לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

פעולת הידיים – להצמיח כנפיים

"ברגע זה האהבה הזאת באה לשכון בתוכי,

הוויות רבות בהוויה אחת.

בגרגר חיטה אחד מאוכסנים אלפי שקים,

בתוך קוף המחט מסתובב לילה של כוכבים."

 

הריקוד של הדרווישים המחוללים איננו רק סיבוב רגליים, אלא גם שימוש בזרועות ובידיים. עם תחילת הריקוד נפתחות הזרועות למצב הנקרא "כנפיים", מסמלות בכך כנפיים של מלאכים.

לפי המיסטיקה הסופית, לאדם יש שלושה סוגי נפש: "נפש מצווה לרע" – הלא היא נפש החיה שבתוכנו, "נפש מוכיחה" – הלא היא נפש האדם שבתוכנו, ולבסוף גם "נפש שקטה" – הלא היא נפש הטבע המלאכי שבתוכנו. באדם מצוי גם מן החייתי וגם מן המלאכי, ואלה נמצאים במאבק מתמיד זה עם זה. התרוממות הידיים מסמלת את ההתחברות של הרקדן לטבע המלאכי שבתוכו.

 

הידיים מתחילות את הריקוד במצב מצולב על החזה, אשר מסמל אחדות. במצב זה האנרגיה של הגוף מוכלת וסגורה. עם תחילת הריקוד נפתחות הידיים למצב רפוי, תלוי, ופתוח לצדדים ולמעלה – כמו כנפיים של מלאכים. כף יד ימין פונה כלפי מעלה בעוד שכף יד שמאל פונה כלפי מטה. יד ימין מקבלת מהשמיים את האור האלוהי, ויד שמאל מעבירה, נותנת אותו, לאדמה.

מהותו של הטבע המלאכי שלנו הוא להיות צינור לשפע האלוהי. עם תחילת הריקוד פותח הרקדן את הידיים מהמצב הסגור שבו הם נמצאות אל תנוחת הכנפיים. לפי מסדר הדרווישים המחוללים ישנן כמה דרכים לעשות זאת:

הדרך הראשונה היא על ידי דחיפת הידיים למטה עד לאזור המותניים ומשם העלאתן במקביל כשהן נפתחות בצורת גביע באזור הצוואר אל מצבן המוטה. בצורה זו הרקדן כמו דוחף את החלקים הנמוכים שבו למקומם, מתחת לאזור המותניים, לחלק הנמוך של האדם. לאחר מכן הוא מעלה את הידיים במקביל לציר המרכזי של הגוף, מסמל בכך את עקרון הדואליות ומצייר גביע המכיל את הראש בדרך להיות מלאך. הגביע מסמל את השיכרון האלוהי, את הריקות ויכולת ההכלה.

דרך נוספת שבה אפשר לפתוח את הידיים היא על ידי מעין "גירוד" באזור הלב. הידיים המוצלבות זו עם זו באזור הלב פונות כל אחת לצדה, אבל בדרך הם כמו מגרדות את הלכלוך מעל ראי הלב.

לפי הסופים, הלב שלנו הוא כמו ראי המשקף את המציאות האלוהית, אלא שראי זה מתכסה בשכבות של לכלוך ולא יכול, לכן, למלא את תפקידו. בתנועה זו של פתיחת הידיים, הרקדן כמו מנקה את הלב מכל הזוהמה שדבקה בו לקראת התחברותו לטבע המלאכי.

 

פתיחת הידיים משולה לפתיחה של פרח לקראת אור השמש. במצב הסגור הדרוויש הוא מעין ניצן. הריקוד מעורר אותו לפרוח ולמלא את תפקידו עלי אדמות, לשמש צינור, כלי, לאור האלוהי. הסוד של הדרוויש הוא גם סודו של המקובל היהודי, הוא מקבל על מנת לתת. יד אחת שלו מופנית כלפי מעלה, מקבלת מהשמיים, יד שנייה מופנית כלפי האדמה, נותנת לאדמה. בניגוד לרבים אחרים שמקבלים רק עבור עצמם, הדרוויש לא שומר דבר לעצמו, אלא הוא צינור ריק, כלי בידי האור האלוהי, משרת.

באסלאם המיסטי הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר היא לא של הארה, אלא של שירות. הדוגמא של מוחמד היא שלאחר שהוא זכה לגילוי האור האלוהי, הקדיש את חייו לשירות הקהילה. המיסטיקן מת כלפי האגו שלו בכדי להיוולד מחדש באל ולשמש כלי בידיו.

הדרוויש הוא טורבינה של חשמל רוחני. הסיבוב מזמן אנרגיה אלוהית, אור המתפזר בעולם. הדרוויש בסיבובו הוא גם כמו רוח – ועל כן לבוש לבן. מביא מהאור הגנוז לעולם וגם לאולם שבו היא מסתובב. מסיבה זו גם הצופים בטקס מסוגלים לחוש התעלות, ולעתים אף יותר מהדרווישים המחוללים עצמם.

 

ב'מסנאווי' של רומי מושווה האדם לחליל. ומהי תכונתו של חליל זה? שהוא ריק ועל ידי כך מאפשר לרוח לעבור דרכו, דבר המפיק צלילים נפלאים. כך גם האדם; עליו להיות ריק מקיום עצמי כדי להעביר דרכו את האור האלוהי.

"אני מסובב את הקן שלך הלילה,

סביב, סביב עד אור הבוקר,

כשנשימת אויר אומרת, עכשיו,

והחבר מחזיק כמו שמחזיקים גביע,

גולגולת לא מזוהה."

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו