לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

יומיים באסואן

 יומיים באסואן

התחלנו את הטיול שלנו בעתיקות האי אלפנטיין שבאסואן. סירת מפרש – פלוקה מצרית העבירה אותנו את הנהר והנה אנחנו בשערי מוזיאון אסואן. המוזיאון עצמו היה סגור, אך מדרום לו הייתה חצר ובה כמה מקדשים שבהם טיילנו. ראשית דבר ראינו את הנילומטר, מכשיר מדידת הנילוס. זה לא היה בעצם מכשיר, אלא נקבה חצובה בסלע היורדת אל פני המים ובה מסומנים גבהים שונים, הסימונים הם הן מהתקופה המצרית, הן מהתקופה הרומית, ואפילו מהתקופה התורכית. במקום מדדו את גובה העלייה במי הנילוס מדי שנה, ולפי העלייה קבעו את שיעור המס. שיעור עליית המים בישר על שנה ברוכה או שנת בצורת. שיעור עליית המים בישר את ההצפה של השדות ותחילת מחזור החיים של מצרים שסומל בעבר על ידי אוסיריס. לפי המיתולוגיה המצרית באסואן היה את אל הנילוס – האפי במערה ובידיו שני כדים, שאחד מהם מסמל את המים השמימיים ואחר את המים שמהאדמה. אל הנילוס שופך את הכדים וכך מתחילה ההצפה השנתית. המים גואים ומצרים מתעוררת לחיים.

ליד הנילומטר היה מקדש קטן לאלה סטט.

סטט מתוארת כאלה עם כוכב על ראשה הנושאת כדי מים. האמונה הייתה שהיא שופכת את המים מהכדים וכך מתחילה ההצפה השנתית של הנילוס. בכדים שלה היה לא פחות ולא יותר – דמעה מעיניה של האלה איסיס. לפי האמונה המצרית כל שנה הזילה איסיס דמעה אחת מעיניה שנאצרה על ידי סטט בכד שלה, ואז נשפכה על ידי סטט לנילוס. הדמעה גרמה למים לגאות. סטט זוהתה גם עם הכוכב של סיריוס, שזוהה גם עם איסיס. 

המקדש של סטט באי של אלפנטיין הוא מקדש קטן ובו כמה עמודי כניסה וכמה חדרים. הוא מקדש משוחזר ברובו, כשבשחזור משולבים אבנים מהמקדש העתיק. בתוכו כמה חדרים והדבר החשוב בו הוא שהוא מהמקדשים העתיקים במצרים, אלא שהמקדש העתיק עצמו (מהממלכה הישנה שושלת 6) הוא מתחת למקדש חדש יותר מתקופת הממלכה החדשה – תות מוסס השלישי וחצפסות.

ליד המקדש הקטן והיפה של סתת בכניסה לאזור העתיקות, עומד מקדש גדול יותר הרוס ברובו המוקדש לאל חנום. האל חנום הוא אחד האלים הקדומים של מצרים ויש אומרים שמקורו הוא נובי. הוא אל קדר, שיוצר את המין האנושי על האובניים שלו. הוא לוקח בוץ מהנילוס (הבוץ נחשב לאוסיריס מכיוון שהיה בו את הכוח הירוק – המחייה), יוצר ממנו דמויות אדם ומרים אותם לאור השמש, בכדי שהאל רע ייתן להם מכוחו המחייה בעזרת קרני השמש. לאחר שרע מכניס כוח חיים בדמויות, מחזיר אותם האל חנום לרחם. מהמקדש של חנום יש נוף יפה של המשך הנילוס והאיים שמסביב.

בין המקדש של חנום למקדש של סטט ישנם כמה חדרים משוחזרים ובהם פסלים של פרעה נובי בשם ארקמני. מחזה יפה של פרעה שחור בסגנון קצת שונה מהפרעונים האחרים.

באי אלפנטיין, כמו בשאר האזור, חיים תושבים נובים בעלי מראה אפריקאי – שחור. באי עצמו 2 כפרים נובים הבולטים בציורי הקיר ובצבעוניות שלהם, באחד הבתים שאליו נכנסנו ראינו תנינים באקווריום.

השיטוט הקצר באי אלפנטיין הסתיים בכוס תה במלכודת תיירים אופיינית, כוס תה שנתווסף אליה טבילת פרוסות לחם בדבש ובטחינה. לבריאות!

 

אחר הצהרים יצאנו לשייט בנילוס בפלוקה מקומית – סירת מפרש. השיט מהספינה אל האיים הלך במהירות, מכיוון שהרוח נושבת באופן קבוע באסואן, ולאורך כל עמק הנילוס, מצפון לדרום, ואנחנו עגנו מצפון לאיים. בדרך חזרה זגזגנו לנו להנאתנו כשנופים היפים של החולות והסלעים הנוגעים במים ממלאים את נפשנו. במהלך השייט ניתן היה לראות שוב את האי של אלפנטיין, אך מצדו המערבי. אי אחר שנקרא האי של לורד קיצנר, בו גר לורד אנגלי זה, ובו הוא הקים גן בוטני לתפארת, שמשמש היום כאתר תיירות. בגדה המערבית של הנילוס נראו הקברים העתיקים של אסואן, 2 מהם עם מסילות אבן המגיעות עד הנילוס. המצרים קברו את מתיהם במדבר שבגדה המערבית של הנהר, שבאסואן נוגע במים. במקום שקברו שם המצרים את מתיהם, הקימו המוסלמים כמה קברי קדושים. היפה והמפורסם שביניהם הוא קברו של אגא חאן, שנבנה עם מותו ב1957. אגא חאן היה ראש כת האיסמעליה המונה כמיליון וחצי איש, רובם בהודו, שרואים את עצמם כממשיכי השושלת הפאטימית ששלטה במצרים. אגא חאן הגיע לאסואן בעצת רופאיו. לאחר מותו אשתו המשיכה להתגורר בווילה שלרגלי הקבר וכל יום במשך 43 שנה הניחה וורד אדום על לוח השיש הלבן שעל קברו. כשמתה נקברה גם היא במקום, והיום הגנן מניח כל יום פרח אדום על קבר שניהם.

‏יום שני‏

ביום השני של הטיול יצאנו, תחילה, לראות את המחצבות הגרניט של אסואן שבהם יש את האובליסק הלא גמור. המחצבות של אסואן היו המחצבות שבהם חצבו גרניט לכל המקדשים במצרים. חומרים שונים סימלו עבור המצרים הקדמונים איכויות שונות, והגרניט סימלה את איכות האש והקדושה. לכן בכל המקדשים קודש הקודשים עשוי מגרניט, לכן בפירמידות החדרים הפנימיים עשויים מגרניט. לכן גם פעמים רבות הפסלים עשויים מגרניט. המקדש או הפירמידה יכולים להיות עשויים כולם מאבן גיר (שסימלה את יסוד האוויר) אבל החלק הפנימי, הקדוש, שלהם צריך היה להיות עשוי מגרניט (אש). מכיוון שגרניט נמצאת רק באסואן, נאלצו המצרים הקדמונים לכרות את הגרניט שלהם שם ולהשיט אותה, לעיתים גם מרחק של יותר מ1000 קילומטר, לאתרים השונים לאורך הנילוס. גם האובליסקים במצרים היו עשויים מגרניט, וזה אך טבעי מכיוון שאובליסקים נועדו לקלוט את קרני השמש.

הדבר שאותו כולם באים לראות במחצבות הוא האובליסק הלא גמור: זה הוא אובליסק ענקי, שאם היה נגמר היה הגדול בעולם – 45 מטר אורכו, שבגלל סדק שאירע בו נשאר עומד במקומו והוא חצוב רק מ3 צדדיו ומחובר בקרקעיתו לסלע. האובליסק עצמו הוא דבר עצום בגודלו, כמעט בלתי נתפש. הוא נמצא בתוך עמק בין הסלעים וברור הוא שבכדי להזיז אותו היו צריכים לפרק את כל הסלעים שמסביבו. קשה גם להבין כיצד אפשר היה להזיז מין דבר ענקי שכזה, ואולי טוב, לכן, שהוא נשבר, מכיוון שבוודאי היה שוקע בנהר ומשקיע את הספינות שנועדו להוביל אותו אתו.

לאחר הביקור באובליסק הלא גמור המשכנו למקדש של מצרים המודרנית – הלא הוא הסכר של אסואן, שיצר מאחוריו אגם ענקי – 500 קילומטר אורכו, אגם שהציף את כל ארץ נוביה העתיקה והכריח את העולם להעתיק את עתיקותיה ומקדשיה למקומות חדשים, ואכן, כמה מהמקדשים נראים בדרך אל הסכר. הראשי והיפה מביניהם הוא המקדש לאיסיס, שהיה במקום על האי של פילה, והועבר לאי אחר. מקדש נוסף הוא מקדש של קבלשה שנראה סמוך לתחילת הסכר.

הפולחן של איסיס היה מהפולחנים החשובים של מצרים, והתפשט בתקופה הרומית בכל רחבי העולם העתיק. איסיס זוהתה עם האלה אם, ועם המים המפרים את הבוץ שהוא אוסיריס, בכדי להביא ברכה לאדמה. לעיתים מזוהה איסיס עם האוויר מפני הכנפיים שלה.

האי של פילה היה המבצר האחרון של הדת המצרית במצרים, נתמך על ידי הנובים שהתנגדו להשפעה הנוצרית החודרת מצפון. באי של פילה נמשך הפולחן המצרי עד שנת 450 לספירה ובו נמצאו ההרוגליפים האחרונים. זה היה מקום עליה לרגל מכל רחבי העולם העתיק לבוא בסוד המסתורין והקסם של איסיס. גם לתות הייתה נחלה באסואן, שם לפי חלק מהמקורות נשמרו הספרים הקדושים שלו.

אחד השיאים של הטיול שלנו באסואן היה הביקור במוזיאון הנובי. תרבות שלמה לא ידועה נפרשה לפנינו, לה היסטוריה משלה, מאבק משלה, אומנות משלה, ויופי משלה. הפסלים השחורים של הפרעונים הנובים מלאים בעוצמה של הארץ היפה הזאת. המוזיאון הוקם כמנחה לשימור התרבות של הארץ שכיום נמצאת מתחת למי האגם.

לסיכום היומיים באסואן:

הנקודה החשובה ביותר בקשר לאסואן שהוסברה על ידי הייתה זו: ונא לא לפספס זאת: אסואן נחשבה לגבול הדרומי של מצרים, הרגל שעליה נשען המבנה כולו. באסואן בתקופת מצרים העתיקה היה קו הסרטן, הקו שבו השמש מגיעה לזווית אנכית פעם בשנה. באסואן הייתה באר שאת תחתיתה האירו קרני השמש פעם בשנה, ביום הארוך ביותר של השנה, 22 ביוני. אירוע זה הקביל לזריחה של הכוכב סיריוס בשמים, כוכב שנקשר לדמות של איסיס והיה אחד הכוכבים החשובים ביותר מבחינת המצרים. ההגעה של השמש לשיא הרום שלה והזריחה המקבילה של סיריוס הקבילו לאירוע החשוב ביותר מבחינת המצרים ובישרו אותו, אירוע זה היה ההצפה השנתית של הנילוס שהחלה בזמן הזה, בעקבות (לפי הבנתם) הזריחה של סיריוס וההגעה של השמש לרום השמיים.

איסיס:

מכנים אותה גם אסט, נולדה ביום הרביעי של הנוספים של השנה. בעלת כס המלכות. יודעת את שמו הסודי של רע. עוטה עטרה דמוית פרס על ראשה ואוחזת את שרביט הפפירוס ואת האנח. שרביט הפפירוס מסמל חיים חדשים המתחדשים מדי שנה. הסמל של איסיס הוא ה"תת" הקשר המחבר אותה לאוהביה. האי פיל הוקדש לה ויש שם מקדש לכבודה.

פולחן איסיס התפשט בכל העולם העתיק בתקופות היוונית והרומית, המקדשים בדרום מצרים הם מהתקופה הזאת, פולחנה התקשר עם המסתורין של אלות האדמה.

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו