לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

המפגש הגורלי

רומי נחשף לסופיזם כבר מילדותו; הוא היה סולטאן המאמינים של קוניה, תואר כבוד שהוריש לו אביו, יחד עם חצר חסידים ו"מדרסה". רומי נחשף גם לאוצרות התרבות הפרסית והתורכית, המשפחה התערתה בחיי המקום, קשרה קשרים אמיצים עם השלטון, אך המשיכה לשמור על קשר עם הקהילה דוברת הפרסית ואף השתמשה בשפה הפרסית בלימודים.

בגיל 37 רומי היה אדם נכבד, ראש "מדרסה", תיאולוג, איש משפחה, אב לילדים, איש דת, מלומד ומיסטיקן, שלמד וקיבל חניכה רוחנית מטובי המורים בעולם. אלא שכמו אל-ראזלי לפניו, בתוכו הוא הרגיש ריק, גם אם לא הודה בכך. ואז קרה האירוע ששינה את חייו לעד: בשנת 1244 פגש רומי את שמס טבריזי, הוא פגש את ה"חבר", את התאום הרוחני שלו. לכאורה הייתה זו פגישה מקרית בשוק בינו לבין דרוויש נודד, אך היא שינתה באחת את חייו.

שמס ניגש אל רומי כשזה רכב על חמורו בשוק, מלווה בתלמידיו, תפש ברתמת החמור, הביט בו בעיניים חודרות, ושאל:

"מי גדול יותר: מוחמד או ביסטמי – (קדוש סופי חשוב מהמאה ה-9)?"

"מוחמד" ענה רומי בנחישות.

"אבל ביסטמי אמר: "לי התהילה!", ואילו מוחמד אמר: "אינני יכול להללך כראוי!"." התעקש שמס.

כאשר רומי עמד לענות, הוא נפל לפתע מהחמור והתעלף.

כששב להכרתו אמר: "ביסטמי נגס נגיסה אחת של ידע וחשב שזה הכול, אך למוחמד היה הוד מלכות הולך ומתגלה."

גרסה אחרת של הסיפור מספרת שכאשר קם רומי מעלפונו, הוא אמר:

"את אשר חיפשתי באלוהים מצאתי כעת באדם."

הסופים לעולם לא אומרים דברים באופן ישיר. ייתכן שמה שאומר כאן רומי הוא, שאם עד עכשיו הוא חשב שהוא יודע הכול, הרי שעתה גילה שאיננו יודע דבר. ומעתה והלאה הוד המלכות ילך ויתגלה לפניו.

המפגש גרם לשינוי עמוק בחייו, כפי שתיאר זאת בנו, סולטאן וולד מאוחר יותר:

"מעולם, לרגע לאחר מכן, הוא לא הפסיק להאזין למוזיקה ולרקוד. מעולם לא נח, ביום ובלילה, הוא היה "מופתי" ונהיה משורר, הוא היה 'פרוש' ונהייה שיכור מאהבה. זה לא היה יין ענבים ששיכר אותו, הנפש המוארת שותה רק את יין האור."

שמס הוא זה שלימד את רומי את טכניקת הסיבוב של הדרווישים המחוללים.

 

שמס ערג כבר מילדותו לפגוש את הנפש התאומה שלו, את ה"חבר". הוא מספר על כך בספרו האוטוביוגרפי, וכך הוא כותב בפרק "ילדות":

"אבי היה זר לי, לבי פחד ממנו, לפעמים זה נראה לי כאילו הוא יתנפל לתוכי. נהגתי לחשוב כך גם בזמן שהוא היה מספר לי דברים נפלאים. הוא עלול להכות אותי ולזרוק אותי מהבית.

נהגתי לומר לעצמי: "אם ההוויה הרוחנית שלי נולדה ממשמעותו, המשמעות שבתוכי הייתה צריכה להיות ילדו, אנחנו צריכים להבין אחד את השני ולגדול ביחד." דמעות נהגו לזלוג מעיניי. במשך שנות ילדותי חוויתי דבר מוזר, אף אחד לא יכול היה להבין את המדרגה הזו שלי, אפילו אבי לא ידע מה קורה, הוא נהג לומר: "אינך משוגע, אך אינני מבין סוג זה של חייך. אין לך את האימון ההכרחי ללכת בדרך הזו, לא צמת ולא עשית שום דבר אחר."

אמרתי לאבי: "הקשב, המצב שבו אני ואתה נמצאים הוא כמו שמישהו שם ביצת ברווז מתחת לתרנגולת. כשהביצה בוקעת, הברווז הקטן הולך אל המים. לא פלא שהאם נכנסת לפאניקה ומפרפרת בכנפיים. אבל היא מחצר החווה, והברווז נועד למים. כך הננו, אבא. אני רואה ים לשחות בו, ים זה הוא ביתי. מצבי הוא זה של ציפורי הים. אם אתה מסוגי, בוא! אם לא, לך והתערבב עם הציפורים של חצר החווה. תן ומילים אלו יהיו מתנתי לך"."

"היה שייח' ששאל מישהו: "מה אתה רוצה מאלוהים?" הייתי ילד, והוא שאל אותי. עשיתי תנועה בראשי, "אני רוצה את אלוהים עצמו" אמרתי. הוא נד בראשו.

מאז והלאה לא יכולתי יותר לומר דברים נוספים. פי לא נפתח שוב, אבל כל פנימיותי הייתה מלאה במילים, ביטויים ומשמעויות. מעטים הילדים שחוו אי פעם מצב כה מוזר.

התחננתי לאלוהים: "יה רב, תן לי להיפגש עם חברייך האמיתיים, ועשה אותי חבר שלהם."

בחלומי נאמר לי: "נעשה אותך חבר עם קדוש, קרוב של האלוהים."

"איפה הקדוש הזה?" שאלתי.

בלילה הבא נאמר לי שהקדוש הוא באנטוליה.

לאחר זמן מה נאמר לי שוב בחלום: "הזמן עוד לא הגיע, יש זמן לכל דבר"."

 

כבר בילדותו של שמס נאמר לו שבשלב מסוים הוא יפגוש את הנפש התאומה שלו, והוא מחכה שישים שנה עד שהרגע הזה קורה. במשך כל הזמן הזה הוא לא מסוגל לבטא את עצמו באמת, כי חסר לו האני המשלים.

כששמס מתחנן לפני האלוהים לתת לו להיפגש עם חבר אמיתי, שואל אותו אלוהים:

"מה אתה מוכן לתת בתמורה?"

ושמס עונה ללא היסוס: "את חיי."

בזכות תשובה זו הוא זוכה לפגוש את החבר.

כשאני מקריא את הקטע הזה למשתתפים בסיורים שאני מעביר בקוניה, תמיד יש אדם אחד או שניים שמזילים דמעה. אדם אחד או שניים שהרגישו בזמן ילדותם שהם כמו ברווז בחווה של תרנגולים, רוצים להגיע אל המים אך הוריהם לא מבינים מה השיגעון הזה שנפל עליהם. כאשר אנשים מקשיבים לסיפור המפגש בין שמס לרומי, שומעים על הכמיהה של שניהם אל מפגש זה, וקוראים את השירים המבטאים את תחושת הגעגוע והפירוד שבאה על סיפוקה, מתחיל תהליך של ריפוי. לא במקרה כתוב בכניסה למוזוליאום של רומי: "במקום זה לבבות שבורים נהיים שלמים."

 

לאחר המפגש בשוק, שני אוהבי האלוהים התחבקו והלכו לבית של זרקובי, אחד מתלמידיו של בורהנדין, דמות חשובה בחייו של רומי שתופיע שוב אחר כך. שם הם דיברו על הסודות האלוהיים כמעט ללא הפסקה במשך שישה חודשים. רומי הזניח את כל חובותיו, דרשותיו, תלמידיו, והקדיש את זמנו רק לשמס. וזה מצדו לקח את הספרים שרומי כתב, קרע אותם וזרק את הדפים למים, אחד לאחד.

"מה אתה עושה?" נזעק רומי.

"אתה מתכוון לדפים הללו?" ענה שמס, שולף את הדפים מהמים, והנה הדיו יבש והדפים שלמים.

 

לאחר מפגשו עם שמס אומר רומי: "הספרים עכשיו חסרי ערך בשבילי."

עם התקדמות הלימוד הרוחני רומי השתנה, הוא החל לבצע "סמע" בעזרת מוזיקה, כשמצטרף אליו מפעם לפעם בנו – סולטאן וואלד. רומי החל לכתוב שירה, דבר שמעולם לא עשה לפני כן. השירים נולדו ממנו שלמים, כמו שהם, תוך כדי מצבים אקסטאטיים, לפעמים תוך כדי סיבוב סביב עמוד בבית.

שמס אמר לרומי: "למרות שכבר גילית את הסודות של האני הפנימי שלך, הקשב! אני האני הפנימי של האני הפנימי, הסוד של הסודות, האור של האורות."

כותב על כך סולטאן וואלד: "שמס הפך את רומי ממצב של אוהב למצב של אהוב של אלוהים."... "השייח' נהיה סטודנט בנוכחותו ולמד שיעורים רבים, הוא גמר את חינוכו אך החל כמתחיל שוב. למרות שהיה מורה הוא נהיה תלמיד. שמס הזמין אותו לעולם מוזר, שלא נראה על ידי ערבי או תורכי לפני כן."

 

באחד מביקורינו בקוניה סיפר לנו אוזאיר סיפור הממחיש את הקשר הייחודי והחניכה שהעביר שמס את רומי:

בפרברי קוניה, במקום הנקרא "מיירם", היה בימיו של רומי שוק ולידו, על הגבעה, כרם גפנים שנודע בכל האזור ביין המופק ממנו.

יום אחד פנה רומי לשמס וביקש ממנו לקבל אותו כחבר אמיתי ('הק דוסט') שלו.

שמס ענה: "לא תוכל לעמוד במה שאני מבקש?"

"נסה אותי," התחנן רומי, "כל מה שתרצה."

"אני רוצה שתמצא לי מישהו למשכב זכר." אמר שמס בלי להתבלבל.

"קח את הבן שלי." אמר רומי.

"אני לא יכול, הבן שלך הוא כמו הבן שלי." אמר שמס.

"כל מה שתרצה." התחנן רומי.

"אני רוצה אישה לשכב אתה." אמר שמס.

"קח את אחותי." אמר רומי.

"אני לא יכול, אחותך היא כמו אחותי." ענה שמס.

"כל מה שתרצה." המשיך והתחנן רומי.

"אני רוצה שתלך לכרם של מיירם ותביא לי משם שני בקבוקי יין." אמר לבסוף שמס.

רומי עשה כמצוותו. בדרך חזרה הוא עבר בשוק, מחביא את הבקבוקים במעילו. איתרע מזלו ואחד הבקבוקים נפל על הרצפה ונשבר, הריח התפזר באוויר.

שומו שמיים! לפתע התגלה לכולם שמה שסחב המורה הגדול, ראש המדרסה האסלאמית, סולטאן המאמינים, 'מוולנה', מתחת למעילו, היה לא פחות ולא יותר מאשר בקבוק יין האסור בשתייה על המוסלמים. המשקה האדום התפזר בשלולית גדולה על הרצפה וריחו נישא בכל השוק. בליל של קולות תיעוב וגועל שטף את רומי מכל עבר והוא עמד נכלם ומושפל בתווך. אט אט המשיך להתקדם עד שהגיע לביתו של שמס.

שמס קלט מייד את מה שקרה וביקש מרומי לספר לו בפרוטרוט על האירועים, על הרגשתו, ומה אמרו האנשים בשוק. לאחר מכן הוא הציע שירימו כוס לחיים.

לפני שהם שתו, הוא אמר: "דע רק זאת, זה לא היין שמשכר אותנו, זאת האהבה שלנו שגורמת ליין להיות משכר!"

 

שמס הרס את הפסיכולוגיה של רומי, את האגו, ובמקומו הכניס משהו אחר – טהור, אוהב, אוניברסאלי. משהו שמחזיק מעמד עד היום ואף מתחזק עם השנים, מכיוון האהבה היא הכוח החזק ביותר ביקום. שמס לימד את רומי לאהוב למרות הכול וללא תנאי.

רומי מצדו, הקדיש את חלק הארי של שיריו לשמס וקרא את האסופה של שיריו על שמו – "דיוואן שמס טבריזי". הוא כותב: "שמס אתה השמש ואיך אני יכול להלל אותך? יש לי מאה לשונות חדות כחרבות אבל כשאני רוצה להלל אותך הן מגמגמות."

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו