לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מסורות מדיטציה בכנסייה המזרחית – היסיכייה

היסיכייה היא השיטה שבה משתמשים חלק מהנזירים האורתודוקסים, הנקראים גם נזירים היסיכיים, פירוש המילה הוא דממה או הרגעה. בעזרת טכניקות שונות של מדיטציה, נשימות ודמיון הנזירים ההיסיכיים מתחברים לאור האלוהי וזוכים להארה, לחיי רוח נשגבים בקרבם, התגשמות האל בתוכם, מה שנקרא בתיאולוגיה האורתודוקסית: "תאוזיס", הפיכת אדם לאל.

כשם שאלוהים הפך את עצמו לאדם, כך אדם יכול להפוך עצמו לאל. אין זה אל במובן העמוק ביותר, אלא האצלת האנרגיה האלוהית המופיעה בשלושה שלבים. המדורגים כלפי מעלה: קתרזיס – טיהור (ומכאן שם התנועה הקתרית בדרום צרפת במאות ה12-13), הארה – אילומינטי (ומכאן שם המסדר המסתורי של האילומינטי באירופה המערבית בימי הביניים), וקדושה שמשמעותה להיות כלי שרת בידי האלוהים, דרגה השמורה רק לקדושים.

המסורת החלה במנזר סנטה קטרינה בסיני במאה השישית, אך נשענה על מיסטיקנים נוצרים קדומים יותר והנביאים משה ואליהו, שהיו דמויות חיקוי ומופת בנצרות, שכן הופיעו ביחד עם ישוע במעמד ההשתנות בהר תבור, בו הוא הופיע בדמותו האמתית, כישות של אור. הופעתם של משה ואליהו מוסברת בכך שהם היו היחידים בהיסטוריה שהתוודעו לאלוהים בהר סיני, ומשום כך זכו למעמד הנוסף. משה דיבר עם אלוהים דרך ענן מסתורי שנראה כמו עמוד אש בלילה וענן ביום. הוא שהה ארבעים יום על ההר ונתמלא באור האלוהי, שכשירד פניו קרנו ונבצר מבני ישראל להסתכל עליו.

גרגוריוס מניסה, אחד משלושת אבות הנזירות הביזנטית במאה הרביעית כתב ספר שנקרא "חיי משה" ובו הוא אומר כך – "החושך המאיר שבו משה אומר כי הוא רואה את האל". (ברגע שרואים את האל בחשכה המאמין נהיה כמתת לשותפו של האל). "הוא מעשה של האל הכול יכול, היוצא מרצונו מתוך הטרנסנדנטליות שלו, אך נשאר במהותו מעל השגה אנושית." הנזירים ההיסיכיים ניסו להתחבר לחושך המאיר המוביל להתאחדות עם האל.

אליהו זכה לראות את האל דרך היסיכייה – הרגעה, שתיקה. הסיפור של התגלות האל לאליהו בהר סיני הוא דרמטי מאד וחבוי בו סוד ההיסיכייה: "ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה והנה יהוה עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה, לא ברוח יהוה, ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה, ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה." (מלכים א' יט') בתוך הדממה הדקה, בתוך השקט, ניתן למצוא את האלוהים.

במאה השישית הפך המנזר בהר סיני למרכז של היסיכייה. יוחנן קלימקוס כתב שם את ספרו "הסולם לגן עדן" בו מפורטת הדרך של התאוזיס – הפיכת האדם לאל. הקריאה בשם ישוע עומדת במרכז התרגולת של רוחניות נזירית. "הסיכאסט הוא זה אשר שאיפתו היא להגביל את הבלתי גופני לתוך משכן הבשר... הנזיר הבודד זקוק לערנות יתרה ולנשמה חופשית מהתרגשות, הנזיר החי בקבוצה מקבל סיוע מאחיו, אך המתבודד רק ממלאך. שלוות הלב – היסיכייה היא פולחן ועבודת האל בלתי פוסקים. יהיה זכר ישוע דבר אחד עם נשימת האדם, רק אז תבין את יעילות הבדידות."

בדרך אל האל חשובה במיוחד התפילה הפנימית שנקראה גם התפילה הבלתי פוסקת, ובנוסף לה גם התבוננות וחיי פרישות. אלו מביאים להאלהה הנעשית יחד עם התנסות באור המיסטי, זהו אור ההשתנות של הר תבור. כשאלוהים ברא את העולם הוא אמר ביום הראשון "יהי אור", אבל השמש נבראה רק ביום הרביעי, ולכן האור הראשוני הוא אור רוחני, אור גנוז המבטא את הלוגוס, המילה, הצל של האלוהים, הקיים בינינו לבינו ומהווה את הדרך אליו.

גם האדם נוצר בדרך דומה: בפרק א' של ספר בראשית נברא האדם בצלם אלוהים, זכר ונקבה, ואילו בפרק ב' נוצר בתחילה רק הגבר מן האדמה ולאחר מכן מצלעו נוצרה האישה. מי הוא אפוא האדם שנוצר בפרק הראשון, זהו האדם האלוהי, התאוזיס, מה שהקבלה קוראת דמות אדם קדמון לכל קדומים והנצרות המיסטית קוראת לוגוס, בן האדם, דמותו של ישוע. זהו האלפא והאומגה, צלם האלוהים, בזכות הופעתו של ישוע והתגשמותו, קיים החסד האלוהי שמאפשר לאדם לחזור לישות הרוחנית המקורית שלו בגן עדן.

 

התאוזיס ומסורות ההיסיכייה המשיכו והתפתחו בעולם הנוצרי במקומות כמו ביזנטיון ובהקשר של תנועת הנזירות. הנזיר הבודד בתאו היה מסוגל להתחבר לאור הראשוני לפני הבריאה ורבים עשו זאת: כך עשה גרגורי המאיר, שניצר את הארמנים, וכמוהו התיאולוג שמעון מביזנטיון המתאר חוויות שעברו עליו (תחילת מאה 11): "הענקת לי, אלי, את האפשרות שמקדש פגיע זה, גופי האנושי, יתאחד עם בשרך הקדוש, שדמי יימס בדמך. מעתה ואילך אני אהיה האיבר השוקד והמאיר שלך."

עם הזמן ועם התפתחות המרכז הרוחני בהר אתוס, מתפתחות שם מסורות ההסטיכייה. במאה ה13 נזיר בשם ניקפורוסהמתבודד אומר כי תכלית החיים הרוחניים היא לגלות את "האוצר החבוי בלב", לאחד את הרוחני (נוס) עם הלב – משכן האל, זה המשכן האמיתי של הר סיני. איחוד זה נעשה דרך "הורדה, דרך נשימה, של הרוחני אל הלב."

ניקפורוס משלב את התפילה של ישוע עם טכניקה של נשימה. הוא כותב חיבור בשם "על שמירת הלב", ומתאר בו את שיטתו: "כפי שאמרתי לך, שב בנוח, רכז את הכוח הרוחני שלך בנחיריים, זוהי דרך הנשימה אל הלב. דחוף בכוח, אלץ אותו לרדת אל ליבך, וכאשר זה יגיע לשם, אתה תדע שמחה. כאדם החוזר הביתה לאחר היעדרות ארוכה, ואיננו מסוגל עוד להכיל אל שמחתו נוכח אשתו וילדיו. כך היסוד הרוחני שלך, כשהוא מתאחד עם הנשמה, זורם בשמחה ובעונג שאין לתארו במילים. אבל לאחר שהיסוד הרוחני שלך הגיע לשם, אל לו לשתוק או לשקוע בחוסר מעש, אלא שעליו לחזור ללא הרף ולומר, "אדוננו ישו המשיח, בן אלוהים , רחם עליי!"

לפנינו טכניקה שבה חוזרים על משפטים מסוימים ללא הרף בליווי נשימות, בכדי להגיע לאל דרך המילה המתארת את מהותו.המילה קשורה לאור האלוהי, ללוגוס. ישוע במקרה הזה הוא האלפא, הראשית, והאומגה, התכלית, הוא קודם כל משיח, זאת אומרת גואל האדם ומחברו לעולמות הרוחניים, ורק אז הוא בן האלוהים, רק אז האור האלוהי יכול לעבור דרכו. המשפט: רחם עלי: הוא משפט פתיחה המביא את האלוהים ממקומו בשמים אל החסד הפרטי של האדם.

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו