לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

יהודים במרכז אסיה

היסטוריה של היהודים במרכז אסיה
ד"ר זאב לוין

מעמדם המשפטי של היהודים במרכז אסיה
קודם שכבשו הרוסים את תורכסטן, עוצב מעמדם המשפטי של יהודי אסיה באמצעות השליטים המקומיים, שהתבססו על החוק המוסלמי והמנהג, לפיו היהודים הם "בני חסות", ואין לאסלם אותם בכוח בשל היותם בני דת מונותיאיסטית. מעמד בני החסות נקבע עוד בראשית תקופת הכיבושים של השבטים הערביים, וזכה לקנוניזציה במסגרת תקנות מפורשות וסדורות המוּכרות בשם "תנאי עמר." תקנות אלו קיבעו את מעמדם הנחות של היהודים ביחס למוסלמים, אך עם זאת הגדירו חוקית את מעמדם ואת זכויותיהם. בפועל נאכפו התקנות האלה לפי רצונו של השליט, אדיקותו, צרכיו הכלכליים ויכולתו ליישמן, ומכאן שבתחום זה נרשמו מדי פעם בפעם חריגות. חוקרי הקהילות היהודיות באסיה המרכזית יודעים לפרט עד 21 תקנות שנועדו להגביל ולהשפיל את היהודי ביחס למוסלמי ולעודדו להתאסלם מרצונו. על פי התקנות האלה, היהודים היו אמורים לשלם מס גולגולת מיוחד (ג'זיה), משקל עדותם בבתי המשפט המוסלמים היה נחות לעומת עדותו של טוען מוסלמי, הם לא יכלו לשפץ את בתי התפילה שלהם או לבנות חדשים והובדלו מן המוסלמים בלבוש ובהתנהגות בציבור כדי להביע את נחיתותם. בשל התקנות האלה ולחץ מתמיד של גורמים שונים בתוך החברה המוסלמית התאסלמו מקצת היהודים, ונוצרו קהילות של יהודים מומרים/אנוסים. על אף התאסלמותם נשארו המומרים תלושים, מאחר שהציבור המוסלמי לא היה מעוניין בשילובם בַכלל המוסלמי וכינה אותם "צָ'לָה"(
Chala − חצי). 

אף על פי שבאיראן ובאפגניסטן השכנות היה מצבם של היהודים גרוע עוד יותר, נראה שליהודי מרכז אסיה היו סיבות מספיקות לייחל להחלפת השלטון באמירות בוכארה, ובשל כך תמכו בצבא הכובשים הרוסי. ב-1865 נכבשה טשקנט, וב-1868 נכבשה סמרכנד. כיבושה של אמירות קוקאנד הושלם עד לשנת 1876, עת סופחה כליל בתוך תורכסטן הרוסית, ובין האמירויות של בוכארה ושל חיווה לבין השלטון הרוסי נחתמו הסכמי חסות.ההסכמים הבטיחו את המשך השליטה של האמירים בענייני הפנים תוך עיצוב מחודש של שטחי אמירותם. 

מאות השנים שחיו בהן היהודים הבוכארים במרכז אסיה הביאו לידי אימוץ מאפיינים רבים מאורח החיים ומהמנהגים המקומיים. הדבר בא לידי ביטוי בלבוש, בפולקלור, בשפה ובמנהגים, שהושאלו מן הסביבה המוסלמית המרכז-אסייתית והשתרשו במנהגי העדה. כך, לדוגמה, הנשים היהודיות לבשו רעלה כשיצאו לרחוב; היהודים נשאו כמה נשים; מנהגי האבלות והחתונה שילבו לא מעט אלמנטים שהושאלו מעמי האזור; ושפת הדיבור התבססה על שפת המקום, והיא התפתחה לניב יהודי-טג'יקי. 

היהודים-הבוכארים הצליחו לשמר את עצמם בתור עדה נפרדת ולא להתבולל בסביבתם בזכות התבדלותם הדתית והקהילתית. אמנם היהודים חיו בערים בעלות אוכלוסייה מעורבת, אך הסתגרו בתוך רבעים משלהם, וקיימו בהם מעין אוטונומיה מנהלתית ותרבותית, שניהלו הסמכות הדתית וראש העדה – הקָלוֹנְטָאר − שהיה נציג העדה לפני השלטונות. היהודים התבדלו גם בשל שכניהם המוסלמים, שחייבו את היהודים ללבוש לבוש מיוחד שיבדיל בינם לבין המוסלמים, והנהיגו כמה תקנות מגבילות ואף משפילות כדי להבדילם מהמוסלמים. חייהם של היהודים כמיעוט בסביבה מנוכרת יצרו לכידות קהילתית פנימית, ובמקרים רבים לכידות זו חוזקה ובאה לידי ביטוי  במערכת של קשרים משפחתיים ענפים.
מכיוון שהחברה הייתה מסורתית, התקבעו מלאכות ועיסוקים מסוימים שעברו מאב לבן, אך אי אפשר לקבוע על פי אלו בלבד אם עיסוקם של היהודים הסתכם בתחום מסוים או אם לאו, ואם עיסוקים אלו היו מחוץ למסורת משפחתית מסוימת ונהפכו לעיסוק אתני. גם אם היו עיסוקים ייחודים ליהודים, הרי אי אפשר לגזור מכך את מספר היהודים מכלל האוכלוסייה שעסק במלאכות אלו כדי לקבוע אם עיסוק זה אכן היה "כלל יהודי".  מכאן שאפשר לאפיין את עיסוק היהודים במרכז אסיה על פי שני פרמטרים עיקריים. הראשון, מלאכות או עיסוקים נקבעו בעקבות ציווי דתי או אזרחי, ולכן היהודים היו   יכולים לעסוק בהם או שלא יכלו, והשני, עיסוקים שבני קבוצות אחרות לא עסקו בהם מאותן סיבות, ואילו באשר ליהודים, הגבלות אלו לא חלו עליהם. צורכי הכשרות חייבו את היהודים לייצר לעצמם מוצרי חלב, בשר ויין.

כמה נשים יהודיות ילידות התפרסמו בתור זמרות ומופיעות בחצרות השליטים ובמסיבות עממיות מפני ששירה והופעה לפני קהל של נשים מוסלמיות נחשבה פוגעת בכבוד ובצניעות המשפחתית, ואילו ליהודים היה זה עיסוק לגיטימי, שאף הצמיח כמה שושלות של שחקנים ונגנים. 

עיסוקו ופרנסתו של אדם היו בתקופה הנדונה במידה רבה פועל יוצא של מקום מגוריו. כמו שהוצג לעיל לפי הסקרים הדמוגרפיים, רוב האוכלוסייה היהודית התגוררה בערים, ולכן עסקה יותר במקצועות יצרניים-תעשייתיים ובמסחר ופחות בחקלאות. תושבים שחיו בעיר קשרו קשרים הדוקים עם הכפר, החזיקו חלקות אדמה ומשקי עזר בקרבת העיר, ומקצת פרנסתם היה קשור לכל הפחות לחקלאות ולתוצרים החקלאיים, אם לא מבוסס עליהם. עם זאת, על אף התרכזותם בערים החזיקו מקצת היהודים בקרקעות במגזר הכפרי.     

מעמדם של היהודים במרכז אסיה נחשב באופן מסורתי נחות לעומת מעמד המוסלמים. מצב זה המשיך להתקיים אף על פי שבאזורי השליטה הרוסית הושווה מעמדם האזרחי של היהודים למעמד המוסלמים. עם התגברות ההגירה הנוצרית למרכז אסיה חדרו לאזור גם מסורות אנטישמיות, שהיו נפוצות יותר במזרח אירופה משהיו נפוצות באזור הזה. הניסיונות להפיץ עלילות דם במרכז אסיה תועדו בסמרכנד כבר בשנת 1909 ובשנת 1911 בעיר אוש שבעמק פרגנה.

 

התמורות עם הכיבוש הרוסי
לאחר שכבשו הרוסים חלקים נרחבים באסיה המרכזית, העניק השלטון החדש נתינות רוסית, שוויון זכויות וחופש דת לכל התושבים הילידים שחיו בשטח השליטה הרוסית הישירה (שטח תורכסטן הרוסית להוציא בוכארה וחיווה), ובכלל זה נכללו גם היהודים. לכן נעשה מעמדם של היהודים הילידים שווה לזה של המוסלמים, הוענק להם שוויון בפני החוק, שהתבסס מעתה על חקיקה אזרחית ולא על דתית, ועל ידי כך בוטל יישומן של כל אותן ההגבלות שהוטלו עליהם בחוק המוסלמי ולפי המנהג המקומי (כגון מס הג'זיה ואיסורי הלבוש). בנוסף על כך ניתנה להם זכות להישפט ולתבוע בבית משפט אזרחי. האוכלוסייה הילידה הייתה יכולה לשמור על מעמדה האזרחי בתור נתינת האמירות של בוכארה או לוותר על נתינות זו ולקבל במקום זאת נתינות רוסית מלאה. מצב חדש זה יצר מציאות שבה הושוו זכויותיהם של היהודים הבוכארים שחיו בשטחים שכבשו הרוסים לאלו של המוסלמים, והם נעשו בעלי זכויות יתר בהשוואה ליהודים הבוכארים האחרים שנשארו תחת שלטון האמיר בבוכארה. יהודים שחיו באזורי הכיבוש הרוסי היו בעלי זכויות יתר גם בהשוואה ליהודים האשכנזים שחיו בשאר שטחי האימפריה הרוסית, שעליהם חלו ההגבלות הקבועות שהתקינו השלטונות: תחום המושב, מכסות בקבלה למוסדות השכלה, לאגודות מסחר וכדומה. 

בשל שיתוף הפעולה המופגן של הציבור היהודי עם הכובשים נעשתה האוכלוסייה היהודית בעלת ברית של השלטון החדש והחוליה המקשרת בינו לבין האוכלוסייה המקומית, שלא נודעה באהדתה לכובשים. שיפור מעמדם של היהודים בשטחי הכיבוש הביא לידי הגירה ניכרת של יהודים מן השטחים שנשארו תחת שלטונו של האמיר, ועקב כך התרבתה במהירות האוכלוסייה היהודית בערי תורכסטן שהיו בשליטה רוסית. ריבוי האוכלוסין היהודיים בחבל עורר הדי התנגדות של האוכלוסייה המוסלמית הילידה, שכבר הרגישה מקופחת מעצם השוואת זכויותיהם של היהודים לאלו של המוסלמים. 

השלטון הרוסי נזקק פחות ליהודים עם התבססותו בחבל תורכסטן, ולכן בעקבות לחץ האוכלוסייה המוסלמית, מראשית המאה ה-20 השתנה היחס הסלחני של השלטונות כלפי ההגירה היהודית והופסקה עצימת העיניים. השלטונות ניסו להגביל את ההגירה היהודית כדי "למנוע את השתלטותם של היהודים על הערים הרוסיות בחבל תורכסטן" (במיוחד על סמרכנד) ולהחזיר את המהגרים הלא חוקיים אל אמירות בוכארה. הצורך להפריד בין היהודים "הילידים" לבין המהגרים הלא חוקיים יצר את ההבחנה בטרמינולוגיה של האדמיניסטרציה הרוסית בין יהודים "תוזמיים" (Tuzemnye-ילידים), אלו שחיו באזורי השלטון הרוסי עוד לפני הכיבוש, לבין יהודים "בוכארים" בעלי נתינות של אמירות בוכארה, אשר היגרו שלא כחוק לאזור שבשליטה הרוסית. בשל כך נאלצו כל היהודים שחיו בחבל להוכיח את "ילידותם", שהעניקה להם את זכות הישיבה בחבל. הבחנה משפטית זו היא המקור להיווצרותה של ההגדרה "יהודי בוכארי", שהשתנתה ברבות השנים ממגדיר משפטי למגדיר אתני כולל. הדיון בדבר החזרתם של היהודים "הבוכארים" לשטח האמירות היה נושא לעתירות, ומשלחות רבות של שתדלנים ניסו להוכיח את הנאמנות של היהודים ואת התועלת הכלכלית לאימפריה הרוסית מישיבתם בחבל. דיונים אלו נמשכו עד למהפכה הקומוניסטית. אמנם גירוש המוני בפועל לא התבצע, אך נקבעו כמה מועדי גירוש, שיישומם נדחה פעם אחר פעם.
מוסדות הקהילה השתמרו לאחר הכיבוש הרוסי של החבל, ואף זכו לייצוב חוקתי לאחר שהשלטון קבע שהקָלוֹנְטָאר היהודי יהיה הנציג הרשמי של העדה במועצה העירונית, הדומה (
Duma), בעל מעמד שווה לזה של נציגי האוכלוסייה המוסלמית. הממסד הרבני קיבל גם הוא תקן חוקי, של רב מטעם (Kazennyii Ravin) כפי שהונהג גם לגבי  אנשי הדת המוסלמים. המוסדות הקהילתיים היו חזקים ומושרשים והתקיימו בזכות מיסוי פנימי של העדה. בזכות מבנה קהילתי יציב וסמכותי הצליחה הקהילה היהודית-הבוכארית לתמוך בבתי ספר של העדה, בבתי יתומים, בבתי תמחוי, בבתי מרחץ ובמקוואות ובבתי כנסת ואף לקיימם. בעת מלחמת העולם הראשונה, כשנדרשו היהודים-הבוכארים לגייס כ-200 חיילים מבני הקהילה, הצליחה הקהילה לעמוד במכסה ואף לספק ציוד, כסף ומלווים בעבור מגויסיה.  לאחר המהפכה הקומוניסטית התערער מאוד מעמדם של מוסדות הקהילה. ההתערערות הייתה לא רק בשל הביטול הרשמי של מעמד ראש העדה מבחינה חוקית, אלא גם בשל התדלדלות משאבי התמיכה הקהילתיים, שנאספו קודם לכן מתרומותיהם של עשירי העדה.
לאחר שכבשו הרוסים את החבל (1864), הצליחו היהודים יותר מן האוכלוסיות הילידות האחרות ליצור יחסי אמון עם הכובשים, ועל ידי כך להפוך למועדפים במסחר ובתיווך. על פי עדויות נוסעים ומבקרים, עסקו היהודים הבוכארים שחיו בערים הגדולות במרכז אסיה בענפי ייצור בדי כותנה ומשי, בצביעת חוטים (במיוחד בצבע אינדיגו), בתפירה ובמסחר הקשור לענף זה. שילוב של היותם של היהודים מקושרים למשטר החדש ומועדפים עליו והיותם עוסקים לפרנסתם במיני מלאכות יצרניות ובמסחר הצליח, ככל הנראה, לקדם אותם קידום ניכר באופן שהיה להם חלק מוביל בפיתוח הכלכלי המואץ של תורכסטן. בשנת 1912 נרשמו בבעלות יהודית 96 מפעלי תעשייה מתוך 256 מפעלים שהיו בתורכסטן (37.5%), מהם היו כ-40 מפעלים לייצור כותנה. למרות המשקל הרב שהיה ליהודים בתיעוש החבל הציגה רשימת בעלי זכות המסחר של מחוז סמרכנד לשנת 1909 נתונים מאופקים יותר. במחוז זה הונפקו ליהודים 386 אישורי מסחר מתוך 6,450 אישורים שניתנו באותה שנה (6%). נתונים אלו מורים שבידי שכבה מצומצמת של בעלי אמצעים הצטבר הון רב, ואילו רוב היהודים נותרו במעמד הבינוני והנמוך. 
ערב המהפכה הבולשביקית ברוסיה הייתה נקודת הפתיחה של היהודים הבוכארים (הילידים) גבוהה לאין שיעור מזו של רוב האוכלוסייה הילידה. רמת ידיעת קרוא וכתוב הגבוהה יחסית והקשרים הטובים עם המשטר הישן אפשרו להם ליצור קשרים גם עם המשטר החדש, כאשר ביקש השלטון החדש לגייס פקידים השולטים בשפות המקום אל שורות המִנהל והמפעלים הסובייטיים. נוסף על כך, חלק לא מבוטל  מן הפקידים החדשים היו יהודים במוצאם, וייתכן שהיו רגישים מעט יותר לבקשות שהופנו מנציגי הציבור היהודי, גם אם הם עצמם כבר לא ראו את עצמם חלק מציבור זה. מכאן שאפשר לשער כי בראשית התקופה הקומוניסטית היה מעמדם החומרי של יהודי מרכז אסיה זהה לפחות לזה של האוכלוסיות העירוניות הילידות האחרות, אם לא גבוה ממנו. 


היהודים בתקופה הסובייטית
המהפכה הקומוניסטית שיחררה את "עמלי" האימפריה הרוסית והעניקה להם שוויון זכויות מלא. ההפליה האזרחית שנקבעה הייתה עתה מבוססת על מדדים כלכליים. אלה שהיו בעלי אמצעים נעשו למשוללי זכויות, מכיוון שניצלו את עמלם של פועלים שכירים  (גם אם דובר בעבודת שוליה או מספר קטן של עוזרים בבית מלאכה פרטי). מכאן שהתבטלו לאחר המהפכה כל אותן ההבחנות בין סוגי היהודים באימפריה.

המעמד המיוחד שניתן בשנים הראשונות לרפובליקה הבוכארית שימר במידה מסוימת את הפלייתם של תושביה היהודים עד שנת 1920. לעומת זאת, דווקא האוטונומיה של קוקאנד קיימה, למעשה, שוויון אזרחי, ושני יהודים בוכארים ויהודי אשכנזי אחד שימשו בממשלתה הזמנית בתפקידי שרים. קיומה נותר אפיזודה חולפת, והשלטון הסובייטי דיכא אותה באכזריות חודשים מספר לאחר כינונה.

האוכלוסיות היהודיות הן האשכנזית הן הבוכארית היו בין האוכלוסיות המשכילות, כל אחת בסביבתה, ומכאן שהיו בעלות מוּדעות רבה יותר לחשיבות ההשכלה, והיו הראשונות להיקלט במסגרות החינוכיות הסובייטיות והראשונות להיקלט במסגרות הבירוקרטיה השלטונית, ששיוועה לכוח אדם מלומד ומיומן. מכיוון שהיהודים היו הראשונים להיקלט במערכת השלטונית החדשה, הם אף היו הראשונים לקדם את ענייניהם ואת ענייני קהילתם בשדרות השלטון. הראייה לכך היא שבעבור היהודים האשכנזים והיהודים הבוכארים היו יחידות ייחודיות נפרדות במשרד החינוך, ואילו לבני לאומים אחרים, אף שמספרם היה רב יותר, לא היה ייצוג שכזה.
בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הקומוניסטית התרחשו תמורות מרחיקות לכת בתחומי הכלכלה והעיסוק הפרטי. הראשונים להיפגע מן התמורות היו אנשי הממון שאיבדו בעקבות ההלאמה את רכושם, שהושקע בנדל"ן, ואת מפעלי הייצור. בעלי הממון, שהצליחו לברוח עם הונם או בלעדיו, השאירו את אולמות מפעלי הכותנה והטקסטיל שוממים ואת העובדים מחוסרי פרנסה. כך אירע גם לבעלי הסדנאות ובתי המלאכה הקטנים שהעסיקו פועלים או מספר מצומצם של שוליות, ולכן נחשבו לבורגנים ולמנצלי עבודה שכירה. כמו כן נאסר המסחר הסיטונאי, ובשל כך נוצר מחסור באספקה סדירה של חומרי גלם לענפי הייצור השונים. במגזר החקלאי היה המצב גרוע מזה שבעיר בגלל העדר ביטחון אישי והתמוטטות מערכת המימון וההלוואות לחקלאים, שהובילו בזמנו לרעב ולבריחה המונית מן הכפרים.

בשטחה של אוזבקיסטן בסוף שנת 1925 ובראשית 1926 הופצו שמועות בערי עמק פרגנה (אנדיג'אן, מרג'לן ופרגנה) בקרב האוכלוסייה האוזבקית-המוסלמית כי היהודים משתמשים בדמם של מוסלמים לצורכי פולחן. השמועות נעשו כה נרחבות עד שקבוצה של יהודים הגישה תלונה רשמית במשטרה נגד מפיצי השמועות. 

בשנת 1928, עם התגברות המסע האנטי-דתי וראשיתה של הקולקטיביזציה של הייצור, התגברו בכלל האירועים האנטישמיים בברית המועצות. באותה שנה התרחשו במרכז אסיה לפחות שלושה אירועים שבהם היה ניסיון להעליל עלילת דם על היהודים. המוקד הראשון, שתועדו בו האירועים, היה בעיר בוכארה. הופצו בה שמועות על שיהודים כלאו במרתף ביתם ילד מקומי ושתו את דמו. בעקבות תלונה של אזרחים מוסלמים נדרשה המשטרה לחקור את הפרשה. החקירה העלתה כי מדוּבר בילד יהודי חירש ולקוי שכלית, שהתייתם מהוריו וחי אצל קרובי משפחתו (שככל הנראה באמת החזיקו אותו בהסגר). פרשה זו הולידה גל שמועות בנושא, ושימשה השראה למקרה אחר, שהתרחש כחודש אחר כך בעיר צַ'רְז'וּי (Charjui) שבתורכמניסטן (לא רחוק מבוכארה), ולאחר מכן לעוד מקרה שתועד בסמרכנד, בירת אוזבקיסטן. 
למרות הטיפול האינטנסיבי בפרשה זו נראה כי "אמתות" באשר לאחדות מעמד הפועלים טרם הופנמו בשטח, ומעמדן של דעות קדומות היה חזק יותר ומושרש יותר. חודשיים וחצי בלבד לאחר פרוץ הפרשה נערך בבוכארה עוד משפט נגד פעיל מפלגה ממוצא רוסי, שקרא בפומבי ובגלוי לערוך פוגרום ביהודים ואף חילק כרוזים בנדון. כעבור שנתיים, בחודש אוגוסט 1930, התרחשה פרשה דומה גם בבירת הרפובליקה, סמרכנד, ובספטמבר 1931 גם בקירגיזסטן. נראה כי מאמצי השלטון וההסברה לא הצליחו לדכא את הדעות הקדומות, וההנחה היסודית, כי הסברה וחינוך יוכלו לפתור את הבעיה, נמצאו בינתיים בלתי יעילות.   

במהלך שנות ה-30 פעל המשטר רבות כדי לפרק את המערכת החברתית-תרבותית הישנה ולצמצם את השפעתה של הדת ועילתה הדתית על הציבור. פעילות זו התרכזה בעיקר בתחום המוסדי: סגירת בתי כנסת, רדיפתם ומאסרם של רבנים, מורים, אנשי ממסד דתי, ואנשי מפלגה ואדמיניסטרציה סובייטית שנחשדו בפעילות דתית. ההשפעה על הציבור הרחב נעשתה באמצעות "חינוך מחדש" ותעמולה אנטי-דתית. כמו שהוצג, בתחום זה היו הישגי השלטון באוזבקיסטן צנועים, וייתכן שהסיבה לכך היא שהמערכה האנטי-דתית החלה במרכז אסיה בתקופה מאוחרת לעומת זו שבאזורים האירופיים של ברית המועצות, וכשהחלה כוונה בעיקר נגד הממסד המוסלמי.
למרות ניסיונות השלטון לסווג את הדת אל מערכת האמונות הטפלות, הרי כמו האנטישמיות המשיכו שתיהן להתקיים בחברה הסובייטית במשך שנים רבות, אם כי לא זכו בדרך כלל לדיון פומבי בגלל חוסר הנוחות של המשטר להודות כי תופעה זו אינה בעלת אופי מקומי מצומצם. משנות ה-30 כמעט לא נזכר נושא האנטישמיות מעל כותרות בעיתונים השונים, אלא הצניעו אותו השלטונות וראו בו בעיה שולית וחריגה, כמו שכבר טען לארין בשנת 1928.

בשל הקמתן של הרפובליקות הלאומיות, שגשוג הלאומיות המקומית ופרשנויות סותרות של החוק הסובייטי בנושא הלאומי קופחו לא פעם קבוצות מיעוטים לאומיים, והיהודים לא היו יוצאים מן הכלל בהקשר הזה. מן התלונות שהגיעו אל מחלקת המיעוטים נראה כי גילויים של אנטישמיות היו מושרשים בחברה האזרחית הסובייטית גם במרכז אסיה. והיא אף זכתה להתפרצות מחודשת בעת המשברים של מלחמת העולם השנייה.  

המשטר טען כי התשובה לאנטישמיות, שגאתה בסוף שנות ה-20, גלומה בהסברה ובחינוך של כלל אזרחי ברית המועצות ובסוציאליזציה של הציבור היהודי, שכללה נוסף על התמורות הכלכליות גם התנתקות מן הדת היהודית והשתלבות במשפחת העמים הסובייטיים. כאמור, במהלך שנות ה-30 לא הצליחו ניסיונות ההסברה והחינוך לבדם למגר את התופעה. יותר מכך, בשנות מלחמת העולם השנייה, תוך כדי מאבק עקוב מדם בפולש הנאצי, שטף את ברית המועצות גל אנטישמיות חדש, שימצא את ביטויו הרחק מן החזית, בערבות מרכז אסיה.

פרט לשינוי הסביבה ביקש המשטר לבנות חברה חדשה שתהיה מבוססת על מעמד חדש - מעמד הפועלים. המשטר יצר הגדרות לאומיות שמתוכן נגזרו אזורים אוטונומיים ורפובליקות שהתבססו על מבנה לאומי מוגדר שנועד לתת לגיטימציה שלטונית. בנוסף לכך, המשטר ביקש לשנות את המבנה החברתי-הכלכלי (סוציו-אקונומי) של אזרחי ברית-המועצות, והציבור היהודי לא היה יוצא דופן מכלל זה. הפרקים הבאים מציגים את התמורות שהתרחשו בשדה הבניה הלאומית, הכלכלה והתרבות.
תהליך הסוציאליזציה שחווה הציבור היהודי באוזבקיסטן במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הקיף כל תחום מחיי הפרט: מהתחום הפרטי ועד הציבורי. תהליך זה נעשה במגזר הכפרי − בהתיישבות החקלאית; במגזר העירוני − בסדנאות יצרניות, בקואופרטיבים ובתעשייה; באמצעות רשת בתי ספר סובייטיים בשפת העדה הבוכארית. תהליך זה כלל "תִכנות" לשוני ותרבותי, הוא נגע במעמד הסמכות המסורתית ובמעמד האישה בתוך משפחתה. תהליכים דומים חוו גם שאר האוכלוסיות הילידות ברפובליקות הברית של ברית המועצות.
למרות הבעיות והמכשולים היו המעורבות של יהודי אוזבקיסטן במפעל ההתיישבות החקלאית והשתלבותם במסגרות היצרניות בעיר גבוהות באופן ניכר לעומת כלל האוכלוסייה היהודית בברית המועצות. בשנת 1930 נמנה המספר הגבוה ביותר של היהודים שעסקו בחקלאות, שנאמד אז ב-11.1% מכלל האוכלוסייה היהודית, ומספר הפועלים בתעשייה נאמד באותה שנה ב-16.3%, ורק בשנת 1939 הגיע לכ-30% מכלל הציבור היהודי בברית המועצות. נוסף על אלה נרשמו אחוזי תעסוקה מרשימים לזכות הנשים היהודיות בוכאריות הן לעומת אוכלוסיות הילידות האחרות של מרכז אסיה הן לעומת האוכלוסייה היהודית ברחבי ברית המועצות. 

התמורות בתרבות היו יסודיות ומקיפות, ובדומה לתמורות בתחום התעסוקה נגעו לרוב האוכלוסייה. בראשית שנות ה-20 הייתה האוכלוסייה היהודית בוכארית הקבוצה הילידה המשכילה ביותר. מאחר שחיה ברובה בריכוזים עירוניים, הייתה עתה בעלת הנגישות הרבה ביותר למערכות החינוך הסובייטי לסוגיו, והדבר תרם למיצובה החברתי והכלכלי. כמו כן, מכיוון שהשפה היהודית בוכארית הייתה שפה של עדה ולא של לאום, לא הוענקה לה, למרות מפעל הדפוס וההוראה המרשימים בשפה זו, חשיבות של שפה לאומית. תהליך הלטיניזציה הפשיט משפה זו את מטענה התרבותי-דתי, והדבר אך האיץ את המעבר לשימוש רחב יותר בשפת השלטון − הרוסית − והתהליך התעצם עוד יותר לאחר ביטול מעמדם הנפרד של השפה והתרבות היהודית בוכארית בסוף שנות ה-30.

בשנת 1938 הכריזו השלטונות בטשקנט כי הקהילה היהודית בוכארית – עם עוד כמה עמים "מתפתחים" − הגיעה ל"רמה תרבותית" המאפשרת את השתלבותה בתוך התרבות הסובייטית הכללית (קביעה שנעשתה בלי שנערכו מבדקים כלשהם כדי לבחון את "רמתם התרבותית"). "הישג" זה נתן לגיטימציה לביטולו של מפעל התרבות הנפרד – בתי ספר, מו"לות, עיתונים, מוזאון ותאטרון. הקביעה כללה גם קבוצות אחרות של מיעוטים במרכז אסיה ובברית המועצות בכלל שלא הייתה להם עד אותו מועד טריטוריה אוטונומית מוגדרת. לאחר שנת 1938 נאלצו בני קבוצות המיעוטים השונות להשתלב במסגרות התרבות הלאומיות הקיימות בעבור האוכלוסייה הטיטולרית, והדבר האיץ את הגירתם של מקצת היהודים הבוכארים אל שטחה של טג'יקיסטן, שהייתה שפת המִנהל והחינוך בה קרובה לשפתם. הנשארים באוזבקיסטן בחרו, במידת יכולתם, לחנך את ילדיהם במסגרות חינוך שהתנהלו ברוסית, שחוץ מהיותה שפת השלטון המרכזי נחשבה לשפת תרבות גבוהה יותר מן האוזבקית. בהיעדר מסגרות רשמיות להבטחת קיומה בחסות המשטר, דוגמת בתי ספר ועיתונות יומית, עברה השפה היהודית בוכארית אל "המטבח".

אפשר לומר כי סגירתו של מפעל התרבות גאל את השפה היהודית בוכארית מן הניצול לצורכי תעמולה, שעשו בה השלטונות, שכן לא התקיימה בה זה כמה שנים יצירה ספרותית לא מגויסת, להוציא מקרים אחדים. החזרתה אל "המטבח" יצרה מחדש את המחיצה התרבותית הייחודית ש"ביניהם" ל"בינינו", שכן בשפה זו לא התקיימו עוד תעמולה ושטיפת מוח רשמית, והיא חזרה לשמש לצורך תקשורת "אינטימית" בקרב "בני המשפחה המורחבת," כמו שהיה הדבר לפני המהפכה. לעניות דעתי, עניין זה היה מן הגורמים שסייעו בשימור העצמי של העדה עוד עשרות שנים (לעומת מדדי ההתבוללות שאפיינו את היהודים האשכנזים במרכז אסיה ובברית המועצות כולה). היהודים הבוכארים שהיגרו לטג'יקיסטן ספגו במרוצת השנים אל שפתם המדוברת השפעות מן השפה הטג'יקית, ואילו אלו שנותרו באוזבקיסטן הושפעו מאוזבקית ומתהליכי רוסיפיקציה מואצים יותר מאלו שבטג'יקיסטן. מגמה זו יצרה פיצול לשוני מסוים בין שתי הקבוצות.  בפרספקטיבה היסטורית אפשר לראות שבתקופה הנדונה התרחשו תהליכים שהיו להם השפעות של ממש על התגבשות הציבור היהודי בוכארי ולדמותו כיום. בתקופה זו אפשר לראות את ראשיתו של תהליך ה"השכלה" ההמונית של קבוצה זו הן על ידי היחשפותם של בני הקהילה אל ההשכלה המקצועית-טכנית הן על ידי צמיחת מעמד פקידותי-משכיל בקרבם.

אמנם מפעל ההתיישבות החקלאית היהודית לא הוכיח יכולת הישרדות במרוצת השנים, ותהליך שקיעתו נצפה כבר במחצית הראשונה של שנות ה-30, אך רבים מן המתיישבים החקלאיים היהודים הצליחו באמצעות מפעל זה "לכבס" את מעמדם האזרחי ולהופיע בשערי האוניברסיטאות, מכוני ההכשרה ומוסדות השלטון לא כמחוסרי מעמד אזרחי – "בני בורגנים" − אלא כ"בני איכרים", ובתוקף כך להיות מועדפים (עוד פעם) בקבלה ללימודים או לעבודה. ובאשר למפעל ההשכלה בשפה היהודית בוכארית, הרי הוא תרם תרומה חשובה ללכידותה של העדה ולטיפוח זהות קיבוצית בקרב חבריה. עם זאת, בגלל אותו מפעל עצמו גדל הפער בין בני העדה לבין סביבתם, ובשל כך הסתגרו והתנתקו מסביבתם שדיברה בשפות אחרות. כאשר איבדה השפה היהודית בוכארית את מעמדה הרשמי ובתי ספר שפעלו בשפה זו נסגרו, ניתנה לבני הקהילה הזדמנות להשתלב בכּלל האזרחי הסובייטי. דחיית השפות האחרות של מרכז אסיה מצד אחד וזיקתם לשפה הרוסית מצד אחר פתחו בפניהם את שערי המוסדות להשכלה גבוהה המקומיים ואף אלו שבמוסקבה ואפשרו מידה רבה יותר של ניידות חברתית. יש לציין כי אף על פי שהתרחשו מרבית התהליכים שתוארו נסקרו ונותחו בעבודה זו בשטחה של אוזבקיסטן, הרי במרוצת השנים ובעקבות התהליכים הדמוגרפיים המפליגים שעברו על בני הקהילה ניכרת השפעתם שנים רבות גם מחוץ לזירת ההתרחשות ומחוץ לתחום המידי של תהליכי הסוציאליזציה התעסוקתיים של בני הקהילה.


סיכום
אמנם הציבור היהודי חווה תהליכי סוציאליזציה נרחבים, אך תמורות של ממש באורח חייו נעשו בהדרגה ובאופן אקלקטי. הציבור היהודי היה שותף פעיל ויוזם של תהליכים שנגעו לתחומי התעסוקה, ההשכלה ושיפור השירותים שניתנו להם. כלומר תחומים שהיה בהם כדי לשפר את איכות החיים, המעמד החברתי והמצב הכלכלי. פעילים מתוך הציבור לא היססו לדחות יוזמות ממשלתיות ולחפש דרכים יצירתיות כדי לנצל את השיטה לטובתם. הם עיכבו ודחו (כל עוד היו יכולים) תמורות שהיו קשורות לחיי הדת ומנהגי העדה, שהתנגשו עם המדיניות הסובייטית. כך, למשל, שלא כציבור המוסלמי לא התנגדו היהודים הבוכארים למסע הסרת הרעלות, מכיוון שפעילות זו לא עמדה בסתירה לשום ציווי דתי יהודי, אך רובם התקשו לקבל את העמדה האתאיסטית של המפלגה, לשתף פעולה עם המסע האנטי-דתי ולהתכחש למעמד הבכורה שהיה לרבנים בעניינים ציבוריים וקהילתיים. כך היה גם בכל הקשור למעמד המסורתי של האישה בחברה היהודית בוכארית. אף על פי שהנשים היהודיות בוכאריות יצאו לעבוד מחוץ למשק הבית, היה מעמדן החברתי מקובע על ידי הסמכות הפטריארכלית, ובפועל הן לא זכו לשוויון האזרחי שהובטח בחוקת ברית המועצות. מבחינה זו לא היו היהודים הבוכארים יוצאי דופן, ומציאות דומה שררה גם בקרב האוכלוסיות המסורתיות האחרות של מרכז אסיה. 

אלו שעברו את תהליך הסוציאליזציה, מצאו את מקומם בתוך המכונה האזרחית הסובייטית, והשורדים בגלי הרדיפות הלאומיות בסוף שנות ה-30 היו יכולים להתנחם, כי מצאו את שביל הזהב בתוך המציאות הסובייטית, שהבטיחה עתיד מזהיר הנשען על חורבות העבר. אך כל זאת לא לזמן ארוך, שכן בתוך שנים ספורות תיסחף ברית המועצות, ואיתה כל הרפובליקות של מרכז אסיה, אל סערת מלחמת העולם השנייה. אמנם החזית לא הגיעה אל אוזבקיסטן, אך מיטב בניה של הקהילה גויסו לשורות הצבא האדום, ורבים נפלו בשורותיו. מרכז אסיה, ובעיקר טשקנט, שימשו יעד למאות אלפי פליטים ומפונים שהגיעו חסרי כל מאזורי הקרבות. עם הפליטים הגיעו המחלות והרעב. בקרב הפליטים היו קבוצות שלמות של חצרות חסידים שהגיעו מן החלקים הכבושים של מזרח אירופה, ומכיוון שבתקופת המלחמה הפסיק המשטר לרדוף פעילים דתיים, התרחשה התחדשות דתית גם בקרב הקהילות היהודיות המקומיות. לאחר המלחמה חזרו רוב הפליטים לערי מוצאם, אך מקצתם נשארו וקבעו את ביתם בעריה השונות של מרכז אסיה.

במהלך ארבעים וחמש השנים מסיומה של מלחמת העולם השנייה ועד לפרסטרויקה המשיך הציבור היהודי לחוות את אותם תהליכי אינטגרציה ואסימילציה, שהחלו עוד בשנות ה-20 וה-30. חוץ מכמה שנים מועטות (במהלך שנות ה-70), שבהן התאפשרה עלייה/הגירה של יהודים מברית המועצות למערב, לא היה כמעט קשר בין ציבור זה אל בני משפחותיהם שהיגרו מהאזור בתקופות מוקדמות יותר. בשל התפרקות ברית המועצות, הקמת הרפובליקות העצמאיות וחופש הפולחן הדתי וההתארגנות הקהילתית, שזכו להם אזרחי הרפובליקות החדשות, פרחו מחדש חיים קהילתיים ותרבותיים במקומות שנראה היה כי לא יתקיימו עוד. המשבר הכלכלי שפרץ בעקבות התפרקות ברית המועצות גרם לגל הגירה מסיבי של כל מי שרק יכול היה לעזוב, והיהודים (עם קבוצות לאומיות אחרות) היו מאלו שגם היה להם לאן. בעקבות תהליך זה נותרו באוזבקיסטן, כמו ברפובליקות האחרות במרחב, רק שרידים של ריכוזים יהודיים, ונראה שבערים רבות, אם לא בכולן, במהלך העשורים הקרובים לא יהיה אפשר למצוא יהודים. היהודים הבוכארים התפזרו בין הקהילות היהודיות השונות, ובהיעדר מסגרת טריטוריאלית ותרבותית נפרדת, ולמרות פעילותם של בתי כנסת נפרדים בהווה, גם הם עלולים להיטמע בעתיד הקרוב בתוך עדות יהודיות אחרות.

 

קראו את המאמרים הבאים - לחצו לקישור

היסטוריה של היהודים במרכז אסיה - מאת זאב לוין

יהודי בוכרה במאות 19-20 -  מאת זאב לוין

יהודים בתקופה הקומוניסטית - מאת זאב לוין

 

מאמרים בנושאים נוספים - לחצו לקישור
יוון במרכז אסיה  

היסטוריה אוזבקיסטן 

תימור לנג 

סמרקנד 

שאחריזאבס 

טשקנט 

בוכרה 

ליד בוכרה 

חיווה

 

אסלאם באוזבקיסטן - לחצו לקישור:

אימאם בוכרי 

שייח' אל הרר 

דרוויש סמרקנדי 

נקשבנדיה ואוזבקיסטן 

מדרסות בחיווה

מאמרים נוספים על מיסטיקה סופית במרכז אסיה

 

הצעות לטיולים באוזבקיסטן והסביבה - לחצו לקישור
הצעה לטיול טגיקיסטן ואוזבקיסטן
הצעה לטיול קיריגסטן ואוזבקיסטן

אוזבקיסטן בחג הנוורוז - אביב 

אוזבקיסטן לקבוצות סגורות

אוזבקיסטן לנוסע העצמאי

 

 

טיול קרוב - לחצו לקישור
אוזבקיסטן ותורכמינסטן 8-19.9

 




 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו