לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

יהדות בזמן הקומוניזם - טיולים לרחבי העולם

חקלאים ופועלים יהודים בערבות אוזבקיסטן
ד"ר זאב לוין

במהלך שני העשורים הראשונים שלאחר המהפכה הקומוניסטית (1917–1937) התבסס השלטון הקומוניסטי במרכז אסיה והביא לתמורות מפליגות באורח החיים של עמי מרכז אסיה, במיוחד בקרב האוכלוסייה היהודית הבוכרית (אוזבקיסטן).
במפקד של שנת 1926 נמנו בכל אוזבקיסטן 18,172 יהודים בוכרים, שישבו בארץ זו מזה מאות רבות של שנים,  ו-19,611 יהודים אשכנזים, שהגיעו לאזור לאחר המהפכה הבולשביקית. שתי הקבוצות היוו יחד מעט יותר מחצי אחוז מן האוכלוסייה הכללית של הרפובליקה. על פי המפקד הייתה רוב האוכלוסייה היהודית עירונית, ורק 356 יהודים בוכרים ו-312 יהודים אשכנזים חיו באותה תקופה במגזר הכפרי והיוו שני אחוזים מהאוכלוסייה היהודית כולה. ריכוזם הפיזי של היהודים בערים הגדולות הביא לכך שיהוו קבוצת מיעוט משמעותית הרבה מעבר למספרם היחסי באוכלוסייה.
השכלתם של היהודים האשכנזים באזור לא נפלה מזו של העמים ה"רוסים" האחרים, וזו של היהודים הבוכרים המקוריים עלתה בתקופה זו בהרבה על השכלתם של העמים המקוריים האחרים של מרכז אסיה.
עיסוקיהם ופרנסתם של היהודים היו במידה רבה פועל יוצא של מקום מגוריהם: כיוון שרוב היהודים התגוררו בערים (שמנו בדרך כלל רק רבבות בודדות של תושבים), עסקו היהודים בעיקר במקצועות יצרניים-תעשייתיים ובמסחר, ופחות בחקלאות. עם זאת, גם התושבים העירוניים קיימו קשר עם הכפר: חלקם החזיקו חלקות אדמה ומשקי עזר בקרבת העיר, וחלק מפרנסתם הייתה קשורה למגזר החקלאי ולתוצריו.

"המשק העמלני החקלאי הראשון ליהודי תורקסטן"
החל מראשית שנות ה-20 הקדישו רשויות השלטון הסובייטי תשומת לב רבה לנושא הלאומי ולמעמדם של המיעוטים השונים בברית המועצות. תוך כך הופנתה תשומת לב מיוחדת גם כלפי המיעוט היהודי באוזבקיסטן. הדבר נבע מכמה גורמים: ראשית, דרך הטיפול באוכלוסייה היהודית ניתן היה להציג את הרשות כמיישמת את עקרון "אחוות העמים" באוזבקיסטן. שנית, המיעוט היהודי לא היה גורם מאיים על הלאומיות האוזבקית, שצמחה לאחר הקמתה של אוזבקיסטן כיחידה לאומית נפרדת בברית המועצות. זאת בשעה שמיעוטים אחרים שזכו להגדרה לאומית והיו בעלי שאיפות טריטוריאליות נפרדות איימו לעיתים על הזהות האוזבקית החדשה. גם הממשל המרכזי בברית המועצות עודד טיפול וסיוע לאוכלוסייה יהודית, כדרך לפתרון הבעיה היהודית הכוללת בברית המועצות. ריכוזם של היהודים בערים הגדולות והשכלתם הגבוהה  אִפשרו לממשל המקומי להציג "תוצאות טיפול" מוחשיות בתוך פרק זמן קצר וללא השקעה רבה של משאבים. בהתאם לכך פעל הממשל המרכזי לקידום האוכלוסייה היהודית בתחום הכלכלי, והקים יישובים חקלאיים ומסגרות תעשייתיות ייחודיות ליהודים, וכן קידם גם את תחומי החינוך, התרבות והשפה היהודית.
ניסיון זה להפוך דווקא את החברה היהודית העירונית והאמידה לחברה חקלאית-כפרית, דמה במובנים רבים לניסיונות קודמים ומקבילים שנעשו ברחבי האימפריה הרוסית. מטרתם המוצהרת של הניסיונות השונים הייתה אמנם להפוך את האוכלוסייה היהודית ליצרנית יותר, אבל הייתה במידה רבה גם ניסיון להדיר את היהודים מעמדות הכוח שתפסו בערים, ולהחליפם באוכלוסייה לא יהודית, מטעמים שונים, ביניהם גם אנטישמיות מסורתית.
התיישבות יהודית חקלאית שיתופית החלה באוזבקיסטן כבר בשנים הראשונות שלאחר המהפכה, אך היקפה היה מצומצם, היא הייתה תלויה ביזמות פרטיות ולא מאורגנות, ורוב ניסיונות ההתיישבות היהודית לא צלחו. יוצאת דופן מבין היזמות המקומיות הייתה יזמתו של ארגון "החלוץ", שהקים בשנת 1924, ליד העיר טשקנט, קומונה חקלאית ששמה פטזא"ט: "המשק העמלני החקלאי הראשון ליהודי תורקסטן" (שהייתה היחידה האדמיניסטרטיבית שקדמה להקמתה של אוזבקיסטן בסוף 1924). 
בתוך שנה מנה המשק החלוצי 30 חברים (107 נפשות) – כולם יהודים אשכנזים. הקומונה תוכננה מראשיתה לשמש חוות הכשרה של "החלוץ" באוזבקיסטן ומקום מפלט עבור חברי "החלוץ" שנרדפו בחלקיה האחרים של רוסיה, אוקראינה וביילורוסיה וביקשו להיעלם מעיני השלטונות לזמן מה. בחווה זו התקיימו בצוותא קומונה של "החלוץ" וגרעין של מתיישבים חקלאיים עצמאים, דבר שגרם לחיכוכים חברתיים ובסופו של דבר הוביל להתפרקות היישוב.
בשנים שלאחר מכן נשאה ההתיישבות החקלאית היהודית אופי שונה ומאורגן בהרבה.  הפרודוקטיביזציה של הלאום היהודי הפכה יעד אידיאולוגי שעליו הכריזו בשנת 1924 רשויות השלטון והמפלגה כאחד, וכדי להגשימו הוקמו ברפובליקות השונות בברית המועצות ועדות מוסדיות ("קומז"ט") וארגונים ציבוריים ("אוז"ט"), שמטרתם הייתה "סידור קרקעי של העמלים היהודים". בשנת 1926 החלה במקביל פעילות של "אפליה מתקנת" מצד הממשלה כלפי האוכלוסייה היהודית הבוכרית באוזבקיסטן ומוסדות אלו הוקמו גם בה.
באותה שנה נערכה פגישה של ראש הממשלה, פייזוללה חוג'ייב (Faizulla Khojaev), עם התושבים היהודים של "שכונת המזרח" (השכונה היהודית) בעיר סמרקנד. בעקבות הפגישה  הוחלט על נקיטת צעדים לשיפור מצב האוכלוסייה היהודית ברפובליקה, ועד סוף שנות ה-20 הוקמו באוזבקיסטן יותר מ-30 קולחוזים יהודיים, ששוכנו בהם יותר מאלף משפחות יהודיות בוכריות (כ-20 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית). נוסף לכך, כאלף פועלים עירוניים אוגדו בעשרות מפעלי תעשייה שיתופיים, שיועדו ליהודים בלבד.
מהלך זה של הקמת מערכות יהודיות שיתופיות היה כמובן חלק מן התהליך הכללי והרחב של "קולקטיביזציה", שבמסגרתה ניסו השלטונות המרכזיים בברית המועצות לחסל בפועל את החקלאות והיזמה הפרטית וליצור משק שיתופי-ממשלתי טהור. תהליך זה, יש לציין, גבה באזורים שונים בבריה"מ מחיר כבד מאד, ולווה במעשי רצח מחרידים מטעם השלטונות.
בתקופה זו השיגו יהודי אוזבקיסטן יתרון ממשי אפילו על פני האוכלוסייה האוזבקית, ולא רק על פני קבוצות מיעוטים אחרות, שזכו ליחס מועט ביותר מצד רשויות המדינה. יתרון זה בא לידי ביטוי בין השאר בהפניית תקציבים מיוחדים שיועדו לפיתוחם ולרווחתם. 
"חברה קומוניסטית קדמונית"
המתיישבים בקולחוזים היהודיים יושבו לרוב על קרקעות בתוליות, שלא היו בעיבוד חקלאי קודם, ובשטח ההתיישבות לא היו כל מבני מגורים. לפיכך, בתקופה הראשונה נאלצו המתיישבים לגור תחת כיפת השמים או בסוכות ארעיות. בתנאים שכאלה לא מפתיע כי בשנים הראשונות העדיפו משפחות החקלאים שלא להצטרף לחקלאים אלא נשארו בעיר, בעוד החקלאים עצמם ניצלו כל הזדמנות כדי לבקר בעיר. למעשה הפכה ההתיישבות בקולחוזים החדשים במקרים רבים למקור הכנסה נוסף עבור תושבים שחיו והתפרנסו בעיר, ולא מענה ממשי לצורך קיומי של אוכלוסייה רעבה ללחם, כפי שניסה להציג זאת המשטר המרכזי. במקרים חריגים שימשה הקמת יישוב חקלאי שיתופי ככיסוי להלבנת רכוש של משפחה יהודית אמידה, שביקשה לשמור את קרקעותיה באמצעות רישומן כהתיישבות קולקטיבית-סוציאליסטית, וכך חסכה תשלומי מסים ואף קיבלה מענקי התיישבות...
בשנת 1929 היו רק שלושה אחוזים מכלל היישובים החקלאיים באוזבקיסטן מאוגדים כיישובים שיתופיים (קולחוזים), ואילו היישובים היהודיים היו כולם מאוגדים בצורה שיתופית זו או אחרת. בקולחוזים היהודיים התקיימו מאפיינים שיתופיים שנגעו כמעט לכל ענפי החיים: האדמה, העבודה, ההון, אמצעי הייצור, המכונות, המבנים ובעלי החיים. בקולחוזים של היהודים האשכנזים היה מקובל לחלק לחברים הקצבה חודשית של דמי מחיה, שממנה התקיימו הפועלים ובני משפחותיהם. בקולחוזים של היהודים הבוכרים המצב היה שונה, כיוון שבני המשפחה ברובם חיו עדיין בעיר ואילו הגברים חיו בכפר בקומונה וקיימו גם מטבח משותף (ככל הנראה מטעמי כשרות). מבקר חיצוני שחיבר דוח בנושא מצב הקולחוזים היהודיים, הגדיר את חיי השיתוף בקולחוזים אלו כ"חברה קומוניסטית קדמונית".
בשנים הראשונות לא התייחסו מרבית המתיישבים אל הקולחוזים היהודיים כאל מקום מגורים קבוע, כי אם כאל מקום פרנסה. בקולחוזים לא התקיימו כל חיי תרבות או השכלה, לא נוסדו בהם בתי ספר לילדים, ואפילו העיתונים לא הגיעו אליהם, וחסרונות אלו היו בין הגורמים שעודדו את החזרה אל העיר. חברי הקולחוזים הקרובים אל הערים היו מבלים את השבתות והחגים עם בני משפחותיהם שבעיר, תוך שהם נוטשים לעתים את הקולחוזים ואת הציוד החקלאי כולו ללא כל השגחה תחת כיפת השמים...
ככלל, קבעו המתיישבים היהודים את יום השבת כיום המנוחה הרשמי שלהם, והקפידו על הלכות הכשרות והדת גם לאחר הגירתם אל הקולחוזים. הכשרות ושמירת המצוות האדוקה מצד היהודים הבוכרים היו בין הגורמים לסכסוכים בין חברי יישובים מעורבים, שגרו בהם יהודים ולא-יהודים כאחד.

ביטחון, בריאות והדרכה חקלאית
ביטחון הפרט והבריאות העדר ביטחון ותחלואה היו גם הם בין הגורמים שהקשו על החיים בכפר. לאורך השנים נרשמו כמה תקריות שוד, ואף נרשם מקרה אחד של רצח מתיישבים חקלאים יהודים בידי כנופיות שודדים. בעקבות המקרים דרשו המתיישבים לציידם בנשק להגנה עצמית. היעדר שירותי הבריאות היה אף הוא מהותי, במיוחד עבור קולחוזים מרוחקים ממקומות יישוב. בביקורת שנערכה באחד הקולחוזים נמצא שהתנאים התברואתיים במקום היו ירודים מאוד, וכי כל (!) המתיישבים חולים במלריה. נוסף לכך מצאה הוועדה הרפואית בין המתיישבים גם מקרים של שחפת ודלקות עיניים. במקביל התברר, שהמרפאה הקרובה ביותר הייתה מרוחקת 24 ק"מ מן היישוב עצמו,  ולכן לא יכלו התושבים להגיע אליה.
נושא נוסף שעורר מחלוקות רבות היה שילובן של אוכלוסיות יהודיות ולא-יהודיות בתוך הקולחוזים היהודיים. מצד אחד הכירו הרשויות המיישבות בצורך בליווי מקצועי לאוכלוסייה היהודית שהייתה חסרת ניסיון חקלאי. ליווי כזה ניתן באמצעות שילוב חקלאים מקומיים מנוסים בקולחוז. מצד שני, דבר זה פגע בעקרון "ההתיישבות היהודית העצמאית", והפך את אותם החקלאים המנוסים למנהלים בפועל של החקלאים היהודים. היחסים עם החקלאים הלא-יהודים השכנים היו בדרך כלל תקינים, אם כי נרשמו כמה תקריות שהיו קשורות לבעיות בתחום ההשקיה וניצול זכויות קרקע.
מכל הסיבות הללו היה המעבר לחיים בקולחוז פתרון אחרון, שנותר בידי אלו שלא מצאו תעסוקה בעיר או ביקשו להלבין בכך את מעמדם האזרחי (סוחרים לשעבר היו נעדרי כל זכויות אזרחיות, והמעבר לקולחוז יכול היה לשנות מעמד זה).
גולת הכותרת של ההתיישבות היהודית החקלאית באוזבקיסטן נרשמה בשנת 1930, עת הוכרז על אחד הקולחוזים היהודיים הגדולים (שמנה כמה מאות משפחות) כמועצה מקומית יהודית לאומית (סל-סובייט). דבר זה, על פי החוקה הסובייטית, אפשר את קיומה של אוטונומיה תרבותית יהודית במסגרת המועצה האזורית.

קידום היהודים בערים
הפעילות הממשלתית לקידום מעמדה של האוכלוסייה היהודית התבצעה גם בעיר, שם הוקמו מפעלים וסדנאות עבור האוכלוסייה היהודית. נוסף לכך התבצעה פעילות גם במישור החינוכי-תרבותי, עם פתיחתם של כמה עשרות בתי ספר לאומיים והוצאות ספרים ועיתונים בשפה היהודית. פעילות מיוחדת בוצעה לקידום מעמדן של הנשים היהודיות הבוכריות, שעד 1927 נהגו – כמנהג המקום – להתעטף ברעלות. שילובן של הנשים היהודיות במערכת היצרנית היה מהיר יותר מזה של האוכלוסיות המקומיות, בין השאר משום שעניין הסרת הרעלות לא התנגש עם ציווי דתי כלשהו, המנהג הדתי לא אסר את יציאתן לעבודה, והן היו משכילות יותר מן הנשים המוסלמיות המקומיות. עם זאת, יש לציין שתהליכים אלו התרחשו בד בבד עם הגבלת הפעילות הדתית המסורתית ומלחמה בנציגי הממסד היהודי הישן, שנאלצו להימלט על נפשם מפני השלטון. בסך הכול מעריכים כי בשנים הללו  ברחו בשנים הללו כ-20 אחוז מהיהודים הבוכרים מאוזבקיסטן, מאימת רדיפת השלטון.

בסוף שנוות ה-30 השתנתה המדיניות הסובייטית בכל הקשור לטיפול בקבוצות מיעוטים לאומיים, והלאומים השונים התבקשו לוותר על ייחודם למען בניית אדם סובייטי חדש. בעקבות שינוי זה התבטלו גם הרשויות היהודיות הנפרדות, קולחוזים יהודיים מוזגו עם קולחוזים אחרים והפכו לרב לאומיים, סדנאות תעשייה לאומיות הפכו למפעלים כלליים, רשת החינוך היהודית מוזגה עם רשת החינוך הכללית והוצאות הספרים והעיתונות בשפה היהודית חדלו מלפעול. באותה עת החלה הוקעה פומבית של הבדלנות הלאומית לגווניה, וכל אלו שעסקו בפעילות זו (גם אם במצוות השלטון...) נרדפו ונשלחו לתקופות מאסר ארוכות.
בסוף שנות ה-30 לא נותר כמעט כל זכר לפעילות הכלכלית והתרבותית הענפה שהתקיימה בקרב הציבור היהודי באוזבקיסטן במהלך שני העשורים הקודמים.  

לעיון נוסף:
1. פעמים, 35 (1988) [החוברת כולה עוסקת ביהודי בוכארה ותולדותיהם].
2. ג' פוזיילוב, מבוכארה לירושלים, ירושלים 1995.
3. מ' בצ'אייב, בתוך שק האבן, ירושלים 1990.

 

קראו את המאמרים הבאים - לחצו לקישור

היסטוריה של היהודים במרכז אסיה - מאת זאב לוין

יהודי בוכרה במאות 19-20 -  מאת זאב לוין

יהודים בתקופה הקומוניסטית - מאת זאב לוין

 

מאמרים בנושאים נוספים - לחצו לקישור
יוון במרכז אסיה  

היסטוריה אוזבקיסטן 

תימור לנג 

סמרקנד 

שאחריזאבס 

טשקנט 

בוכרה 

ליד בוכרה 

חיווה

 

אסלאם באוזבקיסטן - לחצו לקישור:

אימאם בוכרי 

שייח' אל הרר 

דרוויש סמרקנדי 

נקשבנדיה ואוזבקיסטן 

מדרסות בחיווה

מאמרים נוספים על מיסטיקה סופית במרכז אסיה

 

הצעות לטיולים באוזבקיסטן והסביבה - לחצו לקישור
הצעה לטיול טגיקיסטן ואוזבקיסטן
הצעה לטיול קיריגסטן ואוזבקיסטן

אוזבקיסטן בחג הנוורוז - אביב 

אוזבקיסטן לקבוצות סגורות

אוזבקיסטן לנוסע העצמאי

 

 

טיול קרוב - לחצו לקישור
אוזבקיסטן ותורכמינסטן 8-19.9

 



 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו