לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

המקדש המצרי באופן כללי:

במקדש מצרי היו כמה סוגים של כוהנים, היו כאלו שעבדו בקודש הקודשים וחיו במקדש, הם יכלו להיות נזירים או נזירות, שגילחו את כל שערות גופם ולבשו לבוש לבן וחיו חיי נזירות. הכוהן הראשי בכל מקדש ביחד עם עוזריו היה רוחץ רחצה מטהרת עם עלות השחר, כתריסר כוהנים היו נכנסים בשער המקדש, עוברים דרך החצר הפנימית אל קודש הקודשים, רק הכוהן הגדול יכל להיכנס לקודש הקודשים, שובר את חותם החמר שבדלתותיו, ופותח את הדלתות כשהשמש עולה מעל האופק, כך שקרני השמש יפלו על דמות האל. דמות האל הייתה דמות מומיה קטנה במעט מאדם. הכוהן היה משתחווה לפני הדמות, מתפלל ומזמר מזמורים, מטהר את האוויר עם הקטורת. מוציא את הדמות מהגומחה שלה, מוריד את בגדיה, מנקה אותה ומלביש אותה בבגדים חדשים, מבשם אותה ושם אותה חזרה במקומה. לבסוף שם לפניה אוכל ומשקה, ועוזב כשהוא מוחק כל זכר לנוכחותו. בזמני פסטיבלים היו מוציאים את הדמות מהמקדש ומובילים אותה באפיריון דמוי סירה טקסי.

הפסטיבל החשוב ביותר היה לכבוד אמון ובו היו לוקחים את הפסל של אמון מקרנק ושטים דרומה אל לוקסור, שם הוא היה מתאכסן כחודש. פסטיבל חשוב אחר היה של אוסיריס באביידוס שנחשבה למקום קבורת ראשו של אוסיריס.

רק הכוהנים הגבוהים חיו באופן מלא במקדש. היו גם הרבה כוהנים אחרים מדרגות יותר נמוכות. שהיו להם תחומי התעניינות ספציפיים: אסטרולוגים, מלומדים, קוראים בספרים הקדושים, כותבים, מזמרים ונגנים. אלו שרתו על בסיס מתחלף, גרים במקדש חודש אחד מכל ארבעה. וכך גם הכוהנים שעשו את שירותי הדת הפחות חשובים, נושאי החפצים המקודשים, מפענחי חלומות, אומני המקדש, ועוד.. בזמן השרות שלהם, הכוהנים הנמוכים חיו חיי טהרה. מחוץ לתפקיד הם חיו כמו כל אחד אחר.

מבנה הכהונה:

זה היה בנוי בצורת פירמידה כשבראש הכוהן הגדול. הכינוי של זה שהיה בממפיס היה: העומד בראש בעלי האומנויות. הכינוי של זה אשר של אמון בכרנך – הוא אשר מתיר להביט באל הגדול. זה אשר של רע – הוא אשר גדולתו היא בהתבוננות.

בתחתית מעמד הכהונה היו הכוהנים הטהורים – ווב. הם חולקו לקבוצות כשכל אחת מהם שירתה במקדש במשך חודש.

מתחת לכוהן הגדול היה מעמד שכונה – אבות האלוהים, לאחריו – הנביאים, לאחריו – בעל הספר. הכוהנים עטו נוצות ואלו העידו על דרגתם. בעלי הספר היו מגולחים וקושטו בגלימת נמרים. הם מילאו תפקיד חשוב בכל הטקסים במדינה ובפולחני המסתורין, הוכנסו בסוד בית החיים.

במקדש היה כוהן מיוחד שהיה אחראי על ההלבשה האישית של האל, כוהן שהיה בקיא בלוח השנה, מפרשי חלומות, מוזיקאים, כוהנים שהיו אחראים לטקסי הלוויות וכונו – פותחי הפיות – הם קא, וכוהנים מיוחדים שעסקו באסטרונומיה.

היו גם כוהנות נשים, והכוהנת הגדולה הייתה בדרך כלל נשואה לכוהן הגדול והייתה אחראית על קבוצת המנגנות הכוהנות. לאלה אשר סגדו להתור היה סולם היררכי משלהם שהעניק סמכויות ועצמאות רבה לנשים.

במקדש בקרנק היו בשיאו 81.000 כוהנים שמחולקים ל125 בעלי תפקידים.

הכוהן הגדול היה מומחה בתחום ידע מסוים, בהתאם לאל הפטרון שבשירותו פעל. הכוהנים של האלה העקרבית התמחו בטיפול בעקיצות ארסיות, הכוהנים של האל אימהוטפ – הסופר האלוהי, עסקו באומנויות הריפוי. החונטים היו כוהנים של אנוביס. הכוהנות של התור התפרסמו בזכות המזמורים והמחולות הקדושים שלהן.

הסוגדים להתור שייכים ל"מלכות הישנה", שלפי מספר מקורות הייתה מושתתת רובה ככולה על נשים. מספר הגברים בה היה זעום והמשרות שמילאו היו מנהליות בלבד. נשים תפשו את המשרות החשובות ועמדו בראש המבנה ההיררכי.

המצרים הקדמונים האמינו כי צליל ותנועה הם בעלי השפעה חודרת על האדם ברמה הרגשית, הנפשית והרוחנית שלו. היופי היה חשוב באותה מידה כמו ההגיוני. ה"קה" טופח באמצעות היופי שהתבטא בצלילים קדושים ובתנועה. לתנועה ולצלילי היה כוח סודי משל עצמם, גם הם היו ביטוי לעיקרון האלוהי. האלים והכוהנות כאחד העניקו שמחה, יופי וחסד, התלהבות גדולה ואושר עילאי.

כוהנות התור.

בפסטיבלים צעדו הכוהנות המוסיקאיות הללו ברחובות והציעו מנאט – מחרוזות קמיעות המעניקות ברכת חיים, יציבות ואושר לקהל החסידים. במקדשים שרו הכוהנות מוסיקאיות הללו וביצעו ריקודים קדושים. הכוהנות של התור היו לבושות כמו האלה עצמה, ענדו את מחרוזת המנאט האלוהית ונשאו את הרעשן לגירוש הרוחות הרעות. את מחרוזות המנאט ניתן לראות בעיטורי הקברים, על צווארה של התור ושל המחוללות.

הכניסה לשירותה של התור צוינה באמצעות לימוד פולחני החניטה שלה. הנתינה הטקסית של המחרוזת והרעשן העניקו את הזכות להיות בשירותה של אלה זו, והפכו את הכוהנת לבגד החי שלה. מחולות הריקודים הקדושים לקחו חלק בטקסי לוויה פרטיים וגם בטקסים מלכותיים. ריקוד זה לא היה אמור לבדר או לשעשע, אלא לעורר עקרונות קוסמיים מסוימים.

נבואה.

התנבאות על אורים ותומים הייתה חלק מהמסורת הכוהנית, כמו כן היה מוסד שנקרא "ספינת האוראקל". חמש עד עשר פעמים בחודש, בנתיב מוכר היטב, יצאה תהלוכה, בראשה סבל שנשא קטורת, ובה ספינה שעצרה בתחנות שונות, בהן ערכו הכוהנים טקסי חיטוי ודברי נבואה אוראקלים ניתנו בכתב בצורת עצות. כאשר ספינת האוראקל התקדמה, יכול היה כל אחד ואחד בקהל לשפוט את הדברים כפי הבנתו. האלים דיברו באמצעות סבלי האנייה אשר נעו וזעו כישות אחת על פי רצונם של האלים. ברגע שהסבלים חשו שהאלוהות עומדת להיכנס לתוכם, החלה הספינה לנוע על פי רצונה העצמאי. חלק מהתנועות של הסבלים נצפה בעין חדה על ידי קהל ההמונים וחלק מן התנועות פורש על ידי הכוהנים, היה זה האוראקל של הספינה.

ניתן היה גם להיוועץ באל באופן ישיר באמצעות שינה מלאכותית שבוצעה בחדרים קטנים בתוך המקדש.

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו