לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

המדינות הראשונות בטורקיה שאמצו את האסלאם היו אלו של הסלג'וקים, בשנת 1071 הם מנצחים את הצבאות הביזנטיים ופולשים לטורקיה.

 

מי היו הסלג'וקים?

הסלג'וקים היו במקורם שבטי רועים תורכים שחיו בערבות מרכז אסיה. מאז המאה ה-8 הם התפשטו במרכז אסיה עד ימת אראל, ובשנת 960 הם אימצו את האסלאם תחת מנהיגם סלג'וק, ומכאן השם סלג'וקים. אחת מהקבוצות שלהם כבשה את חורסן – ארץ מולדתו של רומי. מנהיגם, טוגריל בג, ניצח את הגזנדים (עוד איגוד שבטים תורכי) ב-1040, ירש את שטחיהם ופנה מערבה. הוא כבש את איראן, אזרבייג'אן וכורדיסטן, ופנה לעיראק לשחרר את בגדד מהבויים השיעים ולהילחם בפאטימים, שהיו שיעים גם כן.

טוגריל בג כבש את בגדד ושם עצמו כמגן של החליף והסונה כנגד השיעים. הוא נקרא: "שליט השליטים, מלך המזרח והמערב, מחייה האסלאם, יד ימין של החליף, מפקד המאמינים". ראש הממשלה של טוגריל בג, יד ימינו ויועצו הקרוב, היה ניזאם אל מאליק – "סדר האימפריה". השניים פיתחו ביחד את רעיון מדינת הצדק המוסלמית, מדינה שנשענת על מוסדות ה'מדרסה', 'חנקה' והמסדרים הסופים.

 

יורשו של טוגריל בג, ארפ ארסלן, ניצח את הביזנטים ב-1072 וכבש את תורכיה, פותח אותה להתיישבות השבטים התורכיים. כתוצאה מהתיישבות זו מוקמות כמה ממלכות, שאחת מהם – זו של הסלג'וקים המערביים – קובעת את בירתה בקוניה.

תקופתם של טוגריל בק, וארפ ארסלן נחשבת תקופת הזוהר של הסלג'וקים. שניהם שלטו בעזרת היועץ הכול יכול של ניזאם אל מולק, שניצל את שנות שלטונו הרבות ואת היותו בעמדת כוח כדי לקדם את אידיאל המדינה המוסלמית המתוקנת, מדינת הצדק, שבאה להחליף את מוסד החליפות ששלט בעולם המוסלמי עד אז.

 

סדר באימפריה – מדינה מוסלמית חדשה

ניזאם אל מולק (פירוש השם – "סדר האימפריה") היה אדם משכיל ובעל חזון שלמד במדרסה הגבוהה בבגדד וחזה בהיחלשות שלטון החליפות העבאסית ובהשתלטות השיעים על העולם המוסלמי של אותה תקופה. עם הכיבוש הסלג'וקי של בגדד בשנ 1063, הוא נהיה ראש השרים של האימפריה, ראש הדיוואן הגדול; שליט על כספים, אחראי על ענייני דת, והאיש החזק בממלכה.

לניזאם היה בצעירותו אידיאל של מדינת צדק אותו העלה על הכתב בספר "אמנות שלטון המדינה". ספר זה הוא המשך ישיר של אידיאל המדינה כפי שביטאו אותו פילוסופים גדולים בהיסטוריה כגון אפלטון, סנקה, ואחרים. לאחר שעלה לגדולה השתמש ניזאם בתפקידו כדי להגשים את רעיונות השלטון שפיתח בימי בחרותו. הוא שאף לממשלה ריכוזית יעילה. לצורך כך לא סמך על האינדיווידואליות התורכית והעדיף אדמיניסטראטורים ערבים ופרסים. הוא אימן מומחים שהיוו פקידות מקצועית, ייצב את המערכת המשפטית והכפיף אותה לנורמות משפט ידועות, הקים מערכת יעילה של שלטון מקומי וחלוקת אדמות שנקראה "האיקתה", ובעיקר, בנה שלד של אנשים חדורי מוטיבציה לשרת את המדינה דרך מערכת חינוך של 'מדרסות' (מרכזי לימוד דת וידע) ו'חנקות' (מרכזים של מיסטיקנים סופים).

חלק חשוב במדיניות של ניזאם הייתה הדת. הוא ראה בדת כלי מרכזי להשגת לגיטימציה של השלטון והקמת מדינה ריכוזית ויעילה, וראה בשלטון ובמדינה כלי להגשמת האידיאל הדתי. ביחד עם המלומד הסופי אל-ראזלי ואחרים הוא יצר מעין דת – מדינה אסלאמית מחודשת המבוססת על מוסדות ה"מדרסה" וה"חנקה", בהם לימדו שלמדינה יש בסיס אתי ומשפטי, שהמדינה והשלטון המוסלמי הם החשובים ולא איש כזה או אחר, גם אם הוא החליף. הלגיטימציה השמימית של החליף כמנהיג המוסלמים הוחלפה באידיאל המדינה המוסלמית, שמאפשרת יישום של צדק ויצירת תנאים טובים לעבודה רוחנית.

 

ניזאם אל מולק, שצריך היה ליצור מדינה יש מאין, זיהה בחושיו החדים את הפוטנציאל של גיוס ה'חנקות' והמסדרים הסופים לטובת המדינה האסלאמית-סונית החדשה. הוא היה קרוב ברוחו ובאמונתו לתפישה הסופית של האסלאם, אדם שגדל והתחנך ביחד עם כמה מגדולי הסופים של התקופה, שהידוע מביניהם הוא המשורר הפרסי עומאר אל כיאם.

המילה "חנקה" באה מהמילה "חאן" – מלון אורחים. בתחילת דרכה הייתה התנועה הסופית תנועה עממית של אנשים שפרשו מהבלי העולם והתרכזו בחאנים לצדי הדרכים, ולכן המרכזים הראשונים של הסופים נקראו "חנקות". עם גיבוש המסדרים בימי הביניים הפכו ה"חנקות" למרכזים חברתיים, מקומות- לימוד ואירוח, התנסות בתרגולים המיסטיים, ובנוסף לכך גם בתי תמחוי לעניים ומלונות לעוברי-אורח ועולים לרגל. בכל 'חנקה' היו בדרך כלל שייח' קדוש ותלמידים שחיו חיי שיתוף כלכליים וחברתיים. כספי הצדקה המוסלמיים עברו, באותה תקופה, דרך ה"חנקות", שנקראו בערבית "זאוויה" ובתורכית "טקה".

ניזאם ראה במסדרים הסופים ובצורת הארגון שלהם כקבוצות חברתיות סביב שייח', יחידות בסיס טובות לחברה חדשה שממנה ניתן ליצור מדינה המבוססת על צדק חברתי דתי. הוא ראה בהם מועמדים אידיאליים לאכלוס ה'מדרסות' ולהפחת חיים בתוכן, וחשב ששני המוסדות יכולים לחיות זה לצד זה ולהשלים האחד את השני. הוא גייס, לכן, תמיכה ממשלתית כספית ומשרות להקמת 'חנקות' של סופים בכל רחבי העולם, כאשר את ה'חנקות' הוא קישר אל ה'מדרסות'. צורת ארגון זו של החברה המוסלמית התמידה קרוב ל-900 שנה והמשיכה להתקיים גם באימפריות של הממלוכים ושל העותומאניים.

 

במדינה הסלג'וקית התקיימו 'חנקות' לצדי 'מדרסות'. אותם תלמידים למדו במשך היום ב'מדרסות', ישנו ותרגלו אחר הצהריים ובלילה את התרגולים המיסטיים הסופים ב'חנקות', שם הם גם שירתו את הקהל.

ה'מדרסות' וה'חנקות' נהיו לא רק בתי ספר להלכה והבנת הקוראן, אלא גם אוניברסיטאות לשופטים ולפקידות נבחרת. בהם למדו תיאולוגיה, משפט, שפות, ספרות, מדעי הטבע וגם פוליטיקה – מדעי המדינה. הם קישרו את הדת עם המדינה והיו הבסיס לתעמולה נגד השיעים. הסטודנטים נדרשו לאישור לימוד מהמדינה וקיבלו קצבה חודשית, היו להם חדרים משלהם והם קיבלו הרצאות מטובי המלומדים.

יוצאי ה'מדרסות' וה'חנקות' היוו את עמוד השדרה של המדינה המוסלמית החדשה. הם מילאו את שורות הפקידות הממשלתית והכלכלית ואת פיקוד הצבא. המערכת הצפופה של 'מדרסות' ו'חנקות' שהוקמה בכל רחבי הממלכה נקראה על שמו של ניזאם – "ניזאמיה".

 

ב-1091 קרא ניזאם אל מולק למלומד והמיסטיקן החשוב ביותר של התקופה, אל-ראזלי, להצטרף אליו. אל-ראזלי הפך להיות ראש ה"ניזאמיה" החשובה ביותר בבגדד. מעבר להיותו מלומד, הוא היה גם מיסטיקן סופי והשתמש בתפקידו בכדי להכליל את האחוות הסופיות ברעיון המדינה המוסלמית המתהווה. הוא היה דמות דתית בסדר גודלם של הרמב"ם והרמב"ן משולבים יחדיו. בספרים שכתב הוא הסביר לסופים את חשיבות קיום המצוות והנאמנות למדינה והציג לפני אנשי ההלכה את הלהט הדתי והיצירה הכבירה של המיסטיקנים הסופים. יצירתו החשובה היא אנציקלופדיה הנקראת "תחיית מדעי הדת" שהכניסה רוח חדשה לדת המוסלמית.

אל-ראזלי חבר לניזאם אל מולק במאמץ שהצליח להפוך את המסדרים הסופים לזרם המרכזי של האסלאם הסוני – מצב שהתמיד במשך יותר מ-600 שנה.

 

ההיסטוריה היא גלגל

יצירת המדינה המוסלמית החדשה, המבוססת על שלטון צדק ודת מדינה, הייתה שירת הברבור של התקופה המוסלמית הקדומה ושל בגדד כמרכז תרבותי כלל מוסלמי. השבטים התורכים הנודדים שכבשו את רוב העולם המוסלמי הצילו אותו מידי השיעים והביאו בעקבותיהם עידן חדש של תרבות ושגשוג. אלא שעידן חדש זה בא במהרה לסופו בעקבות פלישת המונגולים הפראיים והאכזריים.

לפי איבן חלדון, היסטוריון ערבי חשוב שחי במאה ה-14, ההיסטוריה היא מחזוריות של כיבוש אזורי היישוב על ידי שבטים נודדים שבאים מהערבות או המדבר. השבטים הנודדים מתיישבים באזורי החקלאות שכבשו, נהפכים לאנשי יישוב, ונכבשים בתורם על ידי גל חדש של נודדים, וחוזר חלילה – מעין מלחמת קין והבל נצחית.

במאה ה-11 היו אלה התורכים שכבשו את ארצות המזרע. מאתיים שנה אחר כך כבשו המונגולים את התורכים, שהפכו בינתיים לאנשי יישוב. שבטי הנוודים התורכיים, שאך זה התאסלמו, אימצו את האסלאם בצורתו הרכה, בצורת הפרשנות הסופית. הם לא ידעו לקרוא והיו אמונים על מסורות שאמאניות ופאגאניות המדגישות ריקוד, מוזיקה ופולחן קדושים כדרך לתקשר עם האלוהים. הסופיות התאימה להם ככפפה ליד.

המונגולים שבאו בעקבותיהם היו עובדי אלילים אשר בזו לאסלאם ולמסורתו, ג'ינגיס חאן ראה את עצמו באירוניה כ"זעם האל". לרגע נדמה היה שהקיץ הקץ על התפארת המוסלמית, אלא שבסופו של דבר נשבו גם הנודדים המונגולים בקסם התרבות והיופי של האסלאם הסופי ונהפכו למוסלמים גם הם.

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו