לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הממלכה הפרנקית - טיולים לרחבי העולם

הממלכה הפרנקית נשלטה על ידי השושלת המרובינגית והתקיימה בצרפת בימי הביניים, לפני הקרולינגים. המאמר שלפניכם נוגע בנושאים של מנהל וכלכלה בממלכה זו

 

מנהל בממלכה הפרנקית

יש מלכים ויש מצביאים. מלכים על פי יחוס אבות, מצביאים על פי אומץ לב. המצביא נהיה יותר חשוב ממלך, ככה זה בשבטים הגרמנים. זה כמו הנהגה כריזמטית והנהגה היררכית.

המלך הוא גם איש תרבות, יודע חוק ודיבור, וגם מנהיג צבאי.  וגם איש דת.

מתחת למלך היו דוכסים שהיו מפקדי יחידות צבא ואחראים על אזורים בממלכה. עדיין ללא שטח משלהם.

רוזן ישב בעיר ותפקידיו המרכזיים היו ניהול בתי המשפט, גביית מסים וגיוס אנשים לצבא.

רוזן ודוכס מונו על ידי המלך. המשרות היו אישיות.  בתחילה כלל כל דוכסות מספר רוזנויות. הרוזן השגיח על העניינים המנהליים והדוכס על העניינים הצבאיים. , עם הזמן חל טשטוש בחלוקה זו.

 

שינויים בתקופת הקרולינגים.

נוסף אלמנט דתי, חובת נאמנות לשליט , שבועת נאמנות. היו נשבעים על שרידי קדושים ואת מ8 התכונות הטובות המובילות לגן עדן הייתה נאמנות. צריך היה להיות נאמן לסדר החברתי, לשליטים. כל מי שהפר שבועה נענש במוות, וזאת למרות שישו אמר לא להישבע...

הייתה אסיפה כללית שהתכנסה פעם בשנה והייתה גוף מייעץ למלך.

קרל הגדול מייסד את מוסד שליחי האדון, שליחים מטעמו שיוצאים לכל רבי הממלכה. הם מצווים לחקור בתשומת לב כל דבר אש יימצא בחוק ולהביא לידיעתו מה אינו נכון או צודק, לתקן מעוות להביא משפט, לחקור עוול, להביא דין וחשבון לקרל. היו שליחים למשימות מיוחדות וחד פעמיות והיו שליחים קבועים שנשלחו למחוז מסוים ונדרשו לפקח בו על הסדר והצדק ולדוח למלך, לגבות מסים או קנסות, לעזור בגיוס לצבא, מעין מנגנון ביקורת ועזרה על השלטון המקומי

בסמכות המלך היה לחוקק חוקים ועל ידי כך להכתיב מדיניות

בבית המשפט ייצג אדם את עצמו, לשבועה היה ערך. שבועה של אנשים אחרים לגבי אותו אדם נאשם, הייתה אחריות מקומית של קבוצות אזרחים ומזה נוסד חבר המושבעים שנתן את פסק הדין. החוק הגרמני הכיר בדרכי הוכחה של שבועה (של אחרים) ומבחן האל.

 

אריסים:

החברה של ימי הביניים עוברת מחברה של עבדים, אנשים חופשיים ומסחר, לחברה חקלאית שהמוסד המרכזי שבה הוא אריסים, צמיתים  העבדים של האימפריה הרומית שוחררו. במקום זה בעלי האחוזות הגדולות, שקיבלו את אדמתם מהמלך עבור שרות עבורו. חלקו את אחוזותיהם לחלקות קטנות המתאימות לעיבוד אישי. הצמית היה עובד את אדמתו 3 ימים בשבוע ויומיים בשבוע את אדמת האדון. כמו כן הוא נדרש לתת שירותים נוספים לאדון לפי צורך והשיפוט שלו היה תלוי באדון וגם ההגנה. האדונים היו במקרים רבים המנזרים הגדולים, וכך זוהה השלטון עם הדת.

בנוסף למעמד הצמיתים היה מעמד של איכרים קטנים – קולוני שהיה שונה אך במעט ממעמד הצמיתים, בכך שהיו להם זכויות שיפוטיות מסוימות ועוד דברים קטנים, עם הזמן 2 המעמדות התאחדו, והאיכרים בעלי האדמות החופשיים נעלמו מהבימה.

יש לציין שאחת מהמהפכות של סולה הרומאי היה לתת אדמות לחיילים משוחררים, ואז יכל להיות מעמד ביניים של איכרים ובעלי אחוזות חופשיים, אולם עם ביטול הצבא הרומי והמעמד הסנטורי, עניין זה הלך ונעלם. בתקופת דיוקטליאנוס הוצמדו האיכרים לקרקע. ההכנסות העיקריות של האימפריה הרומית היו ממסים על הקרקע והתוצאה הייתה שמרבית האדמות עברו לידי מעטים. חלק גדול מהאדמות היה בידי האוצר הרומי.

למנזרים שהיו ברשותם אדמות, לחלקם, ניתנה חסינות  מפני התערבות הרשויות השונות.

 

שיטת האחוזה הכפולה:

חלקות אדמה שמעבדים בעצמם איכרים קטנים תמורת חלק מהיבול לאדון ביחד עם חלקות אדמה של האדון שאותם האיכרים החופשיים מעבדים בימים מסוימים וגם מחוייבים לעבודות נוספות לאחוזה.

 

בממלכה הפרנקית מתפתח נושא קשרי התלות, או יותר נכון קשרי החסות, בין אדון לווסל שלו, האחד מתמסר לחסותו של האחר בתמורה להגנה ולדאגה לו מצד החזק יותר. הוא מבטיח את נאמנותו לכל החיים. זה מזכיר את מוסד הקליינט ברומא (שוב סולה). יש חסות גם בין גדולי החברה ובין המלך. זה לא משהו של נמוכי המעמד בלבד.

העניין הזה של תלות וחסות קיים גם כיום ביחסים כלכליים. כמו שקיים גם כיום הנושא של האחוזה הכפולה. נותנים לאדם משהו להתקיים ממנו, קטן האפשרי, ובשאר הזמן הוא עובד למען מס הכנסה, מילואים ואחרים.

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו