לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מהי קדושה? האם ניתן ליצור אותה בחיי?

שאלות אלו ואחרות העסיקו אותי מגיל צעיר. נולדתי וגדלתי בירושלים, העיר הקדושה ביותר בעולם, מקום שם היה מקדש פלאי אליו היו עולים לרגל שלוש פעמים בשנה בכדי להיטען. כשהייתי בן שש נאלצנו להיות כמה ימים במקלטים ואז נתבשרנו שירושלים המזרחית שוחררה ואפשר לעלות להר הבית, הייתה התרגשות גדולה, אבל האמת היא שלא הרגשתי שום דבר. אימי ארכיאולוגית שחפרה בירושלים, מעולם לא הבנתי לעומק מה היא מוצאת בין האבנים העתיקות והשרידים של בניינים מפעם. מה שאני כן זוכר הוא שנהגנו לטייל כל שבת עם אבא למקומות שונים בעיר העתיקה, בכל פעם היינו דופקים על דלת ונכנסים למקום כזה או אחר. זה היה כמו לעבור לעולם אחר, כמו לנסוע לחוץ לארץ. בכל מקום הייתה אווירה אחרת, תחושה אחרת. כשנכנסו אל החצר של כנסיית המשיח האנגליקנית זה היה כמו להיות באוקספורד. בפטריארכיה הלטינית זה היה כמו להיות בקתדראלות של צרפת ואיטליה. הבית של שייח' בוכרי בוויא דולורוזה הרגיש כמו אוזבקיסטן, ובית הכנסת האיסטנבולי ברובע היהודי נתן תחושה של איסטנבול.
אז יש תחושות! ציינתי לעצמי. אבל מאין הן נובעות? האם זה רק הצבעים, צלילים, ריחות שבמקום? או שיש סוג של אנרגיה עדינה שעדיין אנחנו לא יודעים לקרוא לה בשם?

כשנכנסים למקום בו הייתה מריבה, גם מבלי שנאמר דבר, ניתן להרגיש זאת, יש משהו כבד, מעיק ומתוח באוויר. לעומת זאת יש בניינים שאתה נכנס אליהם ומתמלא בתקווה, השראה, שמחה וחיוניות. האם בניין יכול לשמור על אווירה? חשבתי לעצמי, אם כך אולי זה הפתח להבנה של תפקיד והשפעת בית המקדש?

 

מה גורם לתחושות השונות? תהיתי לעצמי. האם אלה רק הרשמים השונים שנקלטים בחושים הפיזיים? ראייה, שמיעה, ריח, מישוש? או שיש כאן משהו נוסף? אחר?

בתור ילד ידעתי שעניין האווירה לא מוגבל רק לירושלים; כשהיינו בקיבוץ של הדודים האווירה הייתה אחרת, וכך גם בחיפה או רעננה. כל מקום אִפשר דברים אחרים, הרגיש אחרת. בחיפה הייתה אווירה של חופש ורעננות, ברעננה הייתה אווירה של פעלתנות, בקיבוץ הייתה אווירה של ארץ ישראל. בכל מקום הרגשתי אחרת והתנהגתי אחרת. ברעננה התפלחתי ביחד עם בני דודי לבריכה, בחיפה הלכתי לים ובקיבוץ אהבתי לבקר בפינת החי ובשדות, לקרוא ספרים על ארץ ישראל ולהרגיש שייך למשפחה הגדולה. "האם ייתכן שהתחושות וההתנהגויות שלי נובעות מהסביבה שבה אני נמצא, ולא ממני וממה שחי בי?" שאלתי את עצמי.
ירושלים, חיפה, הקיבוץ, כל אלו היו חלק ממני ומתפישת עולמי, בתור ילד שגדל בירושלים, גם הכנסיות והמסגדים היו חלק מתמונות ילדותי ולא נתפשים כזרים.
"זה מה שקורה לי בכנסיות" חשבתי לעצמי, נרות ותאורה עמומה, קטורת, שירה דתית, דבקות וכוונות הטובות, כל אלו יוצרים אווירה מיוחדת אותה אני מרגיש בעת ביקור במקום.

 

בגיל שלוש-עשרה נסענו לשנה לחו"ל. אבי קיבל עבודה בקנדה במסגרת שנת שבתון מהאוניברסיטה ואת שנת הבגרות הראשונה שלי לאחר הבר-מצווה ביליתי בארץ זרה. מאד התגעגעתי לארץ. אלה היו כיסופים של אלפיים שנות גלות ולא של ילד בן שלוש-עשרה. לא הסתדרתי עם החברה המקומית ואולי היום במבט לאחור אפשר להגיד שלא הסתדרתי עם האנרגיה, האווירה של אותה ארץ. למרות שקנדה היא ארץ נפלאה מבחינת הנוף והטבע, משהו לא הסתדר, וכל מה שנותר לי הוא להתגעגע הביתה. הנופים, התחושות והאווירה שקשורה למקומות שבהם גדלתי נחרתו ונחקקו בתודעתי, הכול הועצם ונצבע בצבעים זוהרים. נדמה היה לי שאין עוד ארץ כמו ישראל, אין עוד חברים ומשפחה כמו שיש לי ואין עוד עם ומדינה כמו שלנו. לא הבנתי מדוע נאלצתי להיפרד מכל זה ולחיות בארץ זרה.

 

לגעגוע יש כוח. כיום אני סבור שבתור יהודים איבדנו משהו כשעלינו לארץ והקמנו מדינה. לפני כן הקשר למדינה ולרעיון היהודי היה הרבה יותר חזק בזכות הכיסופים שנוגעים במשהו פנימי באדם. היום אני רואה את התפקיד שהיה לאותה שנה בעיצוב אישיותי ותפישת עולמי, הייתי צריך לנסוע לחו"ל בכדי שההתנתקות והכאב הקשור אליה יחקקו את התחושות של ילדותי בסלע של ליבי.

בתור ילד מתגעגע ובדיסהרמוניה עם הסביבה התחלתי להיות רגיש מאד לניואנסים הלא מדוברים, לאווירה והרגשה. דווקא הקושי הוליד סוג של רגישות שלא הייתה קיימת בי קודם. ואולי זה סיפור הביצה והתרנגולת; הרגישות נולדה כתוצאה מהבגרות של גיל שלוש-עשרה, וכתוצאה מכך לא הסתדרתי עם הסביבה. כך או כך, לאחר שנה של כיסופים חזרתי לארץ שבה, כמובן, שום דבר לא נשאר כשהיה. לא מצאתי את הדברים שהתגעגעתי אליהם אלא שנים מספר אחר כך, אבל הנופים והתחושות של ילדותי נשארו חרותים בי, בזכות אותה שנת ריחוק, לנצח.

בתנ"ך אנחנו מוצאים שירי געגוע של עולי הרגל לבית המקדש. "שמחתי באומרים לי נעלה ירושלים.." העלייה לרגל למקום הקדוש לוותה בתחושה של הגעה הביתה, של שמחה. האם ייתכן שבבית המקדש הייתה אווירה מיוחדת שכל מי שטעם וחש ממנה רצה לחזור ולחוש אותה שוב? האם ייתכן שזה מה שהתגעגענו אליו במשך אלפיים שנה?

 

בסיפורי הגביע הקדוש מסופר על אבירי השולחן העגול שהתכנסו לארוחת חג חגיגית בפנטקוסט (חג נוצרי), כשלפתע נפתחה הדלת בסערה ואל אולם הסעודה ריחף גביע מופלא מאיר באור יקרות. הגביע נעצר באמצע החדר, משפיע מהאנרגיה שלו סביב. את התחושות שחשו האבירים באותו הרגע הם לא חשו מעולם; העולם נראה פתאום יפה יותר, וכך גם החברים שלידם, האוכל טעים יותר ורצף המקריות של החיים נראה כמו הקשר מתוכנן של גורל. נוכחות הגביע בחדר לוותה באור על טבעי שהשפיע על כולם. השקט שבאוויר היה מלא באין-ספור מילים ושיחות אינטימיות בין אדם לבין אלוהיו. לאחר כמה שניות שנדמו כנצח נעלם הגביע, אבל חייהם של האבירים כבר לא היו אותו דבר, הם נגעו באור, טעמו מכוס החיים, ועתה לא נותר להם אלא להקדיש את שארית חייהם לחיפוש אחרי אותו הדבר.

האם ייתכן שאותה תחושה הייתה גם בבית המקדש בירושלים? ומה בדבר מקדשים אחרים בעולם העתיק?

קשה לנו היום, במאה ה-21, להתייחס לנושא הקדושה ברצינות. התרבות המערבית נשענת על יסודות המוסר העבריים מחד ועל הלוגיקה היוונית מאידך. בנוסף למוסר, הדת היהודית הביאה לעולם גם את התפישה המיסטית והיא: שלא משנה מה שקורה בחוץ, מה שחשוב זה מה שקורה בתוכך. המטרה היא להגיע להתאחדות עם האל דרך התחברות לאני הפנימי והגבוה שלנו שנמצא בתוכנו. את התפישה העברית חיזקו תורות המוסר של הנוצרים והמוסלמים וגם כתבי הקודש, כך שהיום קשה לנו לחשוב במונחים של אווירה וקדושה.

התפישה המיסטית של הדת נמצאת גם בהתייחסות התנ"כית לבית המקדש: בנאום חנוכת המקדש בירושלים אומר שלמה: השמים והארץ לא יוכלו להכיל אותך, אז איך זה שאתה נמצא במקדש? והוא עונה שאלוהים לא במקדש, אלא שהמקדש הוא רק נקודת התייחסות שאליה הוא שומע וסולח.

אלא שבד בבד עם התפישה המוסרית מיסטית, מופיעה באותו נאום עצמו גם נקודת השקפה מאגית:  התנ"ך מספר שעם גמר בניית בית המקדש והכנסת ארון הברית לתוכו, נכנס ה'ענן' בעקבותיו והכריח את כל האנשים לצאת החוצה. ה'ענן' הוא השכינה ששרתה עם בני ישראל במדבר, כבוד ה', מתוכו דיבר האלוהים עם משה. ה'ענן' היה סוג של אנרגיה שנראתה כמו ענן ביום ועמוד אש בלילה, והיא זו שנכנסה לבית בעקבות הקדשתו. האנרגיה הייתה כל כך חזקה שאי אפשר היה לעמוד בפניה ולכן כולם נאלצו לצאת החוצה.

התפישה המוצגת בחלק זה של הסיפור התנ"כי היא תפישה מאגית שהתקיימה בעולם במשך אלפי שנים, במיוחד בתרבות העתיקה של מצרים ממנה יצאו בני ישראל ושאותה הם במידה רבה חיקו במעשה בניית המקדש. תפישה זו אומרת שהעולם החיצוני משפיע על העולם הפנימי ונמצא ביחסי גומלין איתו, ולכן פעולות בעולם החיצון, ובמיוחד פעולות מסוג מסוים שידע נלווה אליהם, משנות את האווירה, וכתוצאה מכך את מה שאנחנו חושבים ומרגישים.

 

הגורל שלי הרחיק אותי מישראל בתקופה קריטית לחיי, שנת הבגרות הראשונה, בכדי שתתקבע בי האהבה לארץ וההכרה במיוחדות שבה. כתוצאה מהבדידות שחוויתי התפתחה בי רגישות ל"אנרגיות" ודברים לא מדוברים, בזמן זה התפתחה בי התפישה המיסטית והחיפוש אחד קרבה ואיחוד. המשך חיי הביא אותי, כמה שנים מאוחר יותר, להיחשפות לתפישה המאגית וללימודי האזוטריקה. לאחר הצבא הצטרפתי לקבוצה הנקראת "אימן" שעסקה בנושא של "אנרגיות". השיעור הראשון שקיבלתי היה שמסביב לגוף שלנו ובתוכנו יש שדה אנרגטי - הילה הנקראת "אאורה".

במפגש הראשון שבו השתתפתי נתנו לי להרגיש את ה"אאורה", שצורתה כצורת ביצה והיא משתרעת עד לטווח כמטר מסביב לאדם. מרגישים את קצה ה'אאורה' באמצעות כפות הידיים, ואכן הרגשתי. ה'אאורה' היא הגורמת לנו לשמור על מרחק מסוים של שיחה שמעבר לו נוצר קשר אינטימי. כל דבר הבא במגע עם ה"אאורה" משפיע עלינו לטובה או לרעה; הלבוש אנו לובשים, המקלחת שעשינו או לא עשינו, הכסא שעליו אנחנו יושבים והחומרים ממנו הוא עשוי, ובמיוחד בני אדם.

לחשוב שהאדם שאיתו אני ישן במיטה יכול להעביר לי את מחשבותיו, כך שאחלום חלומות שהם לא שלי אלא של בת זוגתי, היה עולם חדש לגמרי בשבילי, וכנביא המוכיח בשער התחלתי להטיף את התורה החדשה לכל מי שאני מכיר, לחלחלת הורי ומשפחתי.

 

קיומם של שדות אנרגיה עדינים מחוץ לאדם ובתוכו יכול להסביר את תופעת אווירה שכולנו חווינו בילדותינו. מתברר שבנוסף לספקטרום הנראה וארבעת היסודות הגלויים, ישנם תדרים לא נראים שאליהם מתייחס יסוד חמישי חבוי שהקדמונים קראו לו, בין השאר, "אֵתר". יסוד חמישי זה בא לידי ביטוי בכל התופעות העל חושיות כגון טלפתיה, קריאת העתיד, הזזת חפצים ועוד, ואליו התייחסו בוני המקדשים הקדמונים.

לא רק לאדם יש 'אאורה'; מסביב לכל צמח, אבן, חפץ, יש שדה אנרגטי - הילה, וגם לכדור הארץ עצמו יש שדה ענקי שבתוכו אנחנו חיים הנקרא ה"אסטרא לייט". ה'אאורה' של כדור הארץ היא לפי תפישתי ה"שכינה" שדרכה אנו מקבלים את האלוהות היקומית, זאת האלוהית המשנית, הנקבית, 'איזיס' של המצרים ו'רוח הקודש' של הנוצרים.

 

במסגרת הקבוצה שאליה הייתי שייך נהגנו לצאת למקומות שונים בארץ ולנסות להרגיש את האנרגיה הקיימת בהם. בקבוצתנו הייתה בחורה ארמנית בעלת יכולת קליטה על חושית מופלאה בשם אנהיד שלקחה אותנו למבנים מיוחדים בעיר העתיקה בירושלים. יום אחד ביקרנו בכנסייה הצלבנית של סנטה אנה, כנסייה שנבנתה על ידי מלכה ארמנית בשם מליסינדה לפני 850 שנה. במקום זה יש הד מיוחד, בזה הבחנתי כבר מקודם, אלא שאנהיד סיפרה לנו שהמבנה בנוי כך שישפיע על השדה האנרגטי של האדם הנכנס לתוכו, כלומר על ה"אאורה". זה הכניס מימד חדש לגמרי.

אנהיד ביקשה מאיתנו לצאת לחצר והראתה מבנה בצורת קיר קשתי קעור בכניסה לבניין, מבנה אבן שלכאורה לא היה לו שום תפקיד מעשי. המבנה היה בגובה שלושה מטר וברוחב שניים וחצי מטר, ונראה כקשת מחודדת ובה שקע קעור בצורת אפסיס. היא ביקשה שנעמוד בזרועות פשוטות כמטר מהמבנה, כשפנינו אל הבניין. מתברר שרוחב השקע שבמבנה הוא כרוחב האאורה האנושית וכך גם גובהו. המבנה כמו מכיל את ה'אאורה' של אדם העומד לידו ומכוון אותה. התחושה הייתה של העצמה בכיוון של חסד ופתיחות.

"זאת מטרתו של המבנה," הסבירה אנהיד, "ומי שיכול לראות 'אנרגיות' יכול היה לראות את ה"אאורה" שלכם משתנה כשעמדתם במקום." הוסיפה ואמרה.

"האם הרגשתם משהו?" שאלה לבסוף.

כמובן שהרגשנו, והמשכנו להרגיש גם במקומות האחרים שבהם ביקרנו, בפעמים הבאות שיצאנו למסעות הגילוי והחיפוש שלנו.

אנהיד למדה את היכולת לראות שדות 'אנרגיה' ולחוש אותם עוד לפני שהצטרפה לקבוצה שלנו, זה חלק מהידע הסודי שנשמר בכנסייה הארמנית. הארמנים רואים את עצמם כעם הקדום ביותר בעולם. גזע ראשון, ואעז ואומר מוצלח, שממנו התפתחה האנושות לאחר המבול והעגינה של תיבת נוח בהר אררט. הם היו העם הראשון שקיבל עליו את הנצרות, אלא שהיה זה סוג נצרות מיוחד ששימר בתוכו מקצת מיסודות דת האש הקדומה של זרתוסתרא, שהייתה דתם לפני כן, וגם את מסורת המאגיה הפרסית.

 

הארמנים לא היו היחידים בהיסטוריה שהתייחסו לשדות 'אנרגיה': גם האר"י הקדוש מצפת היה רואה שדות 'אנרגטיים' בצבע כחלחל מסביב לראשם של בני אדם, הוא קרא להם "צלם". לפי תפישת ה'קבלה' האדם הוא ישות 'אנרגטית' שנכלאת בגוף בזמן הלידה ומשתחררת ממנו לאחר המוות. בזמן החיים היא קיימת בד בבד עם הגוף ומתייחסת לסביבתה בצורה אחרת מהגוף, בצורה 'אנרגטית'. גם המצרים הקדומים חשבו כך. האם זה סביר שכל התרבויות שקדמו לנו טעו ורק אנחנו יודעים יותר טוב?

לפי החברים וההורים שלי התשובה הייתה כן, בוודאי! זאת כל משמעותה של המודרניות וההתפתחות: שחרור מאמונות תפלות שאִפשר את התפתחות המדע והחופש האנושי. זהו הנרטיב ההיסטורי שגדלנו עליו, נרטיב הנאורות והחופש שמביאה הקידמה. אך האם זה כל הסיפור? חופש זה נחמד, אך לשם מה? נאורות היא טובה, אך מה בדבר נאורות גם בתחומים של הנפש?

 

הקבוצה שהייתי חלק בה יצאה למדבר יהודה להרגיש את אנרגיות הקדושה במקום מושבם של האיסיים בקומראן. לפי יוספוס פלוויוס, האיסיים ידעו את סוד העצים והאבנים וגם את סוד המלאכים. האם לאיסיים הייתה יכולת התייחסות לעולמות האנרגיה, ומכאן יכולת הריפוי המופלאה שלהם? אנחנו חשבנו שכן.

יצאנו למקומות קדושים אחרים כגון הר תבור. הורדנו נעליים, עצמנו את העיניים, לעיתים אף הבאנו מוטות ברזל דקים, אותם כפפנו כדי שישמשו מעין מחט מגנטית המגיבה ל'אנרגיה' באוויר. בהרבה מהמקומות לא הרגשנו דבר, בהרבה מקומות אחרים היה נדמה לנו שהרגשנו או רצינו להרגיש והמצאנו ניסים ונפלאות, אבל היו פעמים שבהם לא יכולנו להתכחש לאווירה מיוחדת ששוררת במקום. כשמצאנו מקום כזה, הדבר השפיע על כולם ללא יוצא מהכלל, על כל אחד בצורה קצת אחרת, אבל על כולם. כולנו היינו תחת אותה השפעה וזאת הייתה אחת האינדיקציות לכך שמשהו עובד והוא לא קשור רק אלינו ולפנטזיות שפיתחנו.

 

עם היחשפותי לידע על עולם ה'אנרגיות' וההילה האנושית התחלתי במחקר אינטנסיבי על בית המקדש בירושלים בהיבט האנרגטי שלו. הקסימה אותי האפשרות שאני יכול להבין את המכאניקה של הבניין ולמה הוא שימש. גדלתי על ברכי אהבת הארץ וירושלים ועתה היו לי מפתחות מאסטר שבעזרתם הרגשתי מסוגל לפתוח שערים רבים. סיפורי התנ"ך, שעד אז היו פנטזיות דמיוניות, נראו לי פתאום אפשריים והגיוניים. אולי באמת לעמים הקדמונים, ובראש ובראשונה למצרים, היה ידע שאין לנו על סוג של אנרגיה שאותו הם ידעו לנצל? הרי רק לפני מאתיים שנה לא ידענו על קיומו של החשמל ואיך לרתום אותו לצרכינו. ואם היה למצרים מדע מתקדם כזה, אולי זה מה שהביאו בני ישראל ממצרים?

ישנם עשרות ספרים ומחקרים שנכתבו על כך ובהם תיאוריות שונות ומשונות, אבל לי היה היתרון של הכרת הידע ההיסטורי מחד, והניסיון המעשי מאידך, וזה אִפשר לי להתקדם במחקרים שלי.
במסגרת הניסיונות התייחסתי, לדוגמא, להשפעות ה'אנרגטיות' של מתכות, ובראש ובראשונה כסף וזהב. למרות שלא לבשתי תכשיטים מעולם, ניסיתי ללכת יום שלם עם צמיד זהב לזרועי או שרשרת זהב לצווארי ולנסות ולהרגיש מה זה עושה לי. ידעתי שבמצרים זהב נקרא "בשרם של האלים" והשתמשו בו הרבה במקדשים. קודש הקודשים בבית המקדש בירושלים היה מצופה כולו בזהב, ובאמצעו שני כרובים ענקיים מעץ זית מצופים גם הם מזהב, וכך גם ארון הברית. מדוע כל כך הרבה זהב?

אפשר לטעון שזהב פירושו עושר ולאלים רצו לתת את הטוב ביותר, זהב מזכיר את השמש שהתקשרה עם האלוהות, וכן הלאה. כל אלה תשובות טובות, אבל יש גם מעבר לכך. הזהב יכול להעביר דרכו "אנרגיה" מיוחדת שאפשר לקרוא לה אנרגיה של אור, אלא שאנרגיה זו לא מופיעה באופן אוטומטי, צריך להטעין אותה ואז הזהב, שהוא מתכת מוליכה, משמש לה בית.

"לכן ציפו את קודש הקודשים בבית המקדש בזהב," חשבתי לעצמי, "כדי שיהפוך למעין מנורת להט חשמלית שמפיצה סביבה 'אנרגיה' וזה מה שהשפיע חסדים על הארץ."
מרוב התלהבות עשיתי טעות קרדינאלית ושלחתי את המחקרים שלי לכל מיני חברים דתיים מהעבר שמאז הפסיקו לדבר איתי.

 

המחקר הוביל אותי להתעמק בתרבות מצרים העתיקה, בדרך מחשבתה, מסורתה, המאגיה והדת שלה, ובסופו של דבר אף לחמישה ביקורים במצרים. אין ספק שמצרים היא ארץ של מקדשים שאין כמותם בשום מקום אחר על פני כדור הארץ, חלקם עומדים שלמים עד היום. רק מי שראה בעצמו את מקדשי מצרים יכול להבין על מה אני מדבר. מאות ספרים ואלפי סרטים ותמונות לא מעבירים בצורה מלאה את החוויה. אני זוכר את ההפתעה שחיכתה לי כשהגעתי פעם ראשונה למצרים בתור בחור צעיר. המקדשים הרגישו מלאי חיים, כמו נעזבו אך אתמול. לא היו אלה עתיקות ארכיאולוגיות כמו בארץ, גיבובי אבנים מאובקות, אלא בניינים אדירים צבועים בשלל צבעים שהכניסה אליהם היא כמו לתוך עולם מופלא ואחר. אם כך נראים ומרגישים מקדשי מצרים כיום, אני רק יכול לדמיין לעצמי איך נראו והרגישו פעם, כשהיו שלמים, צבועים, מטויחים, מלאים באלפי כוהנים, אלים וחפצי קודש.
במצרים, מה שחשבת והרגשת נקבע על ידי החדר שבו היית, הלחש שאותו אמרת או אמרו עליך, הקמעות שלבשת ובאופן כללי על ידי ברכתם של האלים. אין זה אומר שלא היה מוּסר, נהפוך הוא, הם היו מוסריים ברמה מאד גבוהה, אלא שמוסריות זו נבעה מכוח חיצוני, 'אנרגיה' שנקראה "מעאת" - הסדר של העולם, שקבע איך צריך לנהוג.

כיום אנו חושבים שלא משנה מה קורה בחוץ, מה שחשוב זה מה שקורה לנו בפנים. אנו בטוחים שיש לנו זכות בחירה ומכאן נובעת ההתנהגות המוסרית שלנו, שואפים להתחבר לאלוהים דרך התחברות לאני הפנימי שלנו. אלוהים הוא בתוכנו ולא מחוצה לנו. במצרים אלוהים היה בחוץ, גורל האדם נקבע על ידי כוחות גדולים ממנו שהקשר איתם היה דרך המקדשים. שלום הממלכה נקבע על ידי פעולות מאגיות שנעשו על ידי הפרעה והכוהנים.

השלב הבא בחיפוש שלי אחר הקדושה היה השתתפות בקהילה רוחנית בעלת מאפיינים מאגיים, שניסתה ליצור מרחב מקודש בישוב מעלה צביה שבגליל. כמו בשלבים השונים של בניית מקדש מצרי, התחלנו בהכנת השטח: חוטי אבץ ונחושת נפרשו מסביב ליישוב כדי לתמוך ולהגן על שדה האנרגיה שייווצר בתוכו, פעמון ענקי הוצב בלב היישוב כדי לנקות אנרגיות שליליות, אגם מלאכותי ואזורי חורש מבודדים הוכנו בגבעות שמסביב כדי להוות בית לישויות מהעולמות הלא נראים ואחד האולמות הוכשר כמקדש שאותו יתפעלו ויחזיקו כמה לויים שאחראי עליהם מעין כהן גדול.

מי שהדריך אותנו בניסיון זה היה אדם בשם ליאו - נביא, קוסם ומורה שייסד גם את אגודת האימן, אליה הייתי שייך שנים רבות. הוא טען שבתרבויות עתיקות היה ידע של 'אנרגיות' ובעזרתו הם יצרו אטמוספרה מקודשת, שונה מזו של היום. כיום האוויר הוא מבודד, בעוד שבאותם תרבויות הוא היה מוליך למחצה, בעל יכולת מוליכות אנרגטית. אטמוספרה מקודשת נוצרה בעזרת פירמידות ומקדשים שהיו מעין 'תחנות כוח אנרגטיות', המתייחסות לסוג של אנרגיה שאיננו מכירים כיום. ליאו טען שגם כיום ניתן לחזור וליצור אטמוספרה מקודשת בצורה קצת אחרת. היכולת לייצר 'אנרגיה' כזו תיעזר בשינויים אבולוציוניים בכדור הארץ והמין האנושי שעתידים לקרות בקרוב. במילים אחרות, הוא ניבא את חזרתם של המקדשים כמכונות יצירת אנרגיה, חזרה לתרבות המאגית, אבל בצורה שמתאימה לזמן הזה.

ליאו, שגר אלפי מילין ממעלה צביה, הדריך אותנו ביצירת מרחב מקודש וניסה להטעין אותו ממרחק. למותר לציין שלפחות לפי תפישתי, הניסוי נחל כישלון חרוץ. מה שהתאים למצרים לפני חמשת אלפים שנה לא בהכרח מתאים כיום. הערבוב בין קדושה למקום שבו גרים אנשים הביא לפעמים לתוצאות מכאיבות, ולמרות שלרגע היה נדמה שזה מצליח וקורים דברים מופלאים, האטמוספרה המקודשת לא נשמרה.

 

עם התפכחותי מהאשליה של מעלה צביה התחלתי לחפש מקומות אחרים בעולם שבהם יש ניסיונות בקדושה, והתחלתי לשתף בכך אחרים במסגרת הטיולים של תרבויות עולמי

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו