לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הטרגדיה היוונית - טיולים לרחבי העולם

הרעיון של הטרגדיה:

התכונה המיוחדת של היוונים הייתה היכולת שלהם לראות את העולם בבהירות, ובאותו זמן את היופי שבתוכו. בזכות יכולתם זו, הם יצרו אומנות שנבדלת מאומנות אחרת על ידי החוסר של המאבק שבתוכה, אומנות שמאופיינת ברגיעה וזרימה שהיא שלהם. האומנות כמו אומרת לנו שישנו מקום שבו יופי הוא אמת ואמת יופי. האומנים שלהם מובילים אותנו לכך, מאירים את חשכת החיים על ידי ניצוצות שהם אולי מהבהבים לעומת אור הדת, אך בדרך קסומה משל עצמם, מספקים, מאפשרים, מבט רחב של משהוא גדול. דבר זה נכון לגבי כל המשוררים, אך במיוחד לגבי משוררי הטרגדיות.

טרגדיה הייתה המצאה יוונית, אנשים חשבו יותר ויותר לעומק על חיי אנוש, ולהבין יותר ויותר בבהירות שהם כבולים על ידי רוע ואי צדק, ושזה טבע הדברים. ואז, יום אחד, ידע זה של משהוא שהוא בבסיסו לא נכון בעולם הגיע למשורר, שיכל לראות דרכו את היופי של חיי אנוש. "הרוח של המחקר פגשה את הרוח של השירה וטרגדיה נולדה". הראשון שכתב טרגדיה היה איסכילוס.

טרגדיה היא כאב מותמר שהופך להתעלות על ידי האלכימיה של שירה, ואם שירה היא ידע אמיתי, הרי שהמשוררים הגדולים הם מדריכים שבטוח ללכת אחריהם, יש בהתמרה זו השלכות כובלות.

כאב שהופך לרוממות, הטרגדיה היא דבר מוזר. טרגדיה מראה לנו כאב ומספקת תענוג על ידי זה. תענוג טרגי נקרא על ידי אריסטו "רחמנות ופליאה", "רגשות מטוהרים ומזדככים על ידי הטרגדיה". הגל קרא לטרגדיה "השלמה" , הדיסוננטיים של החיים הופכים להרמוניה נצחית. שופנהאור קרא לטרגדיה "קבלה", המצב שבו המחשבה אומרת: רצונך יעשה. ניטשה אמר שהטרגדיה היא "האישור של הרצון לחיות אל מול המוות", "והשמחה של חוסר הגבולות של זה כשהרצון מאושר".

הטרגדיה לעולם לא מוותרת על הכבוד והחשיבות של חיי אנוש, בלעדיהם אין טרגדיה. כשאנו מחפשים בתוכנו את השכנוע שברוממות חיי אנוש, אנו מגיעים לתשובה שזה בגלל שכל אחד יכול לסבול בצורה כה נוראה. אין דבר יותר אציל מנפש סובלת. ככל שהנפש יותר גדולה כך הסבל שהיא מסוגלת לקחת יותר גדול. הדבר החיוני לטרגדיה הוא שהמשתתף בה חייב להיות בעל יכולת להרגיש באופן מיוחד.

מוות של אדם פשוט הוא משהוא שאנחנו בורחים ממנו, בעוד שמוות של גיבור, הוא תמיד טרגי, מעורר אותנו. מדוע ההבדל? ענה על שאלה זו והחידה של העונג שבטרגי פתורה לפניך. "לעולם אל תיתן לי לשמוע שדם אמיץ נשפך לשווא" אומר סיר וולטר סקוט, "זה שולח אתגר תמידי לכל הדורות". כך הסוף של הטרגדיה מאתגר אותנו. הנפש הגדולה הסובלת והמתה מתמירה את הכאב והמוות. דרכה אנו קולטים את עיר האלוהים האהובה של הקיסר הסטואי, קולטים מציאות עמוקה יותר ושונה מזו שבה אנו חיים את חיינו.

 

 

איסכילוס:

עד לתקופתו הייתה מקהלה עם שחקן אחד, הוא הוסיף שחקן שני, ועל ידי כך יצר דיאלוג, הצגה, טרגדיה. הוא היה איש תיאטרון ודרמה, הוא גם היה שחקן וגם מפיק, גם תכנן תלבושות, וגם תפאורה. הוא היה איש דתי, ויחד עם זאת מהפכן. הוא חודר מבעד למעטפת האלים אל המהות של דת. האלים בהצגותיו באים והולכים לא ממש ממוקדים, הוא רואה בעדם את "האב, עתיק היומין, שיצר אותנו במו ידיו". באלוהים נמצאת התשובה הסופית למסתורין של חיי אנוש, שנמצאת מעל המסתורין של סבל לא מוצדק – שהרי איך יכול להיות סבל לא מוצדק ואלוהים צודק בו זמנית? זאת הבעיה הגדולה לא רק של הטרגדיה, אלא גם של חיי אנוש ושל אנשים חושבים.
התשובה היא שהקללה שנגרמה על ידי החטא יש לה חיים משל עצמה והיא עובדת מעצמה דרך הדורות – ועל ידי כך מסירה מאלוהים עול נורא של חוסר צדק. הטרגדיה מסירה גם מאתנו את הקללה הזאת של חוסר הצדק. "אלוהים שחוקו הוא שזה אשר לומד צריך לסבול. ואפילו בשנתנו כאב שלא שוכח, נופל טיפה אחר טיפה על ליבנו, ולמרות רצוננו, בחוסר הסכמתנו, חוכמה באה אלינו על ידי החסד האיום של אלוהים".

הטרגדיה מביאה אתה לימוד וחוכמה, למרות רצוננו, וזה הוא חסד אלוהי.

 

 

מאמרים נוספים על יוון

היסטוריה עתיקה של יוון

מיתולוגיה יוונית

הדרך היוונית

אלי יוון

מקדשי יוון

דת יוון

מיתולוגיה יוונית

תיאטרון יווני

המיסטריות

אורפיזם ודיוניסיה

הפיתייה בדלפי

 

מידע על מקומות/אזורים ביוון - לחצו לקישור

תרקיה היוונית

מקדוניה היוונית

אפירוס

מרכז יוון

פלפונס

סלוניקי

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו