לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הר הקסמים – דמנהור. היכן שחלום הופך למציאות.
יישוב רוחני בדגש אמנות בצפון איטליה.

אני עולה בדרך המתעקלת והצרה בתוך היער, שבה בקושי מעבר למכונית אחת. מסביב הרי האלפים, צפרדע שנוהגת את המכונית מצפצפת מדי פעם בכדי לא להיתקל באוטו שנוסע מולה. נו טוב, זה לא בדיוק צפרדע, אם כבר זה מתקרב לנסיכה, אבל השם שלה, כפי שהיא מסבירה לי בחיוך כשבאחד הסיבובים עפה לעברי אחת מהצפרדעים הרבים שנמצאים במכונית, צפרדע מחימר שבמזל אני מצליח לתפוש אותה, השם שלה, זה השם שנתנו לה בדמנהור, שהרי כל אחד כאן מקבל שם של חיה, השם שלה זה צפרדע.

לאיש שבא לקחת אותי משדה התעופה קראו "פסרו", כלומר סוס. בדיוק ברחו לו כמה סוסים שהוא מחזיק והוא היה קצת מדוכדך, אבל לנהוג הוא יודע. הוא הנהג של הקהילה, כשמו כן הוא, מוביל את כולם, אבל הצפרדע היא לא בדיוק צפרדע, היא נראית יותר כמו נסיכה, במיוחד כשהיא מחייכת כך אחרי שעפה עלי צפרדע נוספת שהייתה מעל מדף ההגה, הפעם צפרדע מבד.

הדרך היא דרך צרה, לעיתים גובלת בקירות טרסות, בתוך יער שבהרים, מרחוק ניתן לראות את הפסגות המושלגות של האלפים, אנו עולים לבית בתוך היער על צלע ההר, לכאורה בית חקלאי רגיל, רק השלט שעליו שאומר: מרפסת השמש, מסגיר מעט את סודו. בחצר אנשים עוסקים במלאכת יומם, הנה ציצינה, שאתמול עשתה לי קריאה אסטרולוגית לפי שיטת החיים הקודמים של דמנהור, אוחזת בידיה 2 דליים של צבע ואומרת לי שלום. והנה פסרו – סוס.

אנחנו נכנסים למחסן, לכאורה מחסן עצים רגיל, אך ממנו יוצא מסדרון שנראה כאילו הועבר לכאן מעיר המתים שבמצריים, על התקרה כוכבים מחומשים מצריים, על הקירות דמויות מצריות בתנוחות מצריות, המסדרון מסתיים בדרך ללא מוצא, הצפרדע ואיספרנטה (עוד נסיכה) שמלוות אותי מחייכות, "מצריים" הם אומרות "תמיד יש בה משהוא נסתר, בכל פעם שאתה רואה אומנות מצרית זה אומר שמוסתר משהוא".

אני מגרד בפדחתי ומרוב בלבול נשען על הקיר, היכן שמצויירות 2 דמויות מצריות דוחפות את האוויר, ופתאום…. אויי…מה זה קרה לי… הקיר נפתח!!! היכן שהיו הדמויות יש פתאום פתח. אני נשאב פנימה (מה זה פה סרט של אינדיאנה ג'ונס או משהוא?). אני נופל לתוך גרם מדרגות חשוך שמוביל עמוק לתוך הסלע, דלת הסתרים נסגרת אחרי ולא נודע שבא אל קירבה. מזל שהצפרדע ואיספרנטה לידי, אחרת אולי עוד הייתי צורח. אבל לא נעים לצרוח, אסור גם לגעת בדברים. איספרנטה לוחצת על השלט, האור נדלק. אנחנו נמצאים בפתחו של המקדש התת קרקעי הגדול ביותר בעולם.

איספרנטה מחייכת, הצפרדע מחייכת, גם אני מחייך חיוך מאולץ, איספרנטה לוחצת שוב על השלט, דלת הסתרים זזה מעט בחריקה ונתקעת, לחיצה נוספת, הדלת לא זזה, השלט נתקע, החיוך על פני קופא. אין ברירה, חייבים להמשיך פנימה.

קהילת דמנהור חפרה את המקדשים בחשאי במשך 20 שנה, החפירה וההעמקה אל תוך האדמה משולה הייתה אצלם להעמקה פנימית, לחפירה בנבכי הנפש.

אין ברירה, אני חייב להמשיך במסע אל תוך עצמי, אל תוך החושך, אל תוך האופל, הרחק למעמקי האדמה, בררררר... שיני נוקשות למרות שבכלל לא קר, המערות שומרות על טמפרטורה קבועה של 15 מעלות.

אנחנו נכנסים לאולם ענק, או שמא אקרא לו "היכל", היכל המראות קוראים לו, פתאום אני רואה את עצמי. מוזר, לפגוש כך סתם את עצמי בבטן האדמה. והנה אני רואה עוד אחד כמוני, ועוד אחד, ועוד אחד… אולי אני חולם?… הכל כאן כל כך סוריאליסטי… מסדרון הקבורה המצרי… הדלת הנסתרת… הצפרדע… המחילות בתוך האדמה… ועתה הנה הרבה כמוני… בוודאי שאני חולם. אלא שבקצה ההיכל יש גונג ענק…

כשאני רואה גונג אני מייד ניגש ונוגע, זה מין תחביב שלי, גם כשאומרים לי לא לגעת – אני נוגע, במיוחד שאומרים לי לא לגעת, ואמרו לי לא לגעת בשום דבר, אני מייד ניגש ונוגע, רק קצת סתם כך בקצה האצבע… אוי ואבויי… איזה רעש…. "לא לגעת" אומרת אספרנטה, אלא שכבר מאוחר מדי, הרעש הולך וגובר, הולך וגובר, ההד מוחזר מהמראות שמסביב כאילו במראה… כל האני השונים הניבטים אלי מהמראות שמסביב קופצים בבהלה, גם אני קופץ בבהלה, אי אפשר לברוח מהרעש, אי אפשר לברוח מעצמי… אז אני מביט למעלה… כיפה ענקית פרוסה מעלי, כחולה… אולי זה כיפת השמיים? … לא, זה לא יכול להיות … הכיפה יותר מדי מצויירת ומקושטת. למעשה זאת כיפת הטיפני הגדולה ביותר בעולם והיא יצירת אמנות של ממש, כמו מנדלה. מסביב לה, הרחק, הרחק למעלה, מרפסת, ומתחת למרפסת המראות. אני מביט על עצמי מכל עבר, זה מוזר, הרי אני בדמנהור, בצפון איטליה, ולא בעליסה בארץ הפלאות, עוד חסר לי שירוץ לי כאן פתאום שפן שימהר לאיזשהו מקום.. רגע… עם שמות החיות של הדמנהורים הכל יכול להיות… אולי אספרנטה באיטלקית משמעו שפן?… אני רוצה לשאול את אספרנטה אך היא כבר לא כאן, ממהרת להיכל הבא, וגם אנחנו, הצפרדע ואני, ממשיכים, נופלים, להיכל הבא.

אני לא יודע איך הגענו לשם, אך פתאום אנחנו נמצאים בתוך חדר עגול שגם תקרתו מעוגלת, ממש כאילו אנחנו בתוך כדור. זה החדר שנקרא החדר הכחול, ואכן הוא כחול. באחד הקירות פעורה שקערורית ובתוכה כדור זכוכית כחול ענק. "זהו נוזל אלכימי" מסבירה הצפרדע. אחר כך הם לוקחות אותי למעבדה שבה מזקקים את אותם נוזלים, הכל חשוך, רק מנורה סגולה מרצדת אור פסיכדלי. גם בחדר הכחול האור פסיכדלי, אלא שהוא בצבע כחול, והוא נובע, הפלא ופלא, מהכדור הכחול שהוא כמו מנורה כחולה. האקוסטיקה בחדר מדהימה. אתה מדבר וכמו שומע את עצמך ברמקול. לא שיש הרבה מה להגיד, אבל בוודאי שאסור היה לשמוע את קריאת הבהלה שקראתי כשהרצפה, באחד הצדדים של החדר, פתאום… נפערה!!!.. גרם מדרגות שנגלה פתאום מוביל הלאה, פנימה, אל בטן האדמה.

הדמנהורים מאמינים שהמקדש שהם הקימו נמצא במקום מפגש קווי אנרגיה שמקיפים את כל כדור הארץ, הם קוראים להם הקווים הסינכרוניים. יש סך הכל 28 קווים כאלה, ומפגש ארבע מהם קורה בדמנהור, זאת הסיבה שהם הקימו את המקדש כאן. מעניין לציין שמקום החפירה המדויק של המקדש נקבע בפרץ של השראה, באמצעו של טיול לילי, על ידי "פלכו" (נץ), המנהיג והמורה הרוחני של הקהילה. הוא ראה כוכב נופל ואמר לאנשיו שזה סימן בשבילם ושעליהם להתחיל לחפור. הם התחילו לחפור מייד וחפרו כל אותו הלילה, בלא שהתקדמו הרבה, ומאז הם חופרים… מה שמעניין הוא שבסקר גיאולוגי, שנעשה אחר כך, נתגלה שמקום החפירה הוא המיקום המדויק של המפגש בין הלוחות הטקטוניים של אפריקה ושל אירופה. ולא עוד, אלא שבמקום המפגש הזה פורץ מתוך האדמה עורק נדיר של מינרל שנקרא מלוניט. הדמנהורים חפרו את מקדשם בדיוק ברוחב של העורק הזה, שהוא בן יותר מ300 מליון שנה.

אנחנו ממשיכים לרדת לעומק האדמה, עוברים מבעד לדלת זכוכית יפהפייה, והרי אנחנו בהיכל ענק נוסף, 6 עמודים לו מסביב תומכים תקרה עגולה, ההיכל הוא היכל האדמה. אני מסתכל סביבי בהיכל ורואה דמויות ענקיות…. אמאלה…. ענקים!!!… הצילו!.

תמיד ידעתי שענקים מתגוררים בבטן האדמה. למזלי אלו הם ענקים שמצויירים על הקירות, ונראה שהם לא מתרשמים מצעקותיי… בקצה אחד של החדר (שהוא עגול, ולכן קשה להגיד שיש בו קצה), או אולי נכון יותר לומר: בכיוון אחד של ההיכל, נמצאת דמות משולשת, זאת אומרת דמות שיוצאים ממנה עוד 2 דמויות נוספות, אחת לכל צד. "זה הוא האנדרוגינוס הקדמוני, בורא היקום", מסבירה אספרנטה. הדמות היא לא זכר ולא נקבה (ואין צורך להרחיב בפרטים, הדמויות כולם ערומות כמובן). מצד אחד שלה יוצאת דמות זכרית, ששולחת את ידיה קדימה, זה הוא ה"יוצר" הראשוני. מצד שני שלה דמות נשית, שעליה מקועקעים כל מיני ציורי חיות.

"אהה" מסבירה אספרנטה, "הרי כאן לפנינו על הקירות סיפור בריאת העולם וסיפור המאבק האנושי, שהרי הבורא הוא בדמות אדם…"

אך אויי… מה זה… אל מול היוצר הראשוני ניצב בריון ענק, עב עורף ותפוח שרירים, עם מראה מאיים, ועליו כל מיני קעקועים מפחידים. "זה הוא האויב" מסבירה אספרנטה.

הדמנהורים תופשים את העולם בצורה דואליסטית, כמאבק בן 2 כוחות. מצד אחד יש את הטוב האלוהי, וכנגדו נאבק הרע בדמותו של ה"אויב", מעין כוח מקביל. בעבר הייתה הרמוניה וקידמה בכדור הארץ, בתקופות של אטלנטיס ומצרים הקדומות אנשים חיו יחדיו עם האלים, לא היו מוות וצער. אלא שהאויב ניצח במלחמה האפית שהתקיימה בינו לבין כוחות הטוב, ועתה הוא שולט על העולם, ורק בזמן האחרון מתעוררים אנשים להלחם מחדש באויב הזה, להשתחרר מכבליו, בכדי ליצור כאן שוב מלכות שמיים.

מסביב לבריון המפחיד הענק מצויירות המוני דמויות קטנות שנלחמות, כל אחת לחוד, עם דמויות דמוניות קטנות בדמות הבריון הענקי. והנה, כל אחד נלחם עם בריון שלו אותו פרצוף כמו שלו…

"מה שמסמלת התמונה הזו" מסבירה אספרנטה, "היא שהמאבק באויב הוא בסופו של דבר מאבק עם עצמך, האויב נמצא בפנים, והוא מתבטא בחולשות שלנו שאתם צריך להיאבק…"

לפתע אני מבחין שענק אחד שם עלי עין… לא זה לא יכול להיות… הרי הענקים הם מצויירים ולא זזים… אני זז מעט ימינה… הענק עדיין מסתכל עלי… זה הוא ענק זקן אך עדיין די שרירי (מעבר לזה שהוא ענק) …אני קופץ מאחורי עמוד… הענק מסתכל… מציץ מהצד השני… הענק מסתכל…

"מה הוא מסתכל עלי ככה?" אני צורח… אספרנטה צוחקת, הצפרדע גם צוחקת, גם אני קצת מחייך (מזל שאין כאן מראות שיראו לי את עצמי).

"הענק הזה הוא סבא זמן" מסבירה אספרנטה, "כורונוס", "הוא מייצג את השינויים בעולם ובחיי אדם. הוא צויר על הקיר בצורה מיוחדת, כמו המונה ליזה, כך שמכל מקום שאתה נמצא בו בחדר נדמה שהוא מסתכל עלייך."…

ובכל זאת, אני לא לגמרי משתכנע. נדמה לי שאותו "כורונוס"… ימח שמו… שם עלי עין מכיוון שעמוק בתוככי ליבו הוא יודע שאני תכננתי לגעת, רק כך קצת בשביל לבדוק, בכל מיני דברים שהיו שם בחדר, כמו למשל הפסלים הענקיים על העמודים. אני נאבק עם עצמי, עם ה"אויב" שלי, ומחליט לא לגעת יותר.

"אבל מי בכל זאת זה האויב?" אני שואל אחר כך את לפרה ויולה, האחראית בדמנהור על הקשרים החיצוניים.

"האויב זה כל מה שעומד נגדנו: העצלות, האגואיזם, ההרגלים…"

"למה ה"אויב" חזק במיוחד בישראל?" אני שואל.

"אני לא יודעת" אומרת ויולה, "יש לי חברים בישראל, התנדבתי פעם בקיבוץ"

"אם, נגיד, נשים אצלנו "סלפיקה" ענקית" אני מתלהב, "אולי זה יעזור?"

(סלפיקה זה סוג של מכשירים שהדמנהורים פיתחו, המסוגלים לשנות את סוגי ואיכות שדות האנרגיה שסביבם)

"אולי" היא אומרת בחיוך מסתורי, "אולי אם תהיה קהילה כמו דמנהור בישראל, גם של יהודים וגם של ערבים, זה ישנה דברים".

דמות ענקית נוספת נגלית לי בן העמודים, זאת דמותה של אמא אדמה, האלה הגדולה נותנת החיים, שמצויירת כאישה בהריון, בטנה בן שיניה. למרגלותיה נפתח פתח לאולם נוסף, מוקדש אף הוא לאיכות האדמה, אך הפעם מהאספקט הנקבי שלה. ההיכל שבו אנחנו נמצאים מוקדש לאיכות האדמה מהצד הזכרי שלה.

מקדש האדם מורכב מהרבה מסדרונות, היכלות וחדרים, בכל מקום יש ציורים על הקירות, פסלים, עבודות ויטראז מופלאות, עבודות טרה קוטה, טיפני, ואחרים. מעבר להיותו מקום מדהים ומקסים, המקדש הוא כמו אנציקלופדיה ענקית של ידע, ספר חי, טארות חיים. בבניין, בפיסול, ובציור. הפרצופים שמצויירים על פני הדמויות שעל הקירות הם במקרים רבים הפרצופים של אנשי דמנהור, הקהילה המופלאה שיצרה שאת המקדש המופלא הזה, יש מאין.

אני מרים את עניי ורואה על הקיר מולי מצויירות אספרנטה והצפרדע נאבקות עם ה"אויב" שלהם.

"בהצלחה" אני לוחש להם "בהצלחה". אין ספק שמקדש האדם הוא עדות לכך שמאבק אנושי של קבוצה של אנשים יכול להצליח.

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו