לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

המסנאווי הוא יצירתו המונומנטאלית של רומי בשישה כרכים, המכיל את כל התורה הסופית עד זמנו בחידוד, שירה, הרהור, סיפור ובדיחה, זהו הספר הנקרא ביותר בשפה הפרסית לאחר הקוראן, ומשמש מקור ללימוד, ניחוש, קריאת מצב והשראה.

 

הפרק הראשון של ה'מסנאווי'

18 השורות הראשונות:

"בשם האל הרחמן והרחום.

האזינה לחליל איך הוא מתלונן: מספר סיפורה של פרידה.

באומרו: מיום שנפרדתי מקני הסוף אני מקונן בין גברים ובין נשים.

אני רוצה חזה קרוע מגעגועים כדי לספר על הכאב שבתשוקה,

כל מי שנפרד ממקורו רוצה לחזור שוב ליום שבו היה מאוחד.

בכל חברה את אנחותיי השמעתי, הייתי חבר לעצוב ולשמח. כל אחד נהיה חבר לי מתוך תפישתו העצמית, אף אחד לא חיפש את הסודות שבתוכי.

הסוד שלי לא רחוק מהתלונה שלי, אך לאוזן ולעין אין את האור שלאורו הסוד יוכל להיות מובן.

הגוף לא מוסתר מהנפש, והנפש מהגוף, יחד עם זאת איש לא מורשה לראות את הנפש.

קולו של החליל הוא אש, זה לא רוח, למי שאין את האש הזאת, לוואי ולא יהיה!

זאת אש האהבה שנמצאת בחליל, זה להט האהבה שנמצא ביין.

החליל הוא רעו של כל אחד שנפרד מאהובו, הצלילים שלו הסירו את הווילון, דקרו את ליבנו,

מי ראה רעל ותרופה כמו החליל? מי ראה אוהב, עורג ומתגעגע כמו החליל?

החליל מספר על הדרך המלאה דם ומזכיר סיפורים של התשוקה של מג'נון.

רק לחסר התבונה מתגלה הגיון זה, ללשון אין לקוח חוץ מהאוזן.

בצערנו הימים של החיים נהיו לא בעתם, ימינו עברו יד ביד עם תלונה בוערת.

אם ימינו עברו, תן להם ללכת! זה לא משנה, אל תישאר, מפני שאף אחד לא קדוש כמוך!

כל מי שהוא לא דג נהיה מולעט על ידי המים, כל מי שמבלי לחם מוצא את הימים ארוכים.

אף לא אחד שהוא לא בשל, מבין את מצב הבשלות, ולכן המילים שלי צריכות להיות קצרות, ולהיפרד לשלום!!!"

 

המשך הפרק (חרוז כפול 19 והלאה):

"הו בן, שבור את השלשלאות שלך והיה חופשי! עד מדי תהיה עבד לכסף וזהב.

אם תמזוג את הים לתוך כד, כמה מים הוא יוכל להחזיק? לא יותר מכמות יום אחד.

הכד, העין של החמדן, לעולם לא מתמלאת, קונכיית הצדפה לא מתמלאת בפנינים עד שהיא מסופקת.

רק זה אשר מלבושו ניתן לו על ידי אהבה גדולה, מטוהר מחמדנות וכל המגרעות.

תבורך, הו אהבה שמביאה לנו רווח טוב – את שאת התרופה לכל המחלות שלנו,

התרופה לגאווה והגאוותנות שלנו, אפלטון וגלן (רופא מפורסם מימי הביניים) שלנו.

דרך האהבה, הגוף הפיזי מתרומם למרומים, ההר מתחיל לרקוד ונהיה זריז.

האהבה נתנה השראה להר סיני, הו אהוב, בכדי שהר סיני יהפוך לשיכור ומשה יפול מתעלף.

בזמן שצירפתי שפתותי לזה אשר באהבה איתי, גם אני, כמו החליל, אספר כל שאפשר לספר.

כל מי שנפרד מאנשים המדברים את לשונו נהיה אילם, גם אם יש לו אלף שירים.

כאשר הוורד איננו, הגן מתפוגג, לא תשמע יותר את סיפורו של הזמיר.

האהוב הוא הכול והאוהב רק מסך, האהוב חי והאוהב מת.

כאשר לאהבה אין יחס אליו, הוא נשאר כציפור ללא כנפיים, אבוי לו אז!

איך תהיה לי מודעות לדבר לפני או אחרי, כשהאור של אהובי איננו לפני או אחרי.

האהבה רוצה זאת, מילה זו תראה את הדרך קדימה. אם הראי לא משקף, איך זה?

האם תדע מדוע הראי של הנפש שלך לא משקף דבר? מפני שהחלודה לא מנוקה מפניו.

הו ידידיי, האזינו לסיפור זה, באמת שזהו מהות מצבנו הפנימי."

פרשנות אישית

פרשנות הפרק הראשון של ה'מסנאווי' היא פרשנות חופשית שלי לתרגום האנגלי של ניקולסון (R. A Nicholson).  ויש להתייחס אליה בתור כזאת.

 

"האזינה לחליל איך הוא מתלונן: מספר סיפורה של פרידה"

ה'מסנאווי' נפתח במשפט אשר נוגע בסיפור האנושי כולו, סיפור של פרידה, שאין לנו יכולת להקשיב לו ועל כן אנו מדחיקים אותו.

 

 "באומרו: מיום שנפרדתי מקני הסוף אני מקונן בין גברים ובין נשים"

כפי שהחליל מקונן על המרחק ממשפחת קני-הסוף, כך גם אנחנו רחוקים מהמקור שבו נולדנו, מתגעגעים לחזור אליו. לבני האדם יש נטייה לברוח מכאב הגעגוע, כשהם נחבאים בתוך אשליית החיים. החליל הוא הסמל לקינה ולכאב – מבטא את קיום סודו של כאב.

 

 "אני רוצה חזה קרוע מגעגועים כדי לספר על הכאב שבתשוקה"

הסיפור שלנו הוא סיפור של פרידה פשוט מפני שאלה החיים שלנו: אנחנו נפרדים מבית הספר, אחר כך נפרדים מהחברים שאיתם שירתנו בצבא. הולכים ללמוד באוניברסיטה ונפרדים מהלימודים. מתחילים לעבוד ולגדל ילדים ואחר כך נפרדים מהם, וזאת רק במקרה שהמשפחה מצליחה להישאר שלמה ואין גירושין בדרך. אנחנו נפרדים מהיופי שלנו, מרץ, כוח, נעורים. בסופו של דבר אנחנו הופכים זקנים ולא נחוצים. אנחנו נאלצים להיפרד מהחשיבות שלנו, ממקומנו בחברה. ואם אין די בכל זה, אזי באה הפרידה הגדולה מכולם, זו שתמיד נמצאת שם ברקע, מאיימת משהו, הלא היא הפרידה מהחיים, רגע המוות.

דיברתי על כך עם גדעון במטוס בנסיעה לקוניה.

"אם הייתי מת עכשיו," אמרתי לו, "הייתי הולך שלם, בשקט."

"זה מפני שמצאת אהבה," הוא אמר, ולא ידע עד כמה הוא קולע לעומק.

 

"כל מי שנפרד ממקורו רוצה לחזור שוב ליום שבו היה מאוחד"

במקורות הבודהיסטים מסופר על הבודהה שעזב את ביתו ומשפחתו, לאחר שגילה שיש סבל בעולם וביקש להתחקות אחר שורשיו. לאחר שבע שנים של חיפוש פתרון למצב זה, הוא הגיע להבנה שמקור הסבל הוא בהתקשרויות שלנו לעולם הפיזי.

לפי הסופים אסור לנו לוותר על הרצון להתחברות והתקשרות, אלא שההתקשרות הנכונה היא לעולם הרוחני. אנחנו צריכים לחפש בתוך הסבל של החיים את הזהב החבוי בתוכם, השורש הגבוה של הווייתם, ולהמיר את האהבה שלעולם לא תסופק לדברים פיזיים, באהבה לאלוהים. הבלבול שבייחוס מחשבות והרגשות ששייכות לעולם הרוחני עם העולם הפיזי היא זו שגורמת לסבל. התקשרות בעולם הפיזי מביאה לסבל, אולם הרצון להתקשרות איננו פסול בפני עצמו ורק צריך להיות מכוון לעולם הרוחני.

למה הדבר דומה? – רומי מביא סיפור די מצחיק ב'מסנאווי', על אחד שמשתמש בברכות של טהרה, ברכות שנאמרות בזמן ניקוי הנחיריים, בזמן שהוא מנקה חור אחר בגוף שלו, את פי הטבעת.

רומי שואל: איך זה שאותם ברכות שנועדו לשימוש בניקוי חור אחד, נאמרות בזמן ניקוי חור אחר? שהרי החור האחד נועד לקלוט ריחות טובים והוא בחלק העליון של הגוף. ואילו החור האחר מפיץ ריחות רעים והוא בחלק התחתון של הגוף.

 

"בכל חברה את אנחותיי השמעתי, הייתי חבר לעצוב ולשמח. כל אחד נהיה חבר לי מתוך תפישתו העצמית, אף אחד לא חיפש את הסודות שבתוכי."

ישנו סוד גדול מאד בתוך התחושה של הגעגוע הקיימת בנו. זהו אותו דבר שחיבר אותי באופן אינסטינקטיבי לדרך הסופית כשפגשתי בה בפעם הראשונה. זיהיתי את תחושת הגעגוע בתוכי, שתמיד הייתה שם. כשהייתי צעיר קראתי לה "הבור השחור של האהבה", הרגשתי שבתוכי יש מעין בור שחור אשר זקוק אהבה ולעולם לא יתמלא. יכולתי לזהות זאת בתוכי ובאחרים, וראיתי שזה מה שמניע אותנו. זה לא היה קשור לבית פיזי זה או אחר, אלא למשהו עמוק הרבה יותר.

אלא שבתוך החוסר הזה, בתוך החור השחור הזה, בתוך הגעגוע שלעולם לא יתמלא, שמשוררים ומשוררות כתבו עליו, ישנו סוד, והוא נמצא בתוך הגעגוע עצמו.

רומי רוצה "חזה קרוע מגעגועים". הוא לא מתחמק מהגעגוע או בורח ממנו, מכיוון שעצם החישה של הגעגוע, של "הכאב שבתשוקה", היא הדבר החשוב. זה האוצר שכולם מחפשים אחריו לשווא. בתוך התחושה של הגעגוע, מצוי המרפא, מצויה האהבה, מצוי האיחוד. זהו הסוד של הסופים, זוהי החזרה הביתה.

רומי גם מפנה את תשומת ליבנו לכך שאנו לא מחפשים את סוד הגעגוע במקום הנכון, אם בכלל. כל אחד נשאר מקובע בתפישתו העצמית (המקובעת והנפרדת), כלוא בעולם של רגשות מתחלפים, אבל אף אחד כמעט לא מעיז באמת לתת לעצמו לצלול אל סוד הכאב עצמו.

הקדמות לששת הספרים

ה'מסנאווי' נכתב בשישה כרכים, לכל כרך הקדמה קצרה, ההקדמות נכתבו בערבית נמצאות בגוף ה'מסנאווי' עצמו. זאת בניגוד לשאר הספר אשר נכתב בפרסית. בהקדמות מובאת בקיצור מהות הספרים עצמם.

הקדמה לספר הראשון

"אין ספק שה'מסנאווי' הוא רפואה ללב, מרפא כל כאב וצער, מאיר את משמעות הקוראן, מיפה את אופי האדם ומרבה ברכות. ה'מסנאווי' נכתב בידיים של סופרים רבי מעלה וטהורי לבב, כאלו שהם פחות מכך לא הורשו להשתתף ביצירתו."

הקדמה לספר השני

"אדם שאל אותי מהי אהבה? עניתי שאם יהפוך להיות כמו שהייתי הוא יבין...

אהבה וחיבה הם תכונות של האלוהים. אהבה אמיתית שייכת לאלוהים, זו בין בני אדם היא רק מטאפורה של אהבה. במילים אחרות אהבה באה לאדם מאלוהים ורק אחר כך מופיעה בבני אדם."

הקדמה לספר השלישי

"האדם המציית לתשוקות של טבע הגוף שלו, שמחשיב את הנוחות, שמתעייף מהר מכל עיסוק, שאין לו אמונה בעצמו, שלא מסוגל להתמודד עם קשיים, שחושב רק על ענייני העולם הזה, לא יגיע לעולם לידע אמיתי. אבל האדם שמכיר בערך של מתנות אלוהים ונותן תודה על כך, שמקדיש עצמו לאלוהים במקום לספק את תשוקות הגוף, יגיע להארה..."

הקדמה לספר הרביעי

"אנקדוטה נוספת זו היא השלב הרביעי במסע למחוזות היפים והגבוהים. כשם שהגנים שמחים כשהשמיים רועמים וסוגרים את עיניהם בשינה מתוקה, כך הלב של אנשים חכמים שמח לראות את הספר הרביעי הזה. במסע רביעי זה יש בריאות לגוף ושלווה לנשמות."

הקדמה לספר החמישי

"חוק דתי דומה לנר בכך שהוא מראה את הדרך, אך אתה לא מגיע ליעדך רק על ידי לקיחת הנר בידך. רק ברגע שיצאת לדרך אתה מתחיל את המסע, ורק משהגעת למטרתך השגת אמת... מסיבה זו נאמר: "אם האמת הייתה גלויה, אזי החוק והדרך היו חסרי ערך".

אם הנחושת נהיית לזהב או אם היא זהב, אזי אין ערך לאלכימיה. יחד עם זאת, ידע של האלכימיה הוא המדריך, ויישום שלה זו הדרך להארה אלוהית.

בקיצור, חוק דתי הוא כמו ללמוד אלכימיה מספר או מורה, והיישום שלה הוא כמו הפיכת נחושת בעזרת כימיקלים אחרים לזהב."

הקדמה לספר השישי

"ספר זה הוא הכרך השישי של מילים וסימנים רוחניים, הוא מנורה שמאירה את חשכת האשליה, הספק וחוסר האמון. אף אחד לא יכול להבין או להבחין באור זה עם חושיו הפיזיים... סוד מגלה עצמו רק לזה ששווה לו. סוד לא יכול להתגלות לזה אשר מכחיש אותו..."

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו