לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

היאניצארים והבקטשים - טיולים לרחבי העולם

 

היאניצארים.
התורכים במאה ה14 לא העזו לחצות את הדרדנלים ולהתמודד חזיתית עם הכוח העותומאני. הקדוש סעיד עלי ו40 גיבורים אחרים חלמו חלום שבו הנביא הופיע אליהם וציווה עליהם ללכת אל האגי בקטש בקפדוקיה לקבל ממנו חניכה. הם הלכו אל הקדוש שהעביר אותם חניכה ובירך את חרבם. באותו הזמן הסולטאן אורחאן חלם שיבואו אליו 40 גיבורים ויעזרו לו ליצור סוג חייל חדש, בעל יכולת פלאית והנעה דתית עמוקה, הלא הוא החייל החדש – היאניצארי. ביחד עם ה40 חוצה אורחאן את הדרדנלים ולוכד את אדריאנופול.

תחילת החיל בימי מוראד הראשון ב1360. האגדות של האגי בקטש והקשר שלו עם עותמאן הראשון ואורחאן, אין להם על מה לסמוך.

בתחילה היו היאניצארים מגויסים מקרב השבויים הנוצריים שהחליפו נאמנות, במחצית הראשונה של המאה ה15 החלו לגייס ילדי נתינים נוצריים מהבלקן ואחר כך גם מאנאטוליה. ילדים אלו היו קנאים לדת ולסולטאן הם התחייבו להינזר ממותרות, לא לשאת נשים ולא לעסוק בכל מקצוע אזרחי, ובמקום זאת הקדישו מרצם ועיתותיהם לשירות הסולטאן, אם זה בצבא או בתפקידי אדמיניסטרציה. חיל היאניצארים חולק בתחילת ל3 עוצבות שבראשם עמד אגא שהיה אחראי גם על הסדר והביטחון בבירה.

במאה ה16 עושה הסולטאן סולימן המפואר רפורמה בחיל ומתיר לוותיקי החיילים לשאת נשים. באותה תקופה יש כ50.000 יאניצארים. בסוף המאה מרשה מוראד השלישי לגייס לחיל גם מוסלמים וגם בני יאניצאירים. מתחיל תהליך של יציאת היאניצארים ממחנותיהם, הקמת משפחות ולימוד מקצועות אזרחיים, רמתו של החיל יורדת פלאים ויותר ויותר אנשים מצטרפים אליו כדי לזכות בהטבות. במאה ה19 מגיע מספר היאניצארים ל130.000 הם הופכים לכוח המפר את הסדר, נוגש באוכלוסיה ומורד בסולטאן, כוח שמונע קידמה. סלים ה3 מנסה לדכא אותם ונרצח, לאחר הכישלון במלחמות עם הרוסים יש צורך לחסל אותם בכדי להקים צבא מודרני, במשימה זו מצליח מחמוד השני ב1826

 

היאניצארים והשואה של הבקטשים:

הבקטשים היו מזוהים עם החיילים היאניצארים, בבות בקטשים נהגו ללוות את החיילים לשדה הקרב. ראש המסדר הבקטשי נהג לבוא לאחר היבחרו לאיסטנבול היכן שהכובע הונח על ראשו על ידי המפקד של היאניצארים.

להלן מכתב שחרור של חייל יאניצארי מהשירות שמראה על הקשר שלהם לבקטשים:

"אנו המאמינים הוותיקים. אנחנו הודנו באחדות של המציאות. הצענו את ראשנו בדרך הזאת. יש לנו נביא. מהזמן של הגיבורים היינו השיכורים. אנחנו העשים שנמשכים לאש הקדושה. אנחנו המלווים של הדרווישים הנודדים בעולם זה. אי אפשר למנות אותנו על האצבעות, אי אפשר לגמור אותנו בהפסד. אף אחד מחוץ לנו לא יודע את מצבנו. 12 האימאמים, 12 הדרכים, אישרנו את כולם, השלוש, השבע, הארבעים, האור של הנביא. החסד של עלי, אדוננו, הסולטן הראשי, האגי בקטשי וולי...."

מספרם היאניצארים לא היה גדול והגיע ל50.000 ויותר אך כוחם הפוליטי היה רב, הם איימו על סולטנים ומינו ווזירים. מזמנו של סלים הקודר הראשון הם ביקשו מתנות מכל סולטן שעולה לשלטון, ואם הם היו הופכים את הסיר שלהם זה היה הסימן למרד עד שיתמלאו דרישותיהם. הם עשו צרות למוחמד השני ב1451, לסולמן הראשון, הם התמרדו באוסמן השני והצליחו להוריד אותו מהשלטון. סלים השלישי ניסה ב1800 ליצור צבא רגיל ודבר זה כה הרגיז אותם שהם הצליחו להביא למאסרו ולרציחתו.

כמו כן הם נהגו להשליט טרור באוכלוסייה.

בשנת 1808 עלה לשלטון סולטן נחוש שהחליט להיפטר מהם אחת ולתמיד, שמו היה מחמוט השני. הוא ראה צורך ברפורמה והחליט על הקמת צבא חדש של חיילים רגילים בשם אסקיניסי. היאניצארים החליטו לפתוח במרד. מחמוט פעל בנחישות: הוא קרא לאנשים לתמוך בו, הוציא את הנס של הנביא, ולאחר ליל הכנה בהשתמשו במסגד אחמט כבסיס הוא שלח את התותחים ואת חיילי הצי כנגד היאניצארים במפקדתם באט מיידן. עם ערב נמחק המחנה ואלפי יאניצארים נהרגו, אלפים אחרים הוצאו להורג בערים שונות באימפריה, תם סיפורם. והחלה רדיפתם של הבקטישים.

לאחר סילוק היאניצארים מנהיגי המסדרים הסופים האחרים, וכן העולמה האורתודוקסים הביאו לסולטן "עדויות" על מעשי הכפירה של הבקטשים. הסולטן ציווה לסגור את כל הטקות של הבקטשים ברחבי הממלכה ולאסור את המנהיגים. עשרות דרגות נהרסו, ספרים הוחרמו. המנהיגים הוצאו להורג, מנהיגים אחרים הוגלו. מסגד הוקם בהאגי בקטשי והמנזר הועבר לרשות הנקשבנדים. הבקטשים ירדו למחתרת לזמן מה והפעילו את עיקרון הטקיה – הסודיות המותר בשיעיות. הבקטשים מספרים שמחמוט השני נשבע להוציא להורג שבעים אלף בקטישים וכשהוא לא מצא כה הרבה הוא ערף כובעים ממצבות קבורה של הבקטישים. הבקטשים נוהגים עד היום לירוק ולקלל בעוברם ליד קיברו של מחמוט השני באיסטנבול.

אך לא עבר זמן רב והמסדר שוב פרח, ובשנת 1849 נראה היה שלא היו דברים מעולם. ספרים פורסמו, ובאיסטנבול היה סולטן חדש שאומרים עליו שתמך בחשאי בבקטשים מכיוון שאשתו האמינה בהם, הסולטן עבדול מסיט. לאחר מכן בתקופתו של עבדול חמיד, שוב שמרו הבקטישים על פרופיל נמוך, שגבהה לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ובזמנו של אתאטורק.

הארגון היה מבוסס על הטקה בכפר האגי בקטשי, שם התגוררו כל ראשי הזרמים השונים של המסדר. צלבי, צאצא של האגי בקטשי הוכר בראש המסדר על ידי חלק מהם וכמנהיג השבטים של הקיזילבש, נציג מטעם הצלבי נשלח אל השבטים מדי פעם. רוב הבקטשים קיבלו כמנהיגם את הדדה שגר בכפר האגי בקטשי, הוא הוקף בשמונה דדות נוספים שהיוו את הגוף העליון, הם נקראו הבבות של המחסן, של המטבח, של המאפיה, של חדר האירוח, של האורוות, של הכרמים של האנה, בבה של הכרמים של של דדה, ובבה של הקבר של בלים סולטן. לטקה המרכזית היו שייכים 362 כפרים. הבקטשים מתפארים בכך שכל מקסימום 15 מייל היה טקה באימפריה העותמאנית, כך שיכולת ללכת ממקום למקום ותמיד לישון בטקה של בקטישים.

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו