לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מאמר על תומא - טיולים לרחבי העולם

האם הבשורה על פי תומא היא ספרות גנוסטית?

 

ישנו וויכוח גדול במחקר האם הבשורה על פי תומא היא ספרות גנוסטית. וויכוח זה תלוי בהבנה של הטקסט והקביעה של זמן כתיבתו.

מן הצד האחד נמצאים חלק גדול מהחוקרים הטוענים שהבשורה נכתבה במאה השנייה לספירה - החל מאמצע המאה וכלה בסופה. התאריך המאוחר שמתקבל כאפשרי הוא סוף המאה ה-2 לספירה, מכיוון שזה התיארוך הקלאסי של פפירוס oxyrhynchus שבו חלקים מהבשורה. לפי המאחרים תומא הוא חלק מהספרות הגנוסטית הקופטית שהתפתחה במאה ה-2 לספירה

מן הצד השני נמצאים מספר חוקרים נכבדים הטוענים שראשית דבר הפפירוס קדום יותר[1] ושנית הוא מסתמך על מקור קדום, יש אף אומרים ארמי. המקדימים מתארכים את המקור הקדום לשנות החמישים שישים לספירה ואף לפני כן – שנות השלושים לספירה. לפי האסכולה של המקדימים הרי שתומא מקביל למקור Q ואולי אף יש לשניהם מקור קדום יותר משותף.

אחת הנקודות שבהם הוויכוח מתמקד הוא האם האמרות של תומא נלקחו מהבשורות הסינופטיות ועובדו, או שהם קדמו לסינופטיות, הוויכוח נשען על ביקורת העריכה וביקורת הצורה. בנוסף לכך נוספו בשנים האחרונות רבדים של ניתוח הטקסט מבחינה חברתית, קבוצתית, וסיפורית תיאולוגית.

לפי חלק מהמקדימים תומא הוא סוג של ספרות חכמה נוצרית יהודית קדומה, או מייצג סוג של נצרות סורית שהתפתחה באדסה ומקורה בקהילה של יעקב אחי ישוע בירושלים והזרם הנוצרי יהודי..

 

מאפיינים כלליים של הבשורה

ישנם כמה מאפיינים בולטים ואלו הם:

1. התייחסות לדרך רוחנית, אין התייחסות לישו כמשיח (כריסטולוגיה):
לפי פליש
[2] הטרמינולוגיה הכריסטולוגית של כריסטוס – משיח, בן האלוהים, אדון ובן האדם, לא מופיעה באופן מוזר בתומא, במקום זה מתייחסים לישו כ"אחד החי" כ"אור", כה"כול" (אמרה 77) ואילן במקומות אחרים (אמרות:13.43.91) נאמר שאי אפשר לתאר אותו.

ממלכת שמיים היא בתוך האדם ולא מתקיימת בלי קשר אליו. תומא מתייחס לממלכת האב, ממלכה וממלכת שמיים, אך לא לממלכת אלוהים כפי שמופיע בברית החדשה. ובכלל המילה אלוהים לא מופיעה הרבה.[3]

תומא מדגיש מאמץ אקטיבי ויחידאי, מתייחד לבודד ולעילית. "חיים" זה מטאפורה לישועה בעוד "מוות" זה ההיפך מכך. שלוש פעמים נאמר ש"לא יטעמו מוות". 

 

2. התייחסות לישו כמורה:

משימתו של ישו על פי תומא היא הענקת הידע הנכון בנוגע למהות האנשים כיצורים רוחניים.
באמרה 1  ו- 13 –  ישו לוקח את תומא הצדה ומעניק לו גישה לידע.

אמרה 62 -  "לאלה אשר ראויים לסודותיי אני מספר את סודותיי.

אמרה111 – "השמים והארץ ייפתחו בפניכם. והאחד אשר יחיה בחי לא יראה מות".

רק יחידי סגולה יזכו למלכות שמיים. הפתח הוא ידע עצמי והבנה. ישו הוא המגלה ולא המושיע.

 

3. אוסף של אמרות חוכמה:

בתומא יש אוסף אמרות חוכמה כמיטב מסורת החוכמה היהודית ואולי גם בהתאמה למקור Q. בנוסף לאמרות יש בו ז'אנרים ספרותיים נוספים כגון: ציווי, אלגוריה, סיפור, משל. ייתכן ואף מיתולוגיה נסתרת, אלא שתומא הוא קודם כל אוסף של אמרות שלעיתים שונות זו מזו. חוקרים שונים ניסו לטעון להקשרים בין האמרות, קיבוץ שלהם יחדיו, נושאים משותפים על רקע של מיתולוגיה והנחות יסוד משותפות. ויחד עם זאת אין מדובר כאן בסיפור או במבנה על מסודר לעילא ולעילא ועל כן המחלוקות.

 

הבשורה על פי תומא ככתב קדום

הראשון שבחן את הטקסט בשנות החמישים היה Quispel שטען שהוא מבוסס על בשורה קדומה שהייתה בקרב יהודים נצרניים: או הבשורה לעבריים או הבשורה לנצרניים. הוא טען שהאמרות בתומא מייצגות סוג עצמאי של אמרות שעברו דרך יעקב אחי ישו ונכתבו בארמית. עמיתו למחקר  Guillaumont המשיך את דרכו וביסס לשונית את הטענה שמקור האמרות ארמי

 

קוסטר[4] Helmut Koester טוען שעיקרו של תומא הוא אמרות חוכמה, הספר הוא אוסף של אמרות חוכמה, הוא התייחס לאמרות המיסטיות שלא מובנות בדרך הרגילה ואמר שהם שלב בדרך אל הגנוסטיות, סופיה מדברת דרך ישו שמצטייר כמורה חוכמה. אבל הסופר הסתמך על מקור קדום מאד שממנו שאב גם Q ולכן תומא הוא הקדום שבספרי הבשורה שנצבע בצבעים גנוסטיים.


אפריל דקוניק
apri.l d. deconick רואה את תומא כמייצג סוג קדום של נצרות סורית מזרחית אזוטרית. אוסף של אמרות ששימשו את הקהילה התומאית הקדומה. ולא ספר גנוסטי[5].

לפי אפריל יש לחפש את תומא במסגרת זרמי הנצרות המיסטיים שהתפתחו בסוריה ושבתחילה הספר היה מסורת בעל פה. התרבות בימי קדם הייתה מבוססת על שינון וזכירה. תרבות העברה בע"פ היא יותר גמישה. במסורת העברה בע"פ שירים ואמרות נשמרים יותר, ופחות מכך משלים וסיפורים. הזיכרון של הקהילה הוא זה ששמר על המסורת בע"פ המשקפת את הקהילה הזוכרת.

השאלה היא איזו קהילה אספה את אמרות ישוע, מתי ולאיזה צורך?
אפריל עונה שתומא הוא טקסט שהתפתח במשך השנים ונוספו אליו דברים לפי צורכי ואירועי הקהילה שהשתמשה בו, עד שהוא נסגר כמקודש. הגרעין של תומא הוא קדום והיה ספר קהילתי, שנוספו אליו דברים ותוקנו במשך השנים בהתאם להתפתחויות. הספר היה כלי עזר למסורת בע"פ וצריך לראות אותו בתור כזה

לפי אפריל אפשר להגיע לגרעין הקדום של תומא על ידי ניפוי התוספות בעזרת ניתוח לשוני ונושאי. הגרעין מגלה ספר קדום מאד, אולי לפני 50 לספירה ובו 5 נאומים של ישו שיש להם דמיון ל-Q. התיאולוגיה המתגלה היא של הקהילה הנוצרית הקדומה בירושלים בהנהגת יעקוב אחי ישו. ישו הוא נביא אלוהים הדובר אמת. מבשר על קץ הימים והזמן שבו יופרדו הטוב והרע, ובתור שכזה הוא גם מלאך אלוהים השופט. זה מזכיר קצת את האיסיים ומופיע בקהילה הנוצרית הקדומה בירושלים[6].

 

תומא כספרות גנוסטית

אחד התומכים הגדולים כיום בדעה שתומא הוא מאוחר ומושפע מהתורה הגנוסטית הוא מאייר Meier jhon p לפי מאייר[7] ההצבה של הפסוקים בספר - אחד ליד השני היא בהקשר גנוסטי, פסוקים "רגילים" מוצבים ליד פסוקים עם משמעות גנוסטית וזה מאיר באור אחר את משמעותם, במיוחד לקוראים שמכירים את הספרות הגנוסטית ותורתה[8], ולכן אפשר להבין את משמעות הספר המלאה רק שהוא נלווה לספרות גנוסטית קלאסית.
מאייר מדגים בעזרת
Bentley Layton שאפשר להבין את הבשורה של תומס בעזרת משל הפנינה הנמצא בספר "מעשי תומא". משל זה היה אחד מאבני הבניין של ההבנה הגנוסטית וחלק מנקודת השקפתם והבנתם של הקוראים בספר, ולאורו הטקסט מקבל בהחלט צבעים גנוסטיים.

לפי פרשנות זו הרי שהבשורה של תומא מדברת על רוח שהייתה בממלכת אלוהים בצורת אור, מאוחדת, אלא שבגלל קטסטרופה שאירעה היא נפלה לעולם החומר ונכלאה שם בבשר, בלבוש גוף אדם. כתוצאה מכך הרוח נרדמה ושכחה את מקורה בממלכת האור,

 ישו החי מגיע לעולם לעורר את הרוח ולהזכיר לה את מקורה ויעודה, לשחרר אותה מהאשליה של העולם הפיזי והמוות. כל זה הוא מיתוס גנוסטי קלאסי החבוי בתוך הבשורה של תומא ומובן מאליו לאלו הקוראים אותה. רק לאור האווירה של מיסטיקה וגנוסטיות אפשר להבין אמרות בטקסט כמו מספר 27.29.30.50.77.108.114

המשמעות של טענה זו היא שהבשורה על פי תומא היא פרשנות גנוסטית של הבשורות הסינופטיות ולכן זמנה הוא מאמצע המאה השנייה לספירה, לאחר כתיבת הסינופטיים. מכיוון שפרשנות גנוסטית של הברית החדשה התפתחה רק בתקופה זו.ונועדה לבאר את הנצרות בדרך אחרת מהרגיל

מאייר טוען, יחד עם זאת, שטענה זו לא סותרת את האפשרות שהבשורה מהמאה השנייה שואבת מסורתה ודבריה מכתב קדום יותר בעל אופי אחר, אף שאין לכך הוכחה.

 

מאייר מסביר את עמדתו בעזרת הטיעונים הבאים[9]:

1. המחקר מראה שספרות התקופה נשענה על הסינופטיים וכך שאר הספרים בנאג חמדי, זה הכלל. בעקבות ההכרה בסינופטיים התפתחה ספרות ענפה של חיקוי, פירוש, והוספה עליהם. וכך אנו מוצאים בנאג חמאדי בשורות רבות נוספות שברור שהן מאוחרות לסינופטיים. כל עוד אין לנו הוכחה אחרת עלינו ללכת בעקבות הכלל.

2. מרגע שהסינופטיים נהיו פופולאריים הרי שהם ייצרו מסורת שבעל פה והשפיעו על כלל הציטוטים של דברי ישו, ואם יש הבדלי גרסאות הם נובעים מאי דיוק או מהנטייה למדרש בהשפעת היהדות, אנו רואים זאת בפעולה השינוי בטקסט מהנוסח היווני לקופטי

3. הקיצור לא בהכרח מרמז על עתיקות. הוא מראה על שינויים בעריכה, בכדי להגביר את אווירת המסתורין הורידו דברים מהגרסה של הסינופטיים. העורך לאקוני ונפטר מהתיאולוגיה וההסברים. בבחינת המבין יבין. הבשורה של תומא דוחה את סיפור הישועה של ישו בגלל ההשפעות הגנוסטיות - זה מסביר את הקיצור. אין גם אזכור של נבואות הברית הישנה ולכן אין גם את הסיפור. מאייר מתייחס לסרווין jean marie servin  שמראה איך תומס מוציא מאמרות 63.64.65 כל התייחסות לישועה, אלגוריה, ומשאיר רק את תפישת העולם האנטי קפיטליסטית אנטי מטריאליסטית גנוסטית

4. לפי מאייר יש הרבה מקבילות בין תומס והברית החדשה ובמיוחד מתי, מאחר שמתי הוא המאוחר ולוקח מלוקס, הרי שתומא מאוחר ממנו (חלק מההקבלות למתי 6.14.8.109. 76. 30. 32. 39.) יש גם אמרות שעברו שינוי דרך לוקס, ומכאן שתומא בא אחריו. יוחנן ומרקוס לעומת זאת לא מופיעים בבירור בתומא, ויש הישענות כנראה גם על Q

5. לפי מאייר נשארו עקבות של נטיות תיאולוגיות של הסינופטיים בתומא. אמרה 55 מתייחסת לצלב: "אלו שלא ייקחו את הצלב כמוני". זה המקום היחיד שבו יש התייחסות לצליבה. כך גם ב57 המתייחס ליום הדין שבו יופרדו הטובים והרעים כמשל מתי – עשבים שוטים והטובים.

לסיכום מאייר מבחין שיש הסתמכות של תומס על הסינופטיים ושהיא מקבילה לשימוש בהם בשאר הכתבים במאה ה-2. הטענה העיקרית היא שהחומר הנמצא הסינופטיים ואולי גם במקור Q עבר עריכה על ידי העורך הגנוסטי ובמסגרת זו קוצר והותאם לתורה הגנוסטית. המשמעות של אבחנה זו היא שהבשורה של תומס נכתבה במאה השנייה כחלק מהיצירה הגנוסטית והיא לא מקור עצמאי לאמרות ישו

 

מרכיבים גנוסטיים בטקסט

הרחבנו על התייחסותו של מאייר למרכיבים הגנוסטיים בתומא. עתה נבחן באופן עצמאי את המאפיינים של הגנוסטיקה כפי שהם מופיעים בתומא:

המשפטים הראשונים שבתומא משקפים הוספה אופיינית גנוסטית של כותרת והתייחסות לדברים סודיים והארה. גם המילים המופיעים במשפטים הראשונים – ישו החי, מתאימים לאופי הגנוסטי וכך גם ההקשר של הבשורה בתוך הקודקס של נאג חמאדי.

 

בתוך הטקסט יש התייחסות לדמויות נשיות כגון סלומה ומרים, ואף נשים מהקהל, והסיום הוא בכך שאישה יכולה להיות במעלה רוחנית כמו גבר. ז"א גאולת האישה, אמרה 114 – "כי כל אישה שתהפך גבר, תבוא אל מלכות שמים". אין אזכור מפורש של סופיה אך יש התייחסות לדואליות של זכרי ונקבי שנועדה להתאחד כי בפירוד שלה היא רעה. אמרה 22 "כך שתעשו את הזכר ואת הנקבה לאחד, לבלתי היות הזכר זכר ולא הנקבה נקבה". נרמז כאן על תפישת העולם הגנוסטית

 

בטקסט אין אזכור של הפלרומה אך באמרה 11 נאמר "השמיים האלה יחלפו ושמיכם אשר מעל להם יחלפו" רמז לתפישה הגנוסטית של של בסילידיס על רקיעים כשהרקיע התחתון בורא עולם.

 

יש רמזים בטקסט לתפישה הגנוסטית של ניצוצות של אור שנכלאו בעולם החומר. ויש התייחסות לאור. באמרה 24 נאמר "יש אור אשר בנאור הוא, והאיר את כל הארץ, ואם לא יאיר זה, והיה לחושך".

נושא האור עוד יותר מובלט באמרה 83: "הצורות גלויות לאדם, והאור שבהן גנוז בדמות האור אשר לאב. הוא יגלה את עצמו ודמותו תמוג באורו".

 

אמרה 28 בתומא מתקשרת למשל הפנינה. ישו התגשם בחומר בכדי להעיר את האנשים. כאן יש עקבות של מיתוס הסיפור הגנוסטי על הירדמות, שכחה בעולם החומר והתעוררות שבאה עקב בואה של דמות גואלת מופיע כאן.

 

התפישה הגנוסטית של אליטה רוחנית והאנטגוניזם לחברה והעולם מופיעים גם הם בתומא. באמרה 23 ישו אומר: "בחור אבחרכם אחד מני אלף ושניים מרבבה...".
מתבלטת גם ההבדלה הגנוסטית בין רוח לבשר, אם כי לא במובן כל כך שלילי כמו בכתבים האחרים:  אמרה 29 "אם בעבור הרוח נהיה בשר, הנה זה פלא, אך אם בעבור הבשר הרוח, הנה פלא על כל פלא..."

 

ישו מדבר פעמיים בתומא על להוריד בגדים, והכוונה היא להוריד את מלבושי הגוף. פעם אחת במשל בעל השדה. באמרה 21 התלמידים שהם ילדים במשל "התפשטו לפניו ערומים להשיב לו את השדה..." ובאמרה 37 התנאי להתגלות ישו לתלמידיו הוא "כאשר תתפשטו עירומים ולא תבושו, ושמתם בגדיכם תחת כפות רגליכם, ודרכתם עליהם כילדים...". זאת תפישה גנוסטית של התכחשות לבשר והתמקדות ברוח.

 

התפישה הגנוסטית של נפילת סופיה והתאונה שבבסיס יציאת העולם הזה מופיעה באמרה 85: "בעוז ובחיל רב נברא האדם ובא לעולם ובכל אלה לא ישוה לכם. לו שוה לכם לא טעם טעם מות".

 

יש בתומא התייחסות לתאום הרוחני, צורת האור של בן אדם הקיימת בשמיים רוחניים, איתה אדם צריך לשאוף ולהתאחד: "בראותכם את צורתכם תשישו, אך בראותכם את דמויותיכם הקודמות לכם, שלא תמותנה ולא תתגלינה לעין הבשר – התוכלו שאת?"

האיחוד נתפש במונחים של חתונה גנוסטית: אמרה 75: "רבים ניצבים בדלת, והבודדים המה יבואו אל חדר החתונה."

 

בהחלט ניתן לראות שבתומא קיימת דואליות של זכרי ונקבי ושאיפה לאיחוד ביניהם, קיימת אסכטולוגיה שישו מעביר אותה ממשהו חיצוני אל תהליך הארה פנימי. קיימת אמונה שבתוך האדם יש חלק אלוהי, ניצוץ של אור, שצריך להשתחרר על ידי ידיעה. קיימת תפישה של ישו כדמות רוחנית שבאה לעולם בכדי ללמד ולעזור לאנשים בתהליך ההארה. קיים אנטגוניזם לעולם ולחברה ותחושה של עילית. אין בתומא אזכור מופרש של העולמות הרוחניים השונים, אך יש רמזים לכך למשל באמרה 11. אין בתומא הדגשה של דרמת הנפילה והחטא של סופיה, תשוקתה שיצרה את העולם המעוות, אך יש רמזים לכך בהתייחסות לאדם. אמרה 85. והחשוב מכל: בתומא מדובר על תהליך הארה פנימי הנובע מחוויה בלתי אמצעית (טעם) של חשיפה לידע. תהליך זה הוא יחידאי (לבד) ואישי ותלוי בכל אדם, פתוח לפני כל אדם, שיכול להיהפך ליותר ממה שהוא. למה שהוא נועד להיות מלכתחילה. חלק מאלוהים.

 

אוסיף עוד דבר אחד: באמרה השנייה של תומא נאמר: "אל יחדל המבקש עד ימצא, כשימצא הוא יהיה מוטרד, כשיהיה מוטרד הוא יתמלא פליאה, וירומם על הכול." אלא שבנוסח היווני, הקודם יותר של אמרה זו יש תוספת שהושמטה[10] בתרגום הקופטי והיא: ,כשישלטו יגיע למנוחה!"  תוספת זו חשובה מאד ובלעדיה הפסקה מקבלת משמעות אחרת לגמרי. יחד איתה יש לנו כאן שלבים של מסע רוחני המשתמש במינוח גנוסטי של "מנוחה" המופיע גם במקומות אחרים בטקסט.

 

תומא בהקשר למקור Q לאברור

הברית החדשה קיבלה קנוניזציה רשמית במאה ה4 לספירה אך החלה להתקבע לקראת סוף המאה השנייה. אירינאוס מקבל את סמכותם של ארבעה ספרי בשורה והם מתקבעים כאמיתיים. שלושה מהם דומים, מספרים את סיפורו של ישו, ונקראים, לכן, הבשורות הסינופטיות. הרביעי – יוחנן שונה. מקובל היום במחקר שמבין הספרים הסינופטיים מרקוס הוא הקדום ביותר לאחריו לוקס ומתי. מרקוס מתוארך לשנות השישים או השבעים של המאה ה1 לספירה. לוקס ומתי מתוארכים לשנות השמונים, תשעים של המאה ה1. הבשורה על פי יוחנן מתוארכת לשנות התשעים, מאה לספירה.

המחקר מסכים כי לוקס ומתי שואבים את החומר שלהם ממרקוס וממקור נוסף קדום שאבד ונקרא Q. זהו אוסף אמרות של ישוע שהיה כנראה קיים בשפה היוונית ושניתן לשחזר אותו לפי האמרות המשותפות בלוקס ומתי. המסקנות הללו מבוססות על ביקורת עריכה וביקורת צורה של הטקסט[11]. מקור Q היה כנראה יווני ומתוארך לשנות החמישים או השישים לספירה.

תומא הוא אוסף אמרות חוכמה. עד כדי כך שיש כאלו אפילו שטענו שזה הוא מקור Q.

 

לפי ארנל[12] William E. Arnal התמונה החברתית כלכלית המצטיירת בQ היא של חברה העוברת שינויים מחברה חקלאית כפרית לחברה עירונית קפיטליסטית. זה מתאים לגליל לאחר שנות השלושים של המאה הראשונה. הקמה של שני ערים גדולות – ציפורי וטבריה ושינויים נוספים הביאה להפיכת החקלאות הזעירה לאחוזות גדולות של אדונים וזאת על ידי הלוואות נשך. מקור Q מתייחס לאווירה משפטית של חובות ותביעות המתייחס כנראה לשכבה של המשכילים הכפריים שיוצאים נגד איילי ההון ואנשי הכוח בערים, אווירה של חוסר ביטחון כלכלי. זה משתקף גם במסמכי התקופה.

ארנל מציע שאפשר שהיה לתומא ולQ מקור קדום משותף. הוא מראה שיש כ40 אמרות המשותפות לQ ולתומא. מתוך 12 משלים המופיעים בQ חצי נמצאים בתומא. הדמיון בין שני המקורות גולש גם לאהבה למשלים, ספרות חוכמה וג'אנר משותף, חוסר עניין במוות והתחייה של ישו.

לפי ארנל[13] הסביבה שמצטיירת מתומא דומה לזו של Q – הגליל לפני המרד הגדול. העיר מבוקרת והסביבה החקלאית מקבלת אידיאליזציה, תומא משקף שכבה חברתית יודעת קרוא אך לא מתקדמת ומעורבת, אינטרסים מקומיים כפריים במקום עירוניים.  משתמע מארנל ששני המקורות הגיעו מסביבה דומה, אולי גם פיזית, הגליל לאחר ימי הורדוס..

לתומא וQ היה רקע משותף ואולי גם מקור משותף, אך הם התפתחו בשני כיוונים שונים: Q התפתח בכיוון של אפוקליפסה ומשך לשינוי החברה וקונפליקט עימה בעוד שתומא התפתח בכיוון של גנוסטיקה ומשך לכיוון של פרישה מהחברה וגאולה אישית.

 

תומא - נצרות קדומה

תומא מוזכר בסינופטיים ובמיוחד ביוחנן, שם הוא אחד השליחים היחידים המוזכר בשמו (34 - יוחנן 11, 16.  20-24 21-2) בגרסה הסורית של יוחנן, יהודה השליח שמחליף את יהודה איש קריות, נקרא יהודה תומא או תומא. זה מביא למסקנה ששמו האמיתי של תומא היה יהודה, אך מכיוון שנחשב לתאום קראו לו תומא[14] ביוחנן תומא נקרא "ה"מפקפק. אלא שלאחר שתמו ספקותיו הוא קורא "אדוני ואלוהי"[15]. לפי פייגלן[16] ההתייחסות השלילית לתומא ביוחנן וכינויו המפקפק הם ריאקציה לקיומה הקודם של הבשורה על פי תומא, בה הוא נחשב ליודע אמת. ומכאן גם שתומא קדום ליוחנן לפחות.

היה מי שניתח את האמרות והגיע למסקנה שמבחינה תחבירית ותוכנית ההסבר היחיד האפשרי הוא שהבשורה על פי תומא קדמה ל-4 הבשורות. בנוסף לכך הטון הארכאי של הבשורה והתבנית, ההדגשה על ענייני מוסר יהודיים והתייחסות לאישים מסוימים כמו למשל פטרוס ויעקוב אחי ישו, תומכים בגרסה של עתיקותה[17]. גם הנושאים תומכים בכך: אין בה את המוטו של הצליבה של ישו והקימה לתחייה, הישועה והגאולה שנכנסו לסיפור חייו בתקופות מאוחרות יותר בעקבות ההשפעה ההלנית והכריסטולוגיה של פאולוס. דמות ישו מצטיירת כאפוקליפטית, היסטורית ומתקנת עולם במלכות שדי. דמות זו מתאימה לדמות הגואל של היהדות. הוא מופיע כמורה חוכמה שמכוון את השומע להכיר את עצמו. לפי מיטב מסורת החוכמה של העולם העתיק. אם הבשורה על פי תומא קודם לאגרותיו של פאולוס הרי שהוא מאמצע המאה ה-1 לספירה.

 

התיאוריה של שתי שכבות בטקסט

לפי ארנל William E. Arnal [18] חוסר העקביות בטקסט נובע מכך שהוא חיבור של שני מקורות שונים, אחד זה ספרות החוכמה והשני גנוסטית, שני המקורות חוברו יחד בדרך של הוספה, שכבה על גבי שכבה, וזה מה שיצר את חוסר העקביות והאחידות. אפשר להפריד את שני המקורות ולקבל שני גופים עקביים ואחידים.

הטיעון בדבר שכבה גנוסטית שנוספה על שכבת מסורת החוכמה העתיקה נשען על כמה דברים: ראשית זה הסדר ההיסטורי של ההתפתחות. קודם הייתה ספרות החוכמה ואחר כך ספרות הגנוסטית. שנית. שני המשפטים הראשונים של תומא מכוונים את הקורא להסתכלות גנוסטית, הרמטית על הטקסט ועל האמרות והם נוספו אחר כך. גם סדר חיבור האמרות הצבתם, יחדיו נובע מהמחשבה הגנוסטית

בספרות החוכמה יש כמה סוגות: משלים (אמרות: 9, 20, 57, 63-65, 76. 96-98, 107, 109). ציווים עם מוטיב (אמרות: 5, 6, 14) או בלי מוטיב (אמרות: (36, 42, 95, 110. פתגמים פשוטים (אמרות: 26, 32, 34, 35, 86), ומורכבים - (אמרות:31, 45, 47  ) ברכות (אמרות: 54.58.68.69) כל הסוגות הללו עושות שימוש בהשוואות נרמזות או מבוטאות (אמרות: 32, 34-35, 45, 47, 74, 86) והבחנות בהקשר לטבע, ניסיון רגיל והגיון (אמרות:   3, 26, 45, 47, 86, 89) כל זה אופייני לג'אנר של ספרות חוכמה. הספרות מכוונת להבנה אמיתית של המציאות, העולם, התנהגות אנושית, אין בה דברים אזוטריים ומגיעים אליה דרך תבונה והבחנה. הבחנה מעמיקה משמשת כרמז לכך שדברים הם לא כפי שהם נראים (אמרות5. 26, 32, 34-35, 45, 57, 76, 97, 109 ) ובמקביל לכך דעות קונבנציונליות והבחנות מלאכותיות נחשפים במערומיהם (אמרות: 9, 16. 20, 31, 54, 55, 63, 74, 76, 96, 109) האמרות שלא מופיעות במתי ולוקס מראות בדיוק את הכיוון הזה של החוכמה ונובעות מהמקור הקדום.

 

בנוסף לכך יש שכבה נוספת של משפטים ותוספות שמקורם גנוסטי. המאפיין שכבה זו הוא שהם מביאים בצורה נרמזת או גלויה מיתולוגיה גנוסטית, יש ערפל מכוון ושימוש בנקודות התייחסות מחוץ לטקסט שהיו ברורות לקוראים באותה תקופה: נוכחות של שמות תלמידים מסוימים, נטייה לדיאלוג, טשטוש אמרות על ידי חזרה על אותה מילה במשמעות אחרת, חיבור צמדים של משפטים במקום קבוצות, התייחסות נושאית משותפת למושגים כמו להיות "אחד", "יחיד", "לבד". רמיזה על אנדרוגינוס – אחדות ראשונית, הסוף הוא חזרה להתחלה, הגאולה היא הימנעות ממוות, מערכת מונחים של "חיים" ו"הרגעות", המטאפורה של איכול ביחס להרס של האדם על ידי העולם הפיזי, התייחסות לאור ולשתייה מפי ישו, כל הדברים האלו מופיעים ביחד במשפטים מסוימים, וזה מוכיח שאלו הם מגוף אחד שיש לו הנחות יסוד מסוימות, זאת היא השכבה השנייה בתומא שמושפעת מהגנוסטיות.


ארנל טוען שרואים בבירור שאמרות חוכמה עברו שינוי תחת ההוספה הגנוסטית ולעולם לא להיפך. לדוגמא: לאמרה 16 יש מקבילה סינופטית במתי 10 34-39 ובלוקס 12 49-53. היא שייכת לספרות החוכמה. אלא שבסופה יש פסקה שלא שייכת לטקסט וכנראה הוספה מאוחר יותר "והם כנבדדים יעמודו" (שלמה קאלו). היא לא קיימת במתי ולוקס ומתאימה לתפישת העולם הגנוסטית של לבדיות.
גם השימוש במילים מעיד על שכבה גנוסטית: באמרה 64 נאמר "לא יבואו הקונים והסוחרים אל מקומות אבי" המושג מקומות מופיע גם באמרה 50 - "מן האור באנו, מן המקום שם נהיה האור מעצמו".  ובאמרה 60 - "אף אתם בקשו לכם את מקום מנוחנתכם.." השימוש במילה 'מקום' בהקשר של גאולה שייך לשכבה הגנוסטית

הניתוח המילולי והמשפטי המפורט של ארנל משכנע מאד, אך לעיתים מרוב עצים לא רואים את היער.

 

לסיכום: התיאוריה של שתי שכבות בתומא מפתה ונותנת פתרון חלקי לוויכוח בין מצדדי ההקשר הגנוסטי של תומא ומצדדי המקור העצמאי הקדום. אלא שייתכן שבכל זאת אין בתומא מקור קדום, ארנל יוצא מתוך נקודת הנחה שספרות החוכמה היא בהכרח מהמאה ה1 לספירה, וזאת חולשת הטיעון שלו. אבל גם אם נניח שתומא נכתב כולו במאה ה-2 לספירה, אזי נותרת השאלה האם תומא הוא ספר גנוסטי במהותו או שייך לזרם נוצרי אחר?

 

מרכיבים א גנוסטיים בטקסט

עיקר הטיעון נגד השיוך של תומא לספרים הגנוסטיים נובע ממה שאין בו. אין בו אזכור של סופיה, הדמיאורג, הפלירומה. כל המיתולוגיה הגנוסטית. אין בו את השלילה של הברית הישנה, שלילת המוות והצליבה של ישו, ואף שלילה קיצונית של העולם. החלוקה שלו בין עולם הרוח לחומר היא דידקטית באופייה ובעלת מדרג ברור של אחד מעל השני ולא אחד כנגד השני. השחרור המושג מעולם החומר הוא בדרך של ידיעה, גאולה, ולמרות שיש בו אלמנטים גנוסטיים הוא יכול להתפרש גם כמסע פנימי של הארה, מסע מיסטי

טרמינולוגיה:
הכתבים הגנוסטיים מתייחסים למשלים בספרים הקאנוניים, ולמילים כמו זרע, בן האדם, אותם הם מפתחים. הם יוצאים מתוך נקודת הנחה שהקוראים מכירים אותם. בתומא אין לכך קשר, הטרמינולוגיה שונה.

 

לפי פרופסור וורסלבסקי[19] הבשורה על פי תומא לא שייכת לספרות הגנוסטית, עצם הכללתה בספריית נאג חמדי אינו אומר דבר. בספריה זו היו כתבים מגוונים כולל "המדינה" של אפלטון והיא משקפת תפיסה "גנוסטיציסטית" – כלומר זרמים נוצרים המאמצים את הגנוסטיקה ולא התנועה הגנוסטית עצמה. החיבורים הם חלקם נאו פלטוניים.

הבשורה היא טקסט גנוסטי במובן הרחב של המילה. המשותף לנצרות הקדומה – קלמנס ואוריגנס, ואף לאיסיים, ההודים, הציניקנים ביוון, ועוד. אמת מטאפיסית וידע חוויתי שנמצא מחוץ להגדרות המקומיות של המאות 2-3 לספירה והיצירה הגנוסטית הקלאסית. לפי דעתו של וורלבסקי המחקר הוטעה על ידי ביקורתם של אבות הכנסייה והסתייגותם מהספר בגלל עטיפתו וטענתו החיצונית והיותו מקודש לכתות ודתות כופרות כגון המניכאים.

אין בספר דואליזם בנוסח מרקיוני, את המיתוס של נפילת סופיה והדגשה על החושך שצריך לעבור. הספר לא יותר מדי דואליסטי ואטנגוניסטי לחיי הבשר מעבר לכתבי פאולוס למשל. ולכן הוא קובע שהוא קדם גנוסטי והושפע יותר מתורות רוחניות כמו קומראן, ניאו פיתגורס וניאו פלטוניזם

 

לפי ברייק[20] כשאיראנאוס מתאר את הגנוסטים הוולנטינים הוא נותן את המאפיינים החברתיים שלהם: הם לא מפרידים עצמם מנוצרים אחרים, יש להם מורים שלחלקם יש שם, זה כמו בית ספר. התיאור לא מתאים למאפיינים המשוערים של קהילת נאג חמאדי

לפי ברייק[21] לכל הספרים הגנוסטיים יש מיתוס משותף, סיפור משותף, שלא מופיע אצל תומא.

 

מסקנות

 

הצעה לבחינה אחרת של הטקסט

ראשית דבר ברור שהבשורה על פי תומא איננו ספר בשורה, אלא אוסף אמרות. אם נניח לרגע בצד את הפסקה הפותחת של תומא, בהנחה שהיא תוספת מאוחרת, כמיטב המסורת הספרותית של כתבי אותה תקופה, הרי שהאמרות מסודרות בצורה של שאלות והתייחסויות קצרות של התלמידים ולאחר מכן קובץ משפטים של ישו כתשובה, זאת המסגרת הצורנית, אני טוען שזאת גם מסגרת תוכנית.

הספר מתחיל בעידוד החיפוש ושאלת השאלות (אמרות 2, 3, 4,5) והכוונת החיפוש פנימה בעקבות כך מתחיל באמרה 6 דיאלוג בין ישו והתלמידים בו הם שואלים אותו שאלות והוא כביכול עונה. התשובות מורכבות מאוסף של אמרות שלעיתים נראה שאין קשר ביניהם ולעיתים הם מתייחסות ישירות לשאלה.

לפי הבחנתי יש קוהרנטיות בטקסט והתפתחות המגיעה לשיאה באמרה 61 בה סלומה אומרת לישו "תלמידתך אני", ובעשר אמרות שאחר כך, ב10 אמרות אלו נותן ישו את עיקרי תורתו ובהם מופיעים 4 מברכות אשרי של דרשת ההר.

לקראת סוף הספר מגיעים השאלות והתייחסויות של התלמידים לשיא נוסף. התלמידים אומרים: "הבה נתפללה ונצומה" מפסיקים עם השאלות ומתחילים בעבודה. יש כאן התייחסות ישירה לשאלה הראשונה שלהם באמרה 6. "התחפוץ כי נצום? ואיך נתפלל?".

ישו חוזר באמרה 111 למה שפתח את הספר "החי באלוהים לא יראה מות" התלמידים מצאו את עצמם לאחר מסע החיפוש. ישו אומר "שמצא עצמו לא ישוה בו העולם".

 

התפתחות הטקסט - פניות לישו:

ניתן להבחין בהתפתחות הלימוד, השאלות והתשובות עם התקדמות הטקסט:

דוגמא להתפתחות נמצא בהקשר למלכות: בתחילה התלמידים שואלים "למה דומה מלכות (אמרה 20)? אחר כך: מתי יבואו למלכות (אמרה 22)? ולבסוף מתי תבוא המלכות עצמה? נדמה כאילו הם כבר בעניין ומצפים לבואה בקוצר רוח (אמרה113).

התשובה שישו נותן היא שהמלכות כבר נמצאת וצריך רק לראות זאת. נראה לי שאמרה 113 היא הסיום ההולם והאמיתי של הטקסט והאמרה שלאחר מכן – 114 שסוגרת את הטקסט הוספה יותר מאוחר מהסיבות שהזכרתי לפני כן. אם מורידים את האמרה הראשונה והאחרונה הרי שהטקסט יותר קוהרנטי ויש בו התייחסות והשלמה בין התחלה וסוף

 

ההסתכלות על הטקסט כיחידה שלמה ומתפתחת נותן אפשרות להתייחסות נוספת ושלמה יותר לשאלה האם הספר הוא טקסט גנוסטי אם לאו?

 

סיכום

גדולים ממני דנו בשאלה האם תומא הוא טקסט גנוסטי אם לאו. המחקר קשור גם לשאלת תיארוכו של תומא. אין ספק שתומא קשור לתפישה הגנוסטית הכללית של דרך רוחנית המביאה להארה, כפי שהתקיימה מאות שנים לפני המאה ה2 לספירה וכפי שהיא קיימת אחריה וגם כיום, ולכן גם האהדה אל הספר בציבור. האמרות שבו נוגעות בשאלות העמוקות ביותר של חיי אדם, החיפוש אחר חיי נצח, התגברות על המוות, הדואליות של גוף ונפש. ועוד. גילויו של הספר בתוך ספריית נאג' חמאדי אינו מעיד בהכרח על שיוכו לתנועה הגנוסטית כפי הגדרתה בוועידת מסינה. הבעיה העיקרית המפרידה בין תומא לספרות הגנוסטית האחרת היא היעדר המיתוס הגנוסטי בו, השתלשלות האירועים של העולם והיעדר התייחסות מפורטת לעולמות הרוחניים על מרכיביהם השונים והחלוקה שלהם לדמיאורג ובורא עליון. בהיעדר שני הנושאים המרכזיים הללו הרי שתומא איננו ספר גנוסטי במובן הקלאסי של המילה. ייתכן והשתמשו בו קבוצות גנוסטיות בתור בשורה שמעידה על נכונות תורתם.

 

מסקנתי היא שתומא לא נכתב על ידי קבוצות גנוסטיות במאה ה2 לספירה כחלק מהיצירה של בתי ספר כגון אלו של ולנטינוס או בסילידיס. מקורו של תומא הוא אחר, וכנראה קדום. לאחר שהגיע לידי הגנוסטים נוספו לו תוספות או דגשים ששימשו אותם לצרכיהם. מקומו של תומא הוא יותר בכיוון ספרות החוכמה והמיסטיקה הנוצרית. ייתכן והוא חלק מזאנר של ספרות נוצרית סורית שמקורה באדסה. אני מקווה שתגליות נוספות של כתבים עתיקים יוכלו להאיר את עינינו בסוגיה מרתקת זו, ועד אז הנושא יישאר, לפחות מבחינתי, בתור מסתורין, כפי שהתכוונו אליו כותבי הספר (או עורכי הספר) עצמם.

 

מאמרים על הזרם והספרות התומאית - לחצו לקישור

ספרות תומאית

הבשורה על פי תומא

מאמר על תומא

נצרות סורית

תומא המתחזה

דיאלוג של המושיע

מפעלות תומא

 



[1] העותק היווני הקדום של תומא תוארך ל200 לספירה, אלא ששני חוקרים Grenfell and Hunt טענו שבגלל עדויות פנימיות בטקסט הוא קדום יותר ותארכו אותו ל140 לספירה. ראה
Meier jhon p – "the agrapha and the apocryphal gospels"  taken from: John P. Meier, A Marginal Jew. Rethinking the Historical Jesus, New York 1991, :p 125

[2]   uwe-karsten plisch – gospel of Thomas. Deutsche bibelgesellscfhft. Stuttgart 2008 p.20

[3] לעומת זאת בגרסה היוונית של אמרה 27 מופיע המונח ממלכת האלוהים, דבר היכול לחזק את הסברה שתומא הוא חיבור גנוסטי מאוחר

[4] Elaine pagels - The Gnostic gospels

[5] Deconick April. - The gospel of Thomas. Expository times. Vol 118.10. 2007 pp 469-479

[6] פליש[6] אומר שיש טענה שאמרה 68 מתייחסת למרד בר כוכבא. אך יכול להיות שהיא נכנסה יותר מאוחר. צריך להסתכל על התורות שנמצאות בטקסט ולייחס אותם לזמן שבו הן נפוצו. לפי פליש יש מסורות מאוחרות ויש מוקדמות. יש עצמאיות  ויש נשענות על הסינופטיים, זה מטריה תיאולוגית. לפי פליש הרי שההבחנות  של פטרסון Steven Patterson ואחרים מביאות היום להסכמה בין המומחים שיש בתוך הבשורה של תומא חומר מקורי עצמאי, יוחד עם זאת צריך לבחון כל אמרה לגופה.

[7]   Meier jhon p – "the agrapha and the apocryphal gospels"  taken from: John P. Meier, A Marginal Jew. Rethinking the Historical Jesus, New York 1991, :pp. 124-139, 153-166

[8] מאייר נשען על עבודתו של jean marie servin

[9] Meier jhon p – "the agrapha and the apocryphal gospels"  taken from: John P. Meier, A Marginal Jew. Rethinking the Historical Jesus, New York 1991, :pp. 124-139, 153-166

 

[10] Meier jhon p – "the agrapha and the apocryphal gospels"  taken from: John P. Meier, A Marginal Jew. Rethinking the Historical Jesus, New York 1991, :p 125

[11] ניר רבקה – הנצרות הקדומה – שלוש המאות הראשונות. אוניברסיטה פתוחה. 2009

[12] Arnal William E - The Rhetoric of Marginality: Apocalypticism, Gnosticism, and Sayings Gospels. Harvard theological review. Vol 88. 1995 Pp 471-494

[13] Arnal William E - The Rhetoric of Marginality: Apocalypticism, Gnosticism, and Sayings Gospels. Harvard theological review. Vol 88. 1995 Pp 471-494 

[14] uwe-karsten plisch – the gospel of Thomas. Deutsche bibelgesellscfhft. Stuttgart 2008 p. 17  

[15] בשורת יוחנן 20-28

[16] Eiein pagels - Beyond Belief: The Secret Gospel of Thomas

[17] לדוגמא – eilin pagels או אורי אור הקדמה לבשורה על פי תומא

[18] William E. Arnal – "The Rhetoric of Marginality: Apocalypticism, Gnosticism, and Sayings Gospels". Harvard theological review. Vol 88 Pp. 471-494. י

 

[19] וורסלבסקי הבשורה על פי תומא והגנוסיס, עמ' 10

[20] David brake – the Gnostics Harvard university press. Cambridge ma 2010  p. 36

[21] David brake – the Gnostics Harvard university press. Cambridge ma 2010  p. 42

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו