לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

צופן לאונרדו דה ווינצי:

לאונרדו גדל בפירנצה, אתונה של תקופתו, ביחד עם גדולי הדור, הוא גדל ללא אמא, מכיוון שאביו התבייש באימו הכפרית של לאונרדו והוא לא הורשה לראותה. יש אומרים שכל יצירתו היא בעצם געגועים לאימו, מכל מקום זה מסביר את האלהותו של הנשיות הקדושה. גם זרמים אחרים שקידשו את הנשיות יכולים להיות מוסברים בדרך הזאת, למשל ההוספיטלרים קידשו את מריה, אימו של ישוע, והיו יוצאים לקרב תחת הדגל שלה, בקוראם את שמה. אפשר להסביר זאת על ידי כך שזה פיצוי לחוסר נשיות (נזירים), ולעודף גבריות (מלחמה) שבחייהם. גם הטמפלרים קידשו את האלוהות הנשית בדמותה של מריה, ואף מסדרים נזיריים נוספים כמו הכרמליטים. לעומתם יש מסדרים נזירים שניסו להשמיד מכל וכל כל זכר לנוכחות נשית, כמו למשל הנזירים בהר אתוס. מבקרי האומנות אומרים שגעגועיו לאהבת אם השתקפו גם בציוריו של ליאונרדו, ובמיוחד בציור דמותה של המדונה.

 

ליאונרדו למד אצל הפסל ורוקיו, שלימד אותו גם את מדעי הטבע, הוא הרחיב את השכלתו בתחום זה בעזרת מלומד בשם טוסקנלי, והגיע להשקפה שהמדע והאומנות משלימים זה את זה, ושהיצירה האמנותית האמיתית צריכה להיות מיוסדת על הסתכלות מעמיקה בטבע, באדם, בחי ובצומח – בתופעות הנגלות לחושינו כבתכונות וסגולות הסמויות מן העין. היצירה האמנותית היא הכותרת של כל החקירות המדעיות והחיפוש אחר האמת. ליאונרדו הקדיש זמן רב לחקירה, תצפית, וניסוי, כהכנה ליצירה אמנותית.

יום אחד בהעדר ורוקיו מבית המלאכה, הוסיף ליאונרדו דמות מלאך בתמונה גדולה על נושא דתי שצוירה בידי המורה. כשחזר ורוקיו וראה את ציור תלמידו, פנה אליו ואמר בצער: "ליאונרדו, אין אני יכול עוד ללמדך דבר". מאז משך ורוקיו ידיו מהציור והתמכר רק לפיסול.

ליאונרדו נהג לכתוב בצורה מוצפנת את רשימותיו, הוא היה כותב הפוך, מימין לשמאל, ורק בעזרת ראי אפשר היה לקרוא את הדברים.

 

ליאונרדו האמין כי כושר היצירה האמנותית הוא אותה תכונה אלוהית המקרבת את האדם אל הבורא.  אמנות הציור היא האמנות הנעלה ביותר, מכיוון שהיא יותר רוחנית מהפיסול, למשל.

"צייר טוב חייב לצייר בעיקר שני דברים אלה: את האדם ואת מערכי ליבו. התפקיד הראשון קל למדי, ואילו השני קשה יותר משום שיש להביע את רגשותיו של האדם על ידי תנועות גופו ואבריו. ואת אלה מוטב ללמוד מן האילמים שתנועותיהם ברורות ביותר."

בשנת 1484 עבר ליאונרדו למילן ושירת את דוכס מילאנו. בשנת 1500 הוא נאלץ לעזוב את מילן ונדד לוונציה. לאחר זמן קצר חזר לפירנצה והוא בן חמישים.

בפירנצה צייר את הרבה מיצירותיו הגדולות: המונה ליזה, ועוד...

המיוחד במונה ליזה הוא שמכל מקום שמסתכלים עליה נדמה שהיא מסתכלת עלינו, היא צוירה כמו שצויר סבא זמן במקדש בדמנהור שבאיטליה. לעיתים נדמה שהיא שמחה, לעיתים עצובה.

ליאונרדו יוצר את אשליית החיות בתמונה גם בעזרת משחקי אור וצל, והוא מזכיר בזה את דרך ציור האיקונות, אלא שאצלו זה יותר חי, כמו כן הבדלי הגבהים והפרופורציות בין ימין ושמאל, נותנים גם הם תחושה של חיות.

ליאונרדו היה איש חזק מאוד פיזית, אך גם צמחוני מטעמי מוסר, עדין ורגיש.

בשנותיו האחרונות עבר ליאונרדו לצרפת והתיישב בטירת דה קלו אשר באמבואז. בשנת 1519 מת.

"ליטול את חייו של יצור חי הוא מעשה אכזרי בתכלית האכזריות... מי שאינו מכבד את החיים אינו ראוי להיות בחיים"   ליאונרדו נהג לשחרר ציפורים מכלובם. מילותיו האחרונות היו: "פתח את החלון לרווחה כדי שאוכל לראותם!" – הוא ביקש ממשרתו לפתוח את החלון בכדי שיוכל לראות את ציפורי השיר שבגן.

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו