā Shah (1925-41) אומצו השמות הזורואסטרים לחודשים, בשנות השלושים של המאה העשרים, התעורר עניין גובר בהיסטוריה ובדת הטרום-אסלאמיות. המאמצים של מספר פרסים להדגיש את עליונות האמונה הזורואסטרית באמצעות תרגום של האווסטה תרמו לכבוד גובר שרחשו מלומדים לדת העתיקה. למרות זאת, רק מספר קטן של מוסלמים פרסים הפכו לזורואסטרים. בנוסף, גם אם הזורואסטרים הפרסים אפשרו באופן תיאורטי לקבל מצטרפים חדשים, הם הקשו בכך שקבעו שאסור שהדבר יהווה פגיעה בקהילה הזורואסטרית או בדת שאליה האדם נולד. מאז המהפכה האסלאמית של 1978, הקהילה הזורואסטרית הפרסית נהייתה עוד יותר זהירה לגבי קבלה של מומרים.


לפי המסורת העתיקה, רק ילד שנולד להורים זורואסטרים הוא
mazdā-yasna מלידה, ורק ילד כזה יכול להתקבל לחיק הזורואסטריזם באמצעות קבלת האישור המסורתי ללבישת סמלי האמונה – הגופייה הלבנה הקדושה (sedreh) והחגורה (koshti). בהודו של תחילת המאה העשרים, שבה הודגש האופי הפטריארכלי של הזורואוסטריזם שבו הכמורה והחיים הליטורגיים הם בידי הגברים, הפרסיים החלו לאפשר קבלה לחיק הדת של ילדים מאב זורואסטרי. ה- sedreh וה- koshti ניתנו לילדים ולילדות בין גיל 7 ל- 15,  בטקס שנקרא בהודו "Nowjote" (קורבן/ כומר חדש) ובאיראן sedreh pushi  (לבישת ה- sedreh) . בספר האווסטני והפרסי-אמצעי החשוב ביותר בנושאים משפטיים הלכתיים, אינדיבידואלים מעל גיל 15 (זה היה הגיל שבו האדם נחשב כמבוגר) שעדיין  לא הוכנס לחוק הדת, נתפס כמי שיפול לדרכים רעות. זהו רגע חשוב בחיי הזורואסטרים כי לאחר הטקס, ילדים אלו נהיו אחראים למעשים הטובים והרעים שלהם. לפני כן, כל המעלות והחטאים משויכים להורים. שני האובייקטים האלו, ה- sedreh וה- koshti, מלאים בסמליות. ה- sedreh מכיל כיס קטן מקדימה, שאמור לאסוף את המעשים הטובים של האדם. הוא אמור להגן על הלובש אותו ממעשים רעים. הוא נתפס כמגן ספיריטואלי מהרוע. ה- koshti מלופף שלוש פעמים מסביב למותן, פעמים המייצגות את המחשבה הטובה, המילים הטובות והמעשים הטובים. היא נקשרת פעמיים, בקשר כפול מקדימה ומאחורה, וקצוות ה- koshti נתלים מאחור. ה- koshti עשויה משבעים ושניים חוטי צמר עדינים ולבנים, שמייצגים את שבעים ושניים הפרקים של ה- Yasna, שם טקס מרכזי בזורואסטריזם ושל טקסט ליטורגי ארוך הנקרא במהלך הביצוע היומיומי של הטקס. מנהג של קשירת ושחרור ה- koshti מתבצע מספר פעמים ביום. במהלך הריטואל, הנקרא padyab-koshti (ritually clean koshti), האינדיבידואל נשאר לעמוד בנקודה אחת, ולא מדבר עם אף אחד. אם האדם מתחיל לדבר, על הטקסט להתחיל מחדש.


טקס החניכה הזה מהותי בכך שהבגדים הקדושים מסמלים את אחריות ההורים וכן את האחריות של מי שעובר את הטקס. כשהילד לובש את הבגדים הקדושים זה אומר שההורים עכשיו מחויבים לחנך אותו בהתאם לעקרונות הדת והמוסר. אם הילד מבצע מעשה שגוי, גם הם אחראים. החוט הקדוש והחולה הקדושה גם מלמדים את הילד מהי אחריות, משום שיש להסירם לפני פרקטיקות שונות, כמו תפילה, מקלחת וארוחות, וללבוש אותם מחדש מיד לאחר סיומן.


ההכנה לטקס בדרך כלל מתחילה שנים לפני כן, בדומה לבר מצווה ביהדות, במהלך הטקס יש להפגין ידע במספר תפילות מרכזיות. הילד צריך להישטף במים קדושים לפני הטקס. וזה מייצג ניקיון והיטהרות. קערה ובתוכה תערובת של קוקוס, גרעיני רימון, צימוקים ושקדים נמצאת בחדר, ותוכנה יפוזר על הילד לאחר הטקס, כדי לסמל שפע..


טוהר מהווה אחת מהמשמעויות העמוקות והגבוהות ביותר בזורואסטריזם. במקור, העולם שנברא על ידי אהורא מזדא היה טהור, אך הטומאה פלשה אליו באמצעות אהרימן: כלומר, הציווי הדתי העליון הוא טיהור מחדש של העולם. הטוהר יכול להיות מוגדר כמצב קיום שמשוחרר מהתערובת הזאת וכך גם בקונטקסט הדתי: טוהר הוא מצב לא נגוע. החלק העתיק ביותר של ה- אווסטה, ה-
Gathas, וגם ה- Vendidad מספקים הנחיות לגבי פולחני טיהור ופעילויות אחרות של טיהור הגוף, הנשמות וישויות ומרחבים אחרים במסגרת החיים הדתיים והיומיומיים. הנחיות אלו מאפשרות לאנשים לבחור היטב בין מה שתורם לחיים ולטוּב  לבין מה שעוין אותם. הדרך היחידה לסלק את הטומאה היא על ידי פעולה דתית של היטהרות, באמצעות מילות תפילה (nirang) ובאמצעות מעשים טובים. בקצרה, חוקי הטוהר משמרים את הסדר במספר רמות, מהגוף הפיזי לגוף החברתי, ולכן – כך מאמינים הזורואסטרים – גם לגוף הקוסמי. החיפוש אחר הטוהר הגיע לשיא בתקופה הססנית בקבלת המנהג של נישואים בין קרובי משפחה (xwēdōdah) במשפחות מלוכה ואצולה ובקרב הכמורה. אפשר למצוא את המודלים לנישואין אלו בקוסמוגוניה הזורואסטרית . מנהג זה נחשב כאחד מהמעשים הטובים והנעלים ביותר של הזורואסטרים. הטקסטים הפרסים אמצעיים מספקים לנו טיעונים רבים כדי להסביר את המנהג:

1) סביר שתכונות אנושיות טובות יישמרו ואף ישתפרו ככל שההורים קרובים יותר זה לזה

2) כל מיני סוגים של "רוע" הגיעו בעקבות פלישה של זרים ונישואים שלהם עם הנשים הזורואסטריות. למרות זאת, לאחר נפילת האימפריה הססנית, הזורואסטרים הפכו למיעוט גם באירן וגם בהודו וחויבו להפסיק עם מנהג זה כדי לא לשבור את החוקים והמנהגים האסלאמיים וההודיים.


הפרקטיקות והפולחניים הדתיים והחברתיים של היטהרות, לצד הקוד הכללי של טוהר המידות בחיי היומיום, תואמים כולם עם המיתוס והדוקטרינה של הטקסטים הזורואסטרים הקדומים ביותר ומהווים גשר בין הזורואסטריזם העתיק והזורואסטריזם המודרני.

 

מרכיב הטוהר והמאבק בטומאה משחקים תפקיד חשוב בקבורת המתים. המוות נתפס כרוע המובא על ידי אהרימן, רוח ההרס, גופת היצור הקדוש, במיוחד אדם, נתפסת כמזוהמת על ידי השד (druj ) Nasa, יצור מרושע הנקרא חומר-גופה או ריקבון. האמונה הזורואסטרית מלמדת שעולם הוא אחד משבע יצירות קדושות. קבורה של "חומר גופה" (nasā-nigānīh) יזהם את כדור הארץ (ב-  Saddar, פרק 33, נאמר ש- Spandārmad מתחלחל כשגופה נקברת ) ועל כן אסור. 


קבורה באדמה זכתה לבוז כל כך גדול על ידי הזורואסטרים האורתודוכסים, שהיא נתפסה כעונש לחוטאים, שלא יזכו להיחשף לקרני השמש ביום הרביעי לאחר המוות - הנשמה לא תוכל לצאת מהגוף לכיוון השמים ונדונה לנצח עגום בעולם הצללים. גם ביחס למנהג הקדום של שריפה הגופה – הזורואסטרים אסרו לזהם את הבריאה המקודשת  - האש – באמצעות הגופה.

ובכל זאת, מנהגי הקבורה של המלכים האחמנים, שעדות להם ניתן לראות במצבה של כורש בפסארגאדה, ובמצבות האבן של מלכים אחמנים נוספים בנקשי רוסתם יכולים להצביע שהאחמנים הצליחו לשלב בין מנהגים ישנים לבין הדוקטרינה הזורואסטרית, שהם ככל הנראה אימצו. ואז אפשר למשל לראות בידוד של הגופה על ידי סגירתה באבן וכך הגנה על האדמה מזיהום.

בתקופה הססנית, העצמות של הגופות החשופות, שבשרן נאכל על ידי חיות או מתכלה על ידי כוחות הטבע, הוכנסו לעתים קרובות לגלוסקמאות מאבן או קרמיקה (uzdāna באווסטית ו -astōdān  בפרסית אמצעית) על כמה דוגמיות אבן ניתן למצוא כתובת בפרסית-אמצעית. מקורות ספרותיים מציעים שהמלכים הססנים נקברו במצבות אך אין לכך עדיין עדות ארכיאולוגית.

בתקופה הססנית, כנראה שמקומות שבהם היו הגופות החשופות לא היו סגורים, במרחק נתון מראש ממקומות מגורים, דרכים ושדות מעובדים, אבל תחת השלטון המוסלמי, המקומות האלו היו חייבים להיות סגורים.

ככל הנראה, המקום הזורואסטרי המוכר היותר לחשיפת גופות המתים הוא ה- daxma, שבאווסטית המשמעות היא כנראה "קבר", המבנה הזה מוכר יותר כ"מגדל הדממה", מושג המיוחס לרוברט מרפי, מתרגם של הממשלה הקולוניאלית הבריטית במאה התשע-עשרה בהודו. אין עדות ל"מגדלי הדממה" באיראן שלפני התקופה המוסלמית, כי הרי בתקופת השלטון הזורואסטרי לא היה צורך במקומות סגורים כדי להגן בפני  מסיגי גבול. מבנים אלו עובדים כמעט רק בהודו. גופות המתים ממוקמות בראש המגדל, חשופות לשמש ולנשרים. וכך, ניתן למנוע את הזיהום והרוע שבא אתו. 

המגדלים בני-זמננו, די דומים בצורתם, הם בעלי גג כמעט שטוח, וההיקף שלהם מעט גבוה מהמרכז.  הגג מחולק לשלוש טבעות בעלות מרכז משותף: גופות הגברים מסודרות מסביב לטבעת החיצונית, נשים במעגל השני וילדים במעגל הפנימי. כשהגופות מולבנות על ידי השמש והרוח, מה שלוקח בערך שנה, הן נאספות לגלוסקמה במרכז המגדל, שם בעזרת לימון, הן מפורקות בהדרגה, ושאר החומר, בעזרת מי הגשמים, זורם דרך מספר מסננות פחם וחול לפני שנשטף לים. לאזור שבו מתקיים המנהג יכולה להיכנס רק קבוצה מיוחדת של  nasā‐sālār (נושאי גופות) בעלי הרבה תפקידים, בעיקר ההעברה הסופית של הגופה בתוך המגדל. הם אחראים גם על כלבים מיוחדים  עם כתם מעל כל עין, שמשתתפים בטקס sagdıd̄ ושומרים על הגופה. הכלב נחשב חיה  מיטיבה, שיכולה לראות את השד המזהם, Nasā ולרדוף אחריו.

קבורה באדמת קבורה זורואסטרית (ārāmgāh, או "מקום מנוחה") נחשבת אופציה לגיטימית כשאין מגדלי דממה, כמו למשל באיראן, אירופה ואמריקה הצפונית. קהילות זורואסטריות שאינן יכולות או שנאסר עליהן השימוש ב- daḵmas, מכניסות את מתיהם לארונות שמורדים אל תוך בורות מכוסים בטון, שמגן על האדמה הקדושה מזיהום. בהודו, לאור ההיכחדות הנשרים, מיעוט פרסים נוטה לכיוון האפשרות הזאת. הם שוקלים עכשיו הפריה של נשרים בשבי וגם שימוש במתקן סולרי (סוג של מראות ענק) כדי לזרז את ההירקבות של הגופה.


זורואסטריזם היא דת עתיקה מאד שמדגישה את האתיקה של מחשבות, מילים, ומעשים טובים, ואת הביצוע הנכון של מנהגים ותפילות. הם מדגישים את כלי הנשק ש-אהורא מזדא נתן לזרתוסטרא ולתלמידיו כדי להילחם ברוח הרעה. למרות שהדת השתנתה לאור אירועים היסטוריים וחברתיים לאורך שלושת-אלפים שנים, הטקסטים העתיקים – באווסטית והספרות הפרסית-אמצעית בנושאים דת, משפט, וקוסמולוגיה, נותרים עוגן חשוב בניסיון של קהילה בסכנת הכחדה לשמר ולחזק את אמונתם.

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו