לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

חניכה במסדר המוולני

טיול קרוב טורקיה - לחצו כאן

חניכות המסדר המוולני - ארוכה (וקשה) הדרך להיות דרוויש מחולל

לאחר מותו של רומי – מוולנה , ולאחר מיסוד המיסדר בידי בנו – סולטן ווליד, התפתחה מסורת של חניכה למסדר שהתמקדה, בן השאר, בעבודות מטבח במשך 1001 ימים (שהם כמעט 3 שנים).

המסדר התמסד במרכזים עירוניים שנקראו ‘טקה’, כשבכל מקום כזה הייה בית ספר של המסדר, אולם ריקוד שנקרא ‘סמהן’, אכסניה, וגם, בן השאר, מטבחים ציבוריים ששימשו להאכיל את באי הבית, האורחים, וכן, בדרך כלל, גם את עניי העיר.

הטבח הראשי שבמטבח הייה גם החונך הראשי של ה’טקה’ .

אדם שרצה להיות דרוויש מחולל צריך היה, ראשית דבר, לקבל המלצות והפניות מאחרים המכירים את המסדר. לאחר שנבדק, הותר לו להקיש בקשה להצטרף. על המבקש הייה לשבת בתנוחת תפילה בכוך במטבח הציבורי במשך שלושה ימים כשהוא שקוע בהגות ובמחשבה, כשכל מה שנותר לו לעשות זה להתבונן בחיי ה’טקה’ כפי שהם משתקפים במטבח. אסור היה לו לזוז ממקומו ללא רשות והארוחות הובאו אליו בצמצום.

מטרת שלושת הימים הללו הייתה לאפשר למבקש להתלבט ולבחון את נפשו אם באמת מעוניין הוא להצטרף למסדר, על כל מה שכרוך בכך, כולל המחיר האישי הכבד של איבוד החופש והשתעבדות זמנית לאחר. לאחר שלושת הימים הוצב המבקש למשך 18 יום בתפקיד עוזר במטבח. הוא לא הורשה לצאת מהחדר הקטן שבו הוא היה ביחד עם המבקשים האחרים. היחס אליו, בדרך כלל, היה גס ומשפיל, וכל תפקידו בחיים הייה לשטוף כלים, לטאטא את הריצפה, לתקן נעליים לדרווישים, ולעשות כל המצווה עליו. על המבקש היה לעמוד בסטנדרטים של ההתנהגות הנדרשים ב’טקה’. לא משנה כמה קשה המשימה ואיך התנהגו אליו, המבקש היה נבחן כל הזמן על ידי הדרווישים הבוגרים והטבח הראשי שכאמור היה איש החינוך הראשי. אם נראה היה שהוא איננו מתאים ואין לו את האופי הנחוץ, היו מסובבים את נעליו בזמן השינה כלפי היציאה, ומוטל היה עליו לעזוב את המקום עוד לפני הזריחה מבלי להגיד מילה לאיש.

לאחר תקופת ה”גיבוש” הזאת, התחיל המבקש את שלב ה”טירונות” של חייו.

במשך 1001 הימים הבאים מוטל הייה עליו להמשיך ולעבוד במטבח, למלא את כל המצווה עליו, לברך על כל פקודה ולבצע את מטלות המטבח השונות. האימון של האישיות של הדרוויש התרחש במטבח, המבקשים הפכו מנערים, מאנשים בעלי אגו, לבוגרים, שמסוגלים להתגבר על גאוותם. מצבם הבלתי בשל השתנה והם “בושלו” או אם אפשר לומר “נשרפו” במטבח בכדי להפוך למוצר הבשל, המוגמר.

המטבח נקרא בפי החניכים “מטבח הדמעות” או “כור היתוך”.

במשך היום עבדו החניכים במטבח, בלילה הם למדו מה”מתאנאווי”- סיפרו המונמונטלי של רומי ולמדו את הסיבוב של הריקוד הסופי, במשך היום הם נדרשו להשתתף בתפילות, לתת כבוד לאחים הבוגרים ולשרת את האורחים ב’טקה’ . הם ישנו באדרתם בלבד בחדר קטן ואכלו בצמצום מתוך צלחת משותפת שהונחה על הרצפה. כשחניך טעה או עבר על חוקי הבית, הקבוצה הייתה מתאספת ומותר הייה לשייח' להעניש אותו ב10 עד 20 מלקות ברגליים לעיניי כולם.

האימון בריקוד הסופי היה, גם הוא, קשה בתחילה. האימון התרחש על לוח עץ שגודלו כמטר מרובע, באמצע הלוח הייה תקוע מסמר. החניך היה עולה בטקסיות ותוך כדי ברכות על הלוח, שם את רגלו השמאלית כך שהמסמר יהיה בין הבוהן לאצבע הראשונה, ומקבל הדרכה ומתחיל להסתובב סביב המסמר. בתחילה נלמדו חצאי סיבוב ואחר כך סיבובים שלמים. החניכים היו עוברים את האימון הזה במשך שעתיים כל יום, קרוב לשנה. לאחר שנה הורשו להשתתף, בדרך כלל בערב שישי, בטקסי ה’סמע’ שהתנהלו ב’טקה’ והיו פתוחים למבקרים.

החודשים האחרונים של אימון 1001 הימים, היו החודשים הקשים ביותר מבחינת החניכים. המשימות שניתנו להם היו משימות ניקוי השירותים ומשימות פיזיות קשות אחרות. בנוסף לכך הם נחקרו ונשאלו על אמונתם ודעותיהם ועברו מבחנים ממיבחנים שונים שנועדו לעמוד על עומק אמונתם ואופיים.

בסוף “מיטבח הדמעות” חגג החניך שעמד בכל המיבחנים את חגיגת ההודאה,. הוא נלקח למרחצאות קיבל בגד חדש ואת הכובע המיוחד של המיסדר המוולני - ה’סיקה’. ארוחה מיוחדת הוכנה, כל ה’טקה’ לבשה חג, ובכדי להשלים את המעגל, נכנס החניך לבידוד של שלושה ימים כדי לסכם ולחשוב על התקופה שלו ב”מיטבח” . בסוף שלושת הימים נשבע החניך אמונים למסדר לפני השייח', ובכדי להשלים מעגל נוסף (המעגל של הגיבוש) נכנס לבידוד נוסף של 18 יום, שלאחריו התקבל כחבר מלא במסדר.

מרגע זה והלאה יכל הדרוויש הטרי להחליט על המשך דרכו בעצמו. הוא יכל להמשיך ולהשאר ב’טקה’ , לעבור ל’טקה’ אחרת, או לצאת מה’טקה’ ולגור מחוצה לה ואז היה מותר לו גם להינשא ולהקים משפחה ולהמשיך ולהשתתף בפעילויות המיסדר. כמו כן הוא הייה צריך להחליט לגבי המשך דרכו בתפקידיו במיסדר: האם הוא, למשל, מכוון להיות רקדן, או מוזיקאי, או אולי מורה שמתמחה ב”מתנאווי”. כל בחירה כזאת חייבה המשך לימוד ואימון.

ה'טקות' של המוולנים הפכו, עם השנים, למרכזי לימוד, מרכזי פילוסופיה, מדעים, מוזיקה ואומנות. הם פיתוח מוזיקה משלהם עם סולמות משלהם, והוציאו מתוכם מלחינים רבים ואנשים מוכשרים רבים אחרים.

מרכזים של המוולנים היו קיימים בכל רחבי האימפריה העותומאנית והמזרח התיכון. יש אומרים שהמסדר המוולני היה המסדר הגדול ביותר באימפריה העותומאנית והשפיע על סולטנים ודלת העם כאחד. מרכז אחד שלהם אף היה בירושלים, בראס אל עמוד, ומיטב האצולה המקומית הירושלמית הייתה שייכת למסדר הזה במאה ה17 – זמן שיא פריחתם. (עד היום יש רחוב בעיר העתיקה בירושלים הנקרא בשם רחוב “מוולנה”, על שם מרכז המוולנים).

עם התמוטטות האימפריה העותומאנית ועליתם לשלטון של התורכים הצעירים, ציווה אתא תורכ לסגור את כל מרכזי הלימוד המוולנים, ואף הוציא את הסופים ואת הטקסים של הדרווישים אל מחוץ לחוק וכך תמה מסורת לימוד של 700 שנה. בתי הספר נסגרו ולא נפתחו יותר בצורתם הקודמת, למרות שהמיסדר והטקסים המשיכו להתקיים וממשיכים להתקיים עד היום.

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו