לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

טרובדורים - טיולים לרחבי העולם

שירת האהבה

 

רקע של התקופה והתפתחות הפיאודליות

בתחילת המאה ה12 יש לנו גל ראשון של רוחניות. 1118 בזיל מבולגריה נשרף בקונסטנטינופול בגלל היותו קתרי.  אך במקביל מוקם מסדר הטמפלרים. ברנרד הקדוש 1090-1153 מתחיל את המסדר הציסטריאני 1098 ואת האדריכלות הגותית. כל זה בעקבות הרפורמות של קלוני. הבתולה הקדושה מתחילה לתפוש מקום של כבוד. האמנות מחברת עולם של חול ודמיון. מספר יקומים סמליים, דתיים ועל דתיים. ערך של דימויים, מחוות ומעשים טקסיים

בימי הביניים זה היה אהבה מאצילה של גבר לגבר אחר לפי המודל של קיקרו. שני אופנים שבהם גברים יכולים ליצור קשרים ביניהם, הומוסקסואליות והומוסוציאל, שניהם מוגדרים כמשהו שיכול לכלול אחד את השני, הומוסוציאל יכול לכלול אלמנטים אירוטיים, אך לא בהכרח, גברים אדוקים ואינטימיים בלי מיניות. זה מאפיין את התקופה המידיוואלית, וגם חברות אחרות כגון הישראלית. אם רוצים להבין את הרגישות, המנעד הרגשי של העבר, חייבים לצאת מהתפישות שלנו. אם לא נמשיך את המוכר. כל הניגודים הבינאריים שלנו, גבר ואישה העוזרים לנו לפענח את העולם הם לא רלוונטים בתקופות קודמות. קורלציה בין אהבה למין היא לא אוניברסלית, הקרע בין אהבה למיניות הוא אחד המרכיבים המאפיינים את התקופה. בתחילה הנשים לא שייכות לשיח של אהבה.

ייתכן מאד שגברים היו מאוהבים בנשים, אבל לא היה אלמנט מאציל.

משהו היה צריך להשתנות, למודל הקיים שהיה די מזוגמי (שנאת נשים) אנו רואים מודל אחר שלאט לאט מתהווה בתחילת המאה ה11. מודבר על המרטריט והמטרונה, הזונה והנשואה.

מרבור מרנס 1035-1123 marbord of rennes כותב מסה בו הוא בוחר בעשרה מודלים חברתיים ומתאר אותם, ובין עשרה הפוטרטים הללו הוא מכניס שני נשים meretrix וmatrona. האישה היא המלכודת הגרועה ביותר, זו המרטריקס. אבל יש מודל נוסף שהוא המטרונה.

נשים אוהבות יותר ורכות יותר, ולכן מסוגלים להתעצב ברצון האלוהים, הם יכולות לההיפך לדימוי אלוהים. גבר יש בו גאוותנות ולכן פחות ראוי לעצב אותו על פי דרישות האל יותר קשה.

המאה ה11 יש שני מרכיבים חשובים, תקופה בה הפיאודליות מתפתחת. המשטר הפיאודלי לא לפני המאה ה10. הפיאודליות צומחת בסוף המאה ה10 סוף התקופה הקרולינית, מתפתחת באזור שבין הריין ללואר ויורד לחלקים הדרומיים. מה שמאפיין את הפיאודליות הוא ביזור הסמכותיות המלכותית, ההתפרקות הגיאופוליטית, אובדן הריכוזיות של המלך. אותה אימפריה קרולינגית שהייתה אשליה מתחילה להתפרק, בין שלושת הנכדים של קרל הגדול. התפרקות איטית, המלך נמצא בדומיין מאד קטן ויש נסיכויות טריטוריאליות. לקראת סוף המאה ה11 עדים לכך שההתפרקות לא נעצרת בשלבי הדוכסים, אלא ממשיכה למטה, ממלוכה או טריטוריה גדולה מגיעים למספר נסיכויות טריטוריאליות, כל אחת מהם מתחילה להתפרק לבעלי טירות. איש בעל טירה שולט על האזור שלו.

המצב הפוליטי גורם לסוג מסוים של אלימות, לחץ על האוכלוסיה, ויריבויות בין הנסיכים השכנים, מלחמות, ביזה, עדים להאצה של האלימות.

שושלת הקרפטינגים שולטת, הוגו וכל הצאצאים, מה עושים כאשר במרחב מסוים אין יותר דמות מרכזית אוטוריטטיבית? הכנסייה מתנגדת למצב הכאוטי של החברה ולהבטיח לחברה סדר חברתי חדש. צריך מושג חלופי או סדר חלופי, כבר בסוף המאה ה10 הכנסייה מתחילה לקחת פיקוד, להציע פתרונות, היא מכנסת בדרום, שלום האלוהים מתחיל בדרום, שם המלך לא מתפקד.

היא מזמינה לאספות גדולות מאד גם אנשי דת וגם אנשים ששייכים למגזר החילוני. הבישופים הכנסייה חודרת ותופשת יותר מקום, היא מכנסת בשדות גדולים שיש בהם מסביב הרבה שרידי קדושים, היא מזמינה את האנשים ודורשת, אומרת להם, חברים אנחנו חייבים להשליט סדר, אנא בבקשה יש שלוש קטגוריות של אובייקטים שמבקשים שללא תתקפו: המסר הוא לאצולה. רכוש כנסייתי, אנשי כנסייה ועניים, בשלושת אלו לא נוגעים יותר.

מה הכנסייה מבקשת? מכל אחד להישבע שהוא לא יפגע בשלושת הקטגוריות הללו. וזאת ההתחלה. הכנסייה בו בזמן שהיא מציעה הגבלה באלימות ולחימה, היא גם עוברת שינוי פנימי וחיצוני, הכנסייה במאה ה10 לא במצב טוב והיא צריכה לתקן את עצמה. הרווקות של הכמרים מתחילה להיות יותר חשובה. אם הכנסייה רוצה להנהיג את החברה היא חייבת לתקן את עצמה וזה מה שהיא עושה. העניין של התנגדות ליחסי מין של כמרים היא יותר חזקה, נגד הסימוניה, הנפוטיזם, ניקולאיזם, הלחימה נגד השחיתות גוברת. הכנסייה מנסה להחדיר נורמות נוצריות לחברה.

אחד המאפיינים של האצולה הוא שאינך חייב לעבוד – האוטיום, יש ניסיון לרסן את המרכיב הגברי האלים והפרוע, ולשם כך צריך להעצים את מקומה של האישה, תפקידה של האישה הוא לעדן, לחנך את הגבר. יש מעין ברית בין האישה והכנסייה. היא מעין סוכן.בתקופה הזו יש צורך באישה שתהפוך לבת ברית של הכנסייה המבקשת לרסן את האידיאל הגברי באמצעות האבירות.

נשאלת השאלה למה במאה ה11 נשים נהפכות למושא ראוי של אהבה ולמה הם חוזרות לשיח של האהבה.

עד המאה ה11 השיח על אהבה לא כולל נשים, זה אהבה קיקריונית, ידידות שנותנת מעלה, יש לה שפה ארוטית אך היא לא סקסואלית. במאה ה11 נשים או דימויי נשים נכנסים לשיח על האהבה. מרטריקס ומטרונה. בעת העתיקה אהבה או תשוקה בין שני המינים לא נחשבה לראויה, אלא נחשבה לא מוראלית. במסורת הנוצרית אהבה או תשוקה בין המינים, בין בני זוג היא בגדר חטא, ובמאה ה13 הגישה המשתנה והנישואין נהפכים לסקרמנט ואי אפשר להתגרש. ובנוסף לכך צריך נישואים מתוך הסכמה, אם אין הסכמה אז הנישואים לא יצליחו והם נועדו לתמיד. השבועה היא לא בין משפחה למשפחה. השבועה נעשית מול אלוהים ואי אפשר להפר אותה. הכנסייה היא מהמובילים לקבלת אהבה בין בני זוג. לגיטימיות של שני בני אדם לנהוג איך שהם רוצים ולהתרחק מהמשפחה והצרכים המשפחתיים.

 

היסטוריה וספרות

בצרפת ואיטליה הייתה תנועה שנקראה "נאמני האהבה" ובה גנוסטיקה נסתרת וכנראה גם טקסי חניכה. הם קיימו את פולחן הגבירה היחידה, היו להם סודות ושפת סתר, על רקע התנועה הזו אפשר להבין את הופעתו של דנטה 1265-1321 וביאטריצה שלו, היא מעל המלאכים. מתווכת חדשה בין האנושות והאל, שיר השירים, היא התיאולוגיה והחידה של הגאולה. 

הסיפורים האפיים, השירים והמוזיקה הלירית מעבירים את המאמין ליקום מקבלי שבו יש ביכולתו להתנסות בשלל רגשות מעודנות המובילות להתנסות על חושית והארה רוחנית שאיננה נגיש בדרך אחרת. השירה של הטרובדורים מדגישה את האהבה כערך עליון
פיתוח הרגש מאפשר הפעלה של אזורים מסויימים במוח וזרימת דם מוגברת בצוואר אל הגביע שנמצא מעליו. 
רימום מעמד הגבירה וקידוש האהבה מחוץ למסגרת הנישואים. אהבת אמת מתגלה במאה ה12, מחייבת תרבות מורכבת ועליונה, מיסטיקה והתבוננות שלא יכלו להתקיים אלא בסביבת נשים מעודנות ומשכילות, והיו כאלו: אלאונור מאקוויטניה (ארצם של הקתרים), נכדתו של הטרובאדור הראשון – גיום דה פואטייה. בתה – מארי דה שמפן. ניהלה בית משפט לאהבה. 
"נשים חשו כי הן יכולות לחנך את הגברים, בכך שהפעילו את כוחן בדרכים חדשות ומעודנות. צריך הי הלשבות את לב הגברים, להנחותם, לחנך אותם. אלאונור מבשרת את הופעתה של ביאטריציה" (אילאדה מירציה)
האהבה הייתה לגבירה לא מושגת, שדאגה לשמור על ערכה והמוניטין שלה, זה הוביל לשלל התנסויות המתחילות בבדידות וייסורים, ומגיעות להתעלות אקסטטית המובילה לנישואים המיסטיים, שהם היו בעצם מטרתו של האוהב. האהבה לגבירה הייתה תהליך של חניכה, שינוי.

 

בצרפת ואיטליה הייתה תנועה שנקראה "נאמני האהבה" ובה גנוסטיקה נסתרת וכנראה גם טקסי חניכה. הם קיימו את פולחן הגבירה היחידה, היו להם סודות ושפת סתר, על רקע התנועה הזו אפשר להבין את הופעתו של דנטה 1265-1321 וביאטריצה שלו, היא מעל המלאכים. מתווכת חדשה בין האנושות והאל, שיר השירים, היא התיאולוגיה והחידה של הגאולה. 
נאמני האהבה הושפעו מהשירה הערבית בספרד, וגם קלטו יסודות גנוסטיים וקלטים

 

מרי דה פרנס

דמות אניגמטית שלה 12 שירים שלא בטוח שאת כולם היא כתבה. הסיפור שמופיע מאמר מספר על אביר בשם לנוול שאהוב על ידי גבירה מופלאה אך נשבע לשמור על חשאיות. הוא מגיע לחצר המלך ארתור ומגלה על קיומה תוך כדי ניסיון להגן על כבודה, נשפט על ידי המלך ובסופו של דבר ניצל על ידה והולך איתה לאי של אוולון. השירים נמצאו בטקסט מהמאה ה13 הקיים בספרייה הבריטית.

היא הייתה צרפתיה שחיה באנגליה ופעלה בזמנו של הנרי השני ואליאנור. הסיפורים – שירים מלאים דמיון, נעים בין הפולקלור, לעל טבעי והריאליסטי, ובעלי מקצב וחריזה חדשים, מלאים בפרטים. האירועים מתרחשים על רקע העולם הקלטי.

מרי מדגישה את האהבה הקשורה בסבל, סבלנית כלפי יחסים מחוץ לנישואים וחופש מיני. תפקיד נשי חשוב בשלטון. האירועים קורים על הגיבורים ולא בגללם. היא מקדימה את הרומנסה האבירית שבאה לאחר השירים הליריים הפרובנסיאליים.

 

תיאוריות שונות לגבי מקור האהבה החצרונית

 

תסביך אדיפוס, אם פסיכולוגית, הסבר חברתי

לפי הרברט מולר אהבה חצרונית התפתחה במאות 12 ותחילת ה13, אבל קנתה אחיזה בתרבות המערב בתקופה מאוחרת יותר, נימוס כלפי נשים ואידיאיל האהבה. היא נאמרה בעל פה, אבל עלתה על כתב כי אציל בשם וויליאם מאקווטינה עסק בה. לפי כותב המאמר האהבה דיברה באופן מודע ותת מודע לקהל ימי הביניים ולכן קנתה אחיזה כה גדולה בתרבות. ונשאלת השאלה מה היה חבוי בה.

A j denomy הראה שאהבת הטרובדורים הייתה פיזית בכוונתה, למרות שלא התגשמה, האוהב מלא במחשבות על אהובתו, כולו שלה, ומצד שני היא נשואה, זה מקור למוסריות גבוהה, פינאמור, הוא משתוקק למגע פיזי ורגשי, אך לא מסופק, זאת אהבה בלתי אפשרית. ויחד עם זאת הייתה הרשאה תיאורטית למימוש האהבה כשאז היא יורדת דרגה לamor mixtus ובמקביל אליה חוסר סבלנות מעשית שבאה לידי ביטוי בסיפורו של אלברד.

הגברת שאותה אהבה בקושי הכירו, ולעיתים רק בחלום. זה היה רחוק מאהבת אדם. והשירים לא מתארים יחסים ריאליסטים. העיסוק ברומנטיקה נבע מהדחקה ולא ממפגש ספציפי. והביא לפנטזיה קולקטיבית.

הסתירות מוסברות אם מתרחקים מקוסטרוקטביזם. האישה היא גורם מרומם בחיי הטרובדור. היא מיוחדת וייחודית. בטובה בנשים. היא לא אישה רגילה, אפשר להגיד שהיא דמות אם בפנטזיות ילדות. רגרסיה לרגשות הבוגר, האוהב הוא כמו ילד, האהובה מרוממת. זה מסביר את הנישואים שלה. האהובה מגדלת את האהוב. הדיכוטומיה של המעודן והתחושה החושית זה הסטייה הנברוטית שפרויד מדבר עליה. מתבטא באהבה הטהורה של הטרובדורים. רק הרגשות המעודנים נכנסים למודעות, החושניים נדחים.

הכאב הוא מסך שמאחוריו ההנאה האמיתית מתחבאת. זה  מפצה על תחושת האשמה.

 

תהליך עידון ושיפור החברה

קבלה חברתית

באהבה החצרונית מגיעים לשמחה כשמתקבלים לחוג או אליה. זה התכונה הגבוהה של אהבת החצר, דמוני משווה אותה ל"חסד" של הכנסייה הנוצרית. Joy. אלא שאין קשר בין הרגשות, שמחה ואהבה מנוגדות לאתיקה הנוצרית. והם נובעים מהעצמי במקום מלמעלה.

באהבה החצרונית אין תחושה של חטא וצורך בגאולה, אלא הכרה חברתית, מי שנאהב על ידי גבירה אצילה לעולם לא מתבייש בהתנהגותו הגסה, זאת הייתה חברת בושה ולא חברת אשמה כמונו

 

תהליך לימוד וחניכה

זאת הייתה מערכת חינוכית שמטרותיה: דיכוי הגסות, קבלת התיסכול, להיות מחייך ושמח ורק אז תתקבל. האנרגיות הביולוגיות מנותבות לערוצים רצויים חברתית (רוברטסון 1968)

לפי גפרי רסל לקראת המאה ה12 המערכת הפיאודולית התאזנה, השתנתה והתעדנה, האבירים שהו בכנסייה לפני ההכתרה, והערכים האחרים של האדונים הודגשו. השלום של ישו נתפש כאידיאל. צריך היה אלטרנטיבה ללחימה, רואים את זה במעבר בין הערכים של רולנד, לזה של כריסטיאן דה טרוי. הגברת נהייתה מרכז הקוד האבירי. הזמן הפנוי כוון לאידיאל האהבה החצרונית. החרב הוחלפה בחליל. זאת הייתה השפעה נוצרית.

הכותב טוען שהכנסייה עודדה את האהבה הרומנטית, שיש בה מתח חבוי בין פיזי לרוחני. בכך היא רתמה את האבירים לצרכיה ועידנה אותם, השתלטה עליהם. הסבל של האוהב מזכיר את הסבל של ישו. התשוקה לא ממומשת, מתגברים עליה כמו בנזירות. הנשים שהם החלשות רוממו, האביר נשבע להגן על החלשים והנשים.

העובדה היא שהכנסייה מעולם לא יצאה כנגד האהבה החצרונית אפילו בזמן מסע הצלב נגד הקתרים. ויחד עם זאת היה סתירה מובנית בין ערכי האהבה החצרונית ומצוות הדת הנוצרית. למשל בעניין של לא תנאף.

 

מקורות נוצריים

לפי רוברטסון, נצרות היא דת של אהבה ולכן גם טרמינולוגיה הנוגעת לאהבת הבשרים יכולה לשמש ככלי לאלגוריה, לימוד והתייחסות.

לפי גפרי רסל היה גוף של ידע מאחורי שירת האהבה וזה מסביר את האחידות שלה, איזו תורה, דמוני אומר שזאת הייתה כפירה

יש קשר בין אהבה חצרונית להתפתחות הפולחן של מרים, שהופיע במאה ה12, אנשים כמו ברנרד מקלרוו ומקומות כמו veselen היו קשורים לכך. ישנה שפה דומה למיסטיקה הנוצרית ולרומנסות האביריות, אותם מילים, אותם ג'סטות. הטרובדורים פעלו בחצרות של מיסטיקנים נוצריים, והיו במגע יומיומי איתם כפי שניתן לראות בדוגמא של חצרה של מרי משמפיין ובחייה של ליאנור מאקווטיניה. המתח של האבה, הסבל של הפרידה, האידאליזציה של האהוב, דומים מאד לתחושה והמחשבה המיסטית. Evelyn Underhill מראה הרבה דימיון בין האהבה הארצית לשמימית, אהבה ללא תנאים בלי תקווה לקבל גמול.

השפה של עולה הרגל והנדחה דומה, המיסטיקן נדקר ונפצע על ידי אהבתו לישו או לבתולה. כשם שהאוהב נפצע באהבתו לגבירה. הפיכת האהבה לאקסטזה וחוויה יקומית קשורה לחוויה המיסטית. במיוחד בעולם של ימי הביניים. הצורה של תיאור האהבה החצרונית לא יכולה להתקיים ללא ההקשר החברתי נוצרי. היא אולי עיוות של רעיונות נוצריים, אך חלק ממנה הוא רקע התקופה. הגישה של האהבה היא דתית במהותה כפי שאומר Tillich והאוהבים והמשוררים עצמם נחשפו לטרמינולוגיה של החוויה המיסטית הנוצרית ושהייתה חלק מהותי מעולמם. 

האוהב ניגש לגבירה כמכפר על חטאיו, הוא מתחנן לסליחה, מבקש חסד, ישועה, בדיוק כמו בפולחן הבתולה.

השמחה של האוהב הופכת אותו ל"אדם חדש" בדיוק כמו בטבילה, הוא עוזב הכל למענה כפי שהאיש העשיר עשה למען ישו, מקריב נכסים, משפחה, חובה למען אהבת גבירתו. לוקח על עצמו את צלב האהבה.

האהבה החצרונית היא כפירה אך לא במובן הרגיל, היא מייצגת סטייה מהנורמה והעקרונות הנוצריים, דחייה של הכמרים והכנסייה. חוסר שביעות רצון.  אבל הקונטקסט, הרקע ועולם המושגים שלה הוא נוצרי למהדרין

 

השפעה קלאסית

Jeanroy טוען להשפעה של ספרות לטינית במיוחד Ars Amatoria of Ovid, לאחרונה נטען Etienne Gilson להשפעה של רעיונות קיקרו על חברות


השפעה מוסלמית

אהבה חצרונית הופיעה בדרום צרפת בסביבות 1100.  המהות שלה אמונה בכוחה המעצים של האהבה, העלאת האהובה הנשית מעל האוהב והגבלת האהבה האמיתית לשתוקה נצחית שלעולם לא תתגשם. אהבה לצורך אהבה. אין ספק שיש השפעה ערבית על סגנון וצורת השירה, זה הוכח מעל כל ספק, אך יש וויכוח על מקורה. האבalexander denomy  בספר the heresy of courtly love טוען שהמקור הוא התורה המיסטית של אוויסינה

A. J. Denomy, The Heresy of Courtly Love (New York, 1947), pp. 29-32.

האהבה בין המינים לפי אוויסינה יש לה תפקיד בונה וחיובי בטיפוש הנשמה לאיחוד ואהבה שמימית. , היא מתגברת על הפירוד בין חלקי האדם והחיה באדם. הפירוד בין אהבה פיזית ורוחנית. לנשמה הנמוכה יש שותפות עם הנשמה ההגיונית שבה אהבה של יופי חיצוני ומיני עוזרת בהתקרבות אל האלוהי הקשור לנפש ההגיונית, . המוזריות של האהבה היא בעזרת שלה בהתגדמות אל האיחוד השמימי. "כשאדם אוהבה צורה נעימה עם מחשבה הגיונית... אזי זה נחשב התקרבות לאצילות והגברה של הטוב. הוא חושק בדבר שיקרב אותו להשפעה של זה שהוא המקור הראשון של השפעה והאובייקט הראשון של אהבה..."

מבין ארבע המרכיבים של אהבה חצרונית, רק הכוח המאציל שלה מוסבר על ידי אוויסינה, אלא שגם אהבה לשם האהבה, וההעלאה של הגבירה האהובה ניתן למצוא להם מקורות בספרות הערבית.

אהבה שאין להגשים אותה נרמזת על ידי המשוררים, אך איננה דוקטרינה, התשוקה היא מוטיב של טיהור עצמי

אוויסינה כתב treatise on love השאלה האם זה משהו פסיכולוגי או בסיס פילוסופי שמראה את הדרך לאהבה החצרונית. לא צריך יותר לדכא את החלקים הנמוכים של הנשמה, אלא להכליל אותם עם המאמץ אל השלמות. בתוך הכיוון ההגיוני, לנפש החייתית יש תפקיד לגיטימי

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו