לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

חיים לאחר המוות

החיים לאחר המוות בתפישה המצרית:

בתחילת הממלכה הקדומה רק פרעה יכל לצפות לחיים לאחר המוות. כל הממלכה התגייסה לטובת מאמץ  שאמור היה לגרום לפרעה להצליח להפליג בסירה שלו אל מעבר לים שבשמיים, אל השמש. לשם כך נבנו הפירמידות (לפי חלק מהגרסאות). אך עם הזמן, אצילים שנקברו ליד הפרעה, ושבקבריהם צוינו שירותיהם לפרעה, יכלו לצפות לגורל דומה. עם הזמן השתרשה גם האמונה שכל אדם יכול לזכות בחיים לאחר המוות. אמונה זו הייתה קשורה למעבר מאמונה באל השמש רע, לאמונה באל אוסיריס.

המצרים בילו חלק גדול מזמנם בהכנה לעולם הבא. העולם הבא לא נתפש אצלם כמו אצלנו, כדבר אחד, אלא ככמה דברים בו זמנית: לפי אחד האגיפטולוגים:

"האדם המת הוא בו זמנית ולחוד

בשמים, בסירתו של אלוהים, מתחת לאדמה, עובד בשדות האליסיים,

ובקברו - נהנה מהמנחות שהוגשו לו." 

לפי האמונה שהתפתחה במצרים אדם עובר משפט לאחר מותו בפני בית דין של מעלה. המשפט שהאדם עובר בסיום חייו הוא משפט שחורץ בין מחיקה טוטלית לבין המשך חיים בעולמות שלאחר המוות.

העולמות השונים שבהם בילו החלקים הרוחניים השונים של האדם חוברו, בתקופת הממלכה החדשה, לסיפור אחד:

המת בזמן היום נמצא בקברו, למרות שרוחו מסוגלת לצאת משם ולבקר את החיים.

לאחר שקיעת השמש המת מצטרף אל סירת השמש, אוסיריס, במסעה הלילי. המסע הלילי הוא דרך העולם התחתון, במסגרת מסע זה יכול המת לעצור ולעבוד בשדות הגומא הנפלאים, אך עם בוקר עליו לחזור לקברו, שם מחכים לו האוכל והמנוחה שאפילו המתים צריכים.

המצרים קברו את מתיהם במערב, מקום שקיעת השמש, בערי מתים מיוחדות.

טקס החניטה היה אמור להחזיר את האדם המת לחיים, כמו שאוסיריס הוחזר לחיים לאחר שמת וגופתו בותרה. טקס החניטה הוא איחוי הגוף מחדש, והשיא שלו היה הטקס של פתיחת הפה מחדש, שסימל נשיבת רוח חיים באפו של המת. והאפשרות המחודשת של המת לאכול, לשתות, ולדבר שוב, בעולם הבא.

ההלוויה המצרית.

הגופה טופלה בבית החיים שבגדה המזרחית, האיברים הפנימיים הוצאו והגופה עברה חניטה. לאחר מכן יצאה הגופה בתהלוכה מתחת אפיריון עם ווילון חצי מופשל אל הנהר. במידת האפשר נעשה שיט לאביידוס (המקום הקדוש ביותר במצרים), ולאחריו, בכל מקרה, עברו לגדה המערבית.

בתהלוכה היו הכוהנים, קרובי משפחה, מקוננות מקצועיות, רהיטי הקבר, מודלים של חייו, ועוד...

ליד הקבר, בקפלה - מקדש שלפניו, בוצעו טקסי טיהור בגופה. הטקס החשוב ביותר היה הטקס של "פתיחת העיניים והפה". הכוהן קרא את נוסחאות הקסם מספר המתים. הגופה הייתה לפני הסטלה הקדושה, שמוחזקת על ידי האל אנוביס, בעוד שהבנות והאישה בוכות את קינותיהן האחרונות לרגלי הגופה שהועמדה. הכוהן לבוש בעור של נמר, או היורש של המת לבוש בעור נמר, מתיז על הגופה קטורת ובשמים, 2 כוהנים נוספים פותחים את הפה עם כלי צור וכלי נוסף בעל צורה מיוחדת.

ברמה האסטראלית האפקט של פעולת קסם זו היה שה"בה" של הנפטר יכול היה סוף סוף לראות ולדבר בעולם הבא. הטקס עצמו התייחס לשני פעולות בסיסיות של בריאה: הלידה של האדם והיצורים השמימיים מעיניו ומפיו של רע.

ההכנה של הנפטר למסע הגדול הושלמה. הסרקופג עם הדברים הנלווים אליו הורד אל הקבר והכול נחתם, אז החל שלב חשוב אחר בתקשורת עם המת שנקרא: הכת של המתים.

הכת הזו התבססה בעיקר על תפילה ועל מנחות שהיוו את המזון הרוחני לא רק של הנפטר אלא גם של המשתתפים. דרך תפילה ה"קה" של החיים התקשרה עם ה"קה" של המת, בעוד שדרך תחינות וביטויי חיבה ה"בה" של החיים התקשרה עם ה"בה" של המת.

תפילות ותחינות הבטיחו את התמיכה של ה"קה" של המשפחה, ולכן את הכנות של ה"קה" של החיים. המנחות היה להם אותו כוח קסם מפני שהם הזינו את ה"קה" של אלו שהשתתפו בסעודת הלוויה כמו גם את זו של הנוסע בעולם שמעבר. חלב תאנים, לחם, בירה, חיטה (סמל של תחיה) מזינים את גוף הנשמה, בעוד שמים, מלחים וקטורת מזינים את הגוף הרוחני.

ככל שמורגשת יותר הנוכחות של "קה" אישית, כן שלם יותר הוא התקשור בין החיים לבין המתים. ובהקשר זה בקשות לעזרה, עצה, וגם תלונות ותודות, מתחלפים עם תפילות ופסוקי קסם, כך שהקשר הוא המשכי והמשפחה נשארת מאוחדת עם המת.

 

משפט המתים

נעשה ב"אולם של המאת הכפולה" המשפט נעשה בנוכחות המודעות של האיש המת - מאת, בעוד שהמאת השנייה היא המודעות הקוסמית, שמנהלת את השקילה של הלב, המוצב על צד אחד של המאזניים ונשקל כנגד נוצה של מאת מהצד השני. הלב מבטא את התחושות והתשוקות שאם הם כבדות מדי, מסכנות את החזרה של הנפש שוב אל האדמה.

הגופים הרוחניים.

"בסאיס נמצא הקבר של זה שאני מפחד להזכיר בשם... על האגם (של המקדש) בלילה, המצרים מציגים הצגה של הסבל שהוא עבר: הם קוראים להם המיסטריות... על המיסטריות הללו, שכולם, מבלי יוצא מן הכלל, ידועות לי, הלוואי ששפתי ישמרו על שתיקה דתית" הרודטוס.

האלמנטים האנרגטיים של הקיום:

לפי הטקסטים של הפירמידות האדם מורכב מגוף פיזי הנקרא "קהה" ו3 גופים לא פיזיים, הנקראים: "אקה" "בה" ו"קה", גופים אלו תורגמו כרוח, נפש, והכפול. אך התיאור הזה מוגבל.

ה"אקה"

מתואר בהירוגליפים בצורת ציפור האיביס, החיה בחלק הדרומי של ים סוף, ונודדת לאביסיניה במהלך החורף. מקומות אלו הם המקומות שמהם מגיעים הבשמים, והם נקראו הארצות השמימיות. הכרבולת של הציפור ביחד עם הנוצות הנוצצות, מרמזים על הכינוי - "לזרוח, להקרין", "לנצוץ", הקשורים למילה "אקה" בהירוגליף.

ה"אקה" מבטא את כל הגוונים של האור, הן באופן פיזי והן סמלי, מהאור שבא מהחושך, אל האור הטרנסנדנטי של הטרנספיגורציה. הביטוי גם משמש לציון העין השלישית, האוראוס, המתייחסת במסורת הישנה לבלוטת האצטרובל ולרוח.

במיתולוגיה הקוסמית האקה מופיע כאספקט של הרוח שיודע מראש מה המטרה של הבריאה תהיה. האקה קודם לבריאה, והוא גם מטרתה הסופית. אקה – רוח היא ההפך מקהה – גוף.

ה"בה"

הגוף – קהה מאוכלס בזמן הקיום על ידי ה"בה". ה"בה" כתוב כציפור נודדת כדוגמת החסידה, ולעיתים הוא מלווה בכלי חרס ובו מנורה בוערת. לעיתים הוא מופיע בצורה של ציפור עם ראש אנוש. ל"בה" יש תפקיד גם בקוסמוגניה: ה"בה" של שו היא האש הנוצרת על ידי אתום ברגע של היצירה הראשונית של זרע. ה"בה" היא בעלת התפקיד של ההגדרה האינדיווידואלית, העיקרון הפעיל הראשון, המקביל להתגבשות הראשונה שמפריעה לאינרציה של הים הקוסמי. לרה יש 7 "בה". ה"בה" יוצרת עצמה, היא מגדירה את האופי והנטיות של האינדיבידואל, "כל אחד לפי אופיו".

יש למילה כמה אספקטים:

כשהיא מבוטאת ברבים, היא הנפש הקוסמית, נשימת החיים בכל הטבע.

כשהיא מסומלת על ידי הטלה עם קרניים אופקיות, היא הנפש הנותנת חיים לכל אותם הוויות, שכמו אוסיריס, נתונים ללידה מחזורית.

מיוצגת על ידי ציפור עם ראש אדם היא מסמלת את הנפש האנושית.

"קה"

הנו מושג לשוני מסובך למדי שאין לו מקביל. ה"קה" הוא התגשמות של אנרגיה וויטלית, אך גם תיאור זה אינו מסביר אותו במלואו. בלוויה יש נוסחאות קסם ומנחות מוקדשים ל"קה". בקבר יש דלת לא אמיתית שמושארת ל"קה" בכדי שיוכל לבוא וללכת מהקבר ולאכול מהאוכל שעל הקירות. ה"קה" תורגם כ"כפול", מפני שהוא קיים בכל דבר חי. ה"קה" יכול להיות ההפך של ההוויה, כשם שסת הוא ההפך של הורוס. יכול להיות שה"קה" הוא הפסיכולוגיה של האדם, ובתור שכזה הוא לא נפרד מהגוף הפיזי.

ההרוגליף של "קה" הוא 2 ידיים מורמות.

באחד הטקסטים מופיעים 14 קה:

קה של קיום                                      קה של תזונה

קה של כוח יוצר (של אוכל)                 קה של ירקרקות

קה של חדירה                                   קה של התחשבות

קה של פגיעות                                   קה של כבוד של שירות

קה של כוח                                       קה של ערך

קה של הדר                                      קה של קרינה

קה של קסם                                       קה של הארה

התיאורים הללו מבטאים את התכונות המוראליות והתנאים הסוציאליים של הקיום. הם מרמזים על קבלת משמעת, אך גם על תאבון או צמא למושלמות שיכולים לפעול כגירוי, נותנים מטרה מיידית לחיי אנוש.

2 האחרונים, קסם והארה, מייצגים כנראה את הקריאה הרוחנית האולטימטיבית של הקיום, שניתן להגשים אותה רק דרך הכוח והשווי של האופי של כל אדם, נותנים להם הדר וקרינה בעודם בחיים.

ה"קה" מופיע כאלמנט אבסטרקטי המייצג את נטיות האדם, או התאבונים הפיזיים, מוסריים  או רוחניים, שאם הם לא ממולאים הם יכולים למשוך את הנפש של ה"בה" חזרה לאדמה ללידה מחדש.

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו