לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

טיעונים לקיום האלוהים

במהלך ההיסטוריה היו רבים שחיפשו הוכחות לקיום האלוהים בעזרת המחשבה, והם העלו טיעונים שונים המוכיחים (לכאורה) את קיומו.

בבסיס כל המחשבות הללו הבדיקה האם ייתכן שיש ליקום מכוון עליון, ישות כל יכולה, ופועל יוצא מכך הוא שיש הנחיה אישית, שדברים הם לא במקרה, ושיש לחיים משמעות. קשה קצת לתפוש את הדברים בצורה זו, אך אם נמריא מעל ריבוא היצורים והדברים, ונראה את הכל במבט על, כולל חיינו שלנו, יהיה עדיין קשה למצוא בכל הבוקה והמבולקה הזו משמעות, ואת זה בדיוק מנסים לעשות הפילוסופים הגדולים בעזרת כלי ההיגיון שלהם. האדם חייב לחיות לפי הגיון, זאת הנחת יסוד נוספת שממנה הם יוצאים, אחרת לכל החיפוש עצמו אין משמעות גם כן

 

הטיעון האונטולוגי – הטיעון הראשון שאני רוצה להתייחס אליו נובע מעצם המחשבה על קיום האלוהים. זהו טיעון אפריורי (כלומר נובע ממסקנות הגיוניות שלפני האירוע), שהעלה לראשונה נזיר בשם אנסלם הקדוש במאה ה11. ובעיקרו הוא אומר שעצם המחשבה על אלוהים, או כפי שאנסלם ניסח זאת "זה שאין גדול ממנו" מוכיחה את קיומו.

 

הטיעון הקוסמולוגי – טיעון זה מתבסס על ההנחה שלכל דבר יש סיבה, כפי שניסחו זאת אריסטו ואחרים, ויש דבר אחד שהוא סיבת הסיבות, מקור הדברים, במחשבה האסלאמית, וגם בזו הנוצרית והיהודית מופיעה התייחסות לישות שהיא סיבת הסיבות, המקור הראשוני. הטענה היא שבריאת היקום התחילה בישות זו, ולכן הטיעון הזה נשען במידה רבה על ההנחה שהיקום התחיל מתי שהוא בזמן, דבר שקיבל חיזוק לאחרונה על ידי תיאוריית המפץ הגדול

 

הטיעון הטלאולוגי – זהו טיעון אפוסטריורי (כלומר נובע מהתנסות החושים, לאחר המעשה) האומר שמורכבות היקום מצביעה על מתכנן תבוני. בתחילה נשען הטיעון על אנלוגיה פשוטה: כשם שבית מעיד על מתכנן תבוני שחשב אותו, כך היקום מעיד על מתכנן בעל אופי דומה אך הרבה יותר מפותח ומורכב. במאה ה18 הוגי הדעות המובילים הביאו את אנלוגיות השעון: יש לו מטרה והוא מורכב מהרבה חלקים זעירים שאם תחסיר אחד מהם השעון לא יעבוד, באותה צורה עובד גם היקום, יש לו מטרה ומורכבות המראה על מתכנן תבוני
לטיעון הטלאולוגי הייתה תקופה של חולשה עקב גילוי תורת האבולוציה על ידי דרווין, המסבירה את המורכבות של הטבע בצורה אחרת, אך כיום הוא חוזר לקדמת הבמה עקב הגילויים המדהימים על מורכבות וחוכמת הבריאה. לא ייתכן שמורכבות כזו, שהיא תלוית כל מרכיביה, תתרחש בדרך אבולוציונית

 

בנוסף לכך, ישנם ישויות בטבע שאם תחסיר חלק קטן שלהם לא יעבדו (כמו שעון), הסיכוי שחיים כאלו יתפתחו בדרך אבולוציונית הוא קטן
התורה האבולוציונית גם לא מסבירה את קיום החיים מלכתחילה, ואת מבנה הדנא.
מידע ביולוגי מאוחסן במבנים מורכבים שאי אפשר להסביר אותם מבחינה מתמטית בדרך אבולוציונית. ברמה המיקרו רואים את התכנון התבוני של אלוהים



אם יש מתכנן ליקום, אז בשביל מה הוא תכנן אותו? קאנט היה זה שרמז שחיפוש האדם הוא אחר טוב, והטיעון הטוב ביותר לקיום האלוהים הוא הטוב המוסרי. הוא לוקח אותנו מתחומה של המחשבה שהיא מוגבלת, אל תחום המשמעות. קאנט מנפץ את הטיעון האונתולוגי ומפקפק בטלאולוגי.

 

הטיעון המוסרי – זהו טיעון אהוב על הוגי דעות דתיים ואחרים החושבים שיש דבר כזה שנקרא מוסר בעל תוקף אובייקטיבי וקטגורי בכל אדם, הסמכות למוסר הקיים בתוכנו יכולה לנבוע אך ורק מקיום אלוהים

 

הטיעון הפרגמטי – אם לא היה אלוהים היינו צריכים להמציא אותו, כי הוא עוזר בניהול, פיתוח ושמירת החברה האנושית. הרבה יותר מסוכן לא להאמין מאשר להאמין, כי מקרה של טעות יהיה קטלני.

 

בנוסף לכך פלטינגה טוען שזה הנחת יסוד בסיסית של חברה ואדם, האמונה באלוהים, ואין צורך לערער עליה.

 

טיעונים מוסריים בעד קיום האלוהים 

המטרה של טיעונים תאיסטים איננה להוכיח באופן סופי ומוחלט שאלוהים קיים, כי זה בלתי אפשרי, אלא לתת בסיס הגיוני לאנשים המעוניינים בכך להאמין באלוהים. לתקוף את "הנחת האתאיזם".

האתאיסטים אומרים שיש דעה מוקדמת בדבר קיום אלוהים שאין לה בסיס, נטל ההוכחה צריך להיות על התאיסטים, אין לקבל את ההנחה המוקדמת שאלוהים קיים, כשם שאי אפשר לקבל בדיות אחרות (Anthony flew), אלא שהתיאיסטים טוענים לעומתם שאמונה באלוהים היא משהו בסיסי וקיימת באדם (planting), העניין הוא לא להאמין באלוהים כחפץ או דבר נוסף, כמו המפלצת מלוך נס, אלא כעיקרון מופשט.

הטיעונים המוסריים בעד קיום אלוהים הם מרכיב חשוב באקולוגיה התיאיסטית, מכיוון שהם מקשרים אותנו לנושאים אתיים ופילוסופים אחרים כגון מהות הטוב והאושר. מדגישים את מרכזיות האדם ביקום ומעלים על נס את ייחודיות האדם. הדבר הבסיסי באדם הוא החיפוש אחר אושר, וזה מושג על ידי המעלה שמה שקשור אליה הוא טוב. התפישה הבסיסית של טוב ורע הקיימת באדם, המצפון ותחושת האשם שקורית בזמן שעוברים על חוקי המוסר, כל אלו משמשים כלי ניגוח חשובים בהעברת המשקל אל ההסתברות התיאיסטית שעומדת מאחורי קיום האדם והעולם

נקודת המפתח בטיעון המוסרי לקיומו של אלוהים היא האם מוסריות היא דבר אמיתי ואובייקטיבי, או שמוסריות, למשל, היא קוד של החברה לשמור את עצמה, אם המוסריות היא אובייקטיבית הרי שזה יכול לחזק את הטיעון בזכות קיום אלוהים. במידה והיא רלטיבית וסובייקטיבית הרי שזה מחזק את המחקר שלה כנקודת מבט אנתרופולוגית או סוציאלית, ויכול לחזק את הטיעון האתיאיסטי.
אלא שקודם כל צריך להסכים שיש דבר כזה שנקרא מוסר ומהו?

בתוך הטיעון המוסרי לקיומו של אלוהים ישנם גוונים שונים ובעיקרון חלוקה בסיסית בין טיעונים מוסריים תיאורטיים לבין טיעונים מוסריים פרקטיים או פרגמטיים, שני סוגי הטיעונים באים משני כיוונים שונים. הטיעונים המוסרים התיאורטיים מנסים להסביר את העולם, להבין אותו, את תופעת המוסר והמצפון באדם ואת חוקי החברה ואילו הטיעונים המוסריים הפרגמטיים מדגישים את מהות האדם, שאיפותיו ותכליתו, מתייחסים אל המוסר ככלי לסידור החברה והכוונת היחיד. הפרגמטיים כמו ממציאים את האלוהים בכדי לחזק את הטוב והמוסר, קיום אלוהים נתפש ככלי, שאעז ואומר שאם לא היה קיים, היה צורך להמציא אותו.

ישנם תיאורים שונים של העובדות המוסריות, וגם טיעונים שונים של דרכים שונות של איך זה מסביר את קיום האלוהים. נקודת המוצא של הטיעון המוסרי היא שיש מוסריות אובייקטיבית, וההסבר הכי מתקבל על הדעת שלה הוא כפועל יוצא של קיום אלוהים, ולא כפועל יוצא של דבר אחר (כמו למשל קיום החברה האנושית או גנים).

 

הטיעון המוסרי הבסיסי - היסטוריה של טיעונים מוסריים בזכות קיום האלוהים

מאז ומעולם נקשר אלוהים עם הטוב, המוסר, השאיפה לצדק. כך הוא מתואר בכל הדתות ובמיוחד בתרבות היהודית נוצרית שהתפתחה באירופה והתפשטה לשאר רחבי העולם. בוויכוח על קיום האלוהים משמש המוסר ככלי להוכחת קיומו מצד אחד והצדקת קיומו המצד האחר. האלים הקדומים היו קפריזים ותאבי כוח, אלא שמאז המהפכה היהודית נוצרית, ושינוי דומה שקרה ביוון הקלאסית. נקשר האלוהים במושגי אמת וצדק, ואלו משמשים כטיעון לקיומו.

קווי המתאר של טיעון מוסרי תיאורטי לקיום אלוהים הם להלן

יש עובדות מוסריות אובייקטיביות

אלוהים מספק את ההסבר הטוב ביותר לקיום עובדות מוסריות אובייקטיביות

לכן, אלוהים קיים.

 

ראשית דבר בוא ונבדוק כמה התייחסויות בולטות בהיסטוריה לנושא קיום המוסר והאלוהים:

לפי אריסטו החוק המוסרי הוא שאנשים מחפשים אושר. האושר מורכב מהשגת התכונות של זהירות, צדק, מתינות ואומץ. זה טבע האדם.

הדילמה של איוטיפירו. בספר של אפלטון euthypro סוקרטס שואל: האם מה שקדוש קדוש רק מפני שהאלים מאשרים זו, או האם הם מאשרים זאת מפני שזה קדוש? האם דבר הוא מוסרי מפני שאלוהים מאשר אותו, או האם אלוהים מאשר אותו מפני שהוא מוסרי?

אנו רואים שהיוונים הקלאסיים מתייחסים למוסר כנפרד מאלוהים, ישנם עובדות מוסריות אובייקטיביות אך הם יכולות להיות קשורות לטבע האדם, למשהו נפרד מאלוהים, אבל התרבות היהודית נוצרית מחברת אץ המוסר לאלוהים, אלא שגם כאן יש לנו בעיה בתחילה:

אלוהים של התנ"ך אמר לאברהם להקריב את בנו, דבר שהוא לגמרי לא מוסרי, ומן הצד השני הוא נתן את הדיברות שהם התגלמות המוסריות. האם אלוהים הוא מוסרי או לא? מה המשמעות של עבודת האלוהים? לעשות רצונו? ומה אם רצונו הוא נגד המוסר?

 

את הבעיה פותרים הוגי הדעות הנוצרים

לפי אקווינוס אלוהים טוב כי כולם רוצים אותו, מאלוהים נובע הטוב של היצורים. האפקט של אלוהים מצביע עליו. הטוב הוא מעין מראה של אלוהים עצמו.

במאמר של אקווינוס על חמשת הדרכים להוכחת אלוהים: הדרך הרביעית נוגעת בטיעון המוסרי: אקווינוס טוען שחיים בעלי איכויות של טוב, אמת ואצילות, יש בהם דרגות. ומכאן סטנדרט אבסולוטי. שממנו נאצלים תכונות אלו. וזה בוודאי אלוהים. אם יש טוב עליון, אזי יש גם ישות עליונה והוא המקור של כל התכונות, וזהו "אתה אלוהי". אקווינוס מאמץ את החיפוש לאושר האריסטוטלי אך מכוון אותו להשגת הטוב הנובע מהאלוהים.

 

קנט יוצא כנגד הטענות הרווחות עד זמנו בעד קיום אלוהים, אך במקום זאת מציג טענה משלו שבבסיסה הטענה המוסרית הפרקטית. הוא טוען שהויה הגיונית ומוסרית צריכה לשאוף ל"טוב העליון". תנאים מוסריים הם התנאי לאושר. ומגיעים אליו על ידי פעולה מוסרית. קנט יוצא מתוך הנחה שפעולות מוסריות יכולת להשיג את המטרה, ועובדה זאת מחייבת לאמץ את האמונה במבנה סיבתי של הטבע, ומהות האדם שנועד להשיג מטרה זו באמצעים מוסריים, וזה שווה לאמונה באלוהים. אלוהים הוא שווה ערך להוויה מוסרית שאחראית לאופי של העולם הטבעי, והוויה מוסרית זו היא מה שאדם צריך לשאוף אליו.

הטיעון המוסרי הבסיסי נשען על אנלוגיה בין חוקי אנוש וחוקי מוסר, מתוך הנחה ששניהם מחייבים, לכולם ברור למשל שאסור לשקר לאחרים או לרצוח, אלו עובדות בסיסיות שכל אדם מכיר בתוכו, אבל מניין נובעת הסמכות שלהם?

לפי תיאוריות ציווי אלוהים הסמכות היחידה יכולה לנבוע מאלוהים.

 

טיעון זה נחשב "גס" crude מפני שלא צריך הכשרה פילוסופית בכדי להבין אותו, הוא פשוט מדי, אלא שזה גם נקודת החוזק שלו. אלוהים רוצה להיות ידוע, והוא מגלה עצמו בדרך זו לכל אחד. הכרה בחוקי מוסר היא באופן תת מודע, לפי טענה זו, הכרה באלוהים.
אך איך הופכים את האדם מודע לכך שהחוקים באים מאלוהים?
האפיסטמולוגים כמו פלטינגה טוענים שלעיתים החוויה של המוסריות היא כעין חוויה דתית, ואז לא צריך שום טיעון, אלא זה דבר "בסיסי הגון". החוויה כאן היא אפיסטימולוגית ולא צריכה את הטיעון.

יחד עם זאת הטיעון עוזר לקבע את הסמכותיות של המצוות המוסריות.

 

Quinn וadams החיו את הטיעון של מצוות אלוהיות DCT. אדמס נמנע מבעיית הדילמה של איוטיפירו על ידי כך שהוא מצמצם את המצוות לחובות ונשען על חובות חברותיות. בנוסף לכך הוא טוען שאלוהים כולו טוב, הוא לא יכול להיות אחר. ולכן כך גם מצוותיו, ולכן הם הכרחיות.

יש הבדל בין חובות ונורמות, נורמה יכולה להיות הטרדה מינית, אך חובה חברתית היא לכבד את האחר, מכיוון שהיא לא נשענת על המוסכמות בחברה, ובכל זאת היא מורגשת כחובה חברתית, הרי שהיא ציווי אלוהי. העד שלה הוא המצפון, ותחושה של חובה. פועל היוצא של מעבר על המצווה הוא תחושת אשמה. אי אפשר להסביר תחושה זו באופן רגיל, אם עושים טעות מרגישים מטופשים או טיפשיים, אבל האשמה מגיעה מכוח הציווי האלוהי. אלוהים הוא הסמכות שנותנת את הצווים המוסריים שמתרגמים לצווים חברתיים, כמו למשל גידול ילדים. מכאן מגיעים למסקנה שבתוך המרקם של היחסים החברתיים צריך להיות יחס בין בני אדם לאלוהים, וצורה אידיאלית של חברה החיה לפי המוסר – מצפון. לא כל החברות הם כאלו, מכאן שהמוסר הוא כלי לביקורת ושינוי חברתי, תיקון החברה והאדם.

המדינה קובעת חוקים מחייבים. היחיד שיכול לקבוע חוקים ביקום הוא אלוהים. מי שיש לו מודעות להגבלות וחוקים מוסריים, מכיר למעשה באלוהים. הטיעון הוא גולמי, אבל הוא נועד להיות כזה. אלוהים רוצה להיות גלוי לכולם, באופן שלא מחייב כלים פילוסופים מסובכים. אחת הטענות כנגד התאיזם היא שאם קיים אלוהים מדוע איננו גלוי לכולם? והנה כאן, דרך הטיעון המוסרי, רואים למעשה אלוהים גלוי לכל, גם לאדם הפשוט, דרך החוקים המוסריים שלו. ואכן זה מה שהוא נותן בהר סיני, את המוסר של עשרת הדברות

המוסר הוא לא רק ידע אלא גם חוויה, אדם שחווה מוסריות חווה למעשה את אלוהים, ויש לנו כאן משהו בסיסי כפי שטוען פלנטינגה, אלא שבנוסף לכך הטיעון המוסרי עוזר בהגדרת החוויה והגנתה. הידע המוסרי הוא השלב הבא מעבר לחוויה כי הוא מוביל לידע של אלוהים divine command theories (DCT)  השאלה היא האם הציוויים של אלוהים שרירותיים? למחויבות המוסרית יש כוח מיוחד שאי אפשר להסביר אותו ברגיל. אכפת לנו למלא אותה ואנו מרגישים אשמה במידה ונכשלים.

יחסים עם אלוהים יותר חשובים מיחסים חברתיים, זה נותן מחויבות מוסרית, ועושה טוב לחברה, אם היה רק יחסים חברתיים כשלעצמם, זה לא מבטיח את הטוב, אלא יכול לקדם גם את הרע. למחויבות מוסרית יש אופי טרנסנדנטי. ולכן יכולה לבקר את החברה.  מחויבות מוסרית מניעה. היא זהה למצוות אלוהים אבל אין לה אותה משמעות סמנטית.

מחויבות מוסרית צריכה להיות כוח מניע ואובייקטיבי, להוות בסיס לביקורת של סוגים אחרים של מחויבויות, ולהיות כזו שמי שמפר אותה מרגיש אשם – אדמס, התפקיד ל מחויבות מוסרית קיים בשפה. וההגדרה שונה מצווי אלוהים. אלא שאלה נותנים את התוקף וההסבר למחויבות המוסרית. ומכאן ניתן להוכיח קיום אלוהים

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו