לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מות רומי - טיולים לרחבי העולם

מות רומי

רומי אומר:

"כשתראו את הלוויה שלי אל תגידו: איזו פרידה?

זה זמן בשבילי ללכת ולבקר את האהוב.

מכיוון שראיתם את הירידה שלי, אז ראו את העלייה שלי,

מדוע להתלונן על השקיעה של השמש והירח?

איזה זרע שהלך מתחת לפני האדמה לא הצליח לגדול שוב?

מדוע אם כן תרגישו ספק בקשר לזרע הזה (הגופה)?"

סדרדין קונווי קבור בקוניה במבנה קבר סלג'וקי מפואר ומשמש, גם הוא, אתר עלייה לרגל לחסידי רומי ואחרים.

מותו של רומי

בשנת 1273, כאשר גמר רומי לכתוב את הכרך השישי של ה'מסנאווי' הוא חלה ונחלש. סדרדין קונאווי הגיע לבקר אותו, ולאחר שהלך הקריא רומי את השיר הבא:

"בוא ושים ראשך על הכר ושחרר אותי, הנח אותי לבדי מפני שהתרגלתי לשוטט בלילות (ונאבדתי בהרגל זה).

מבוקר ועד לילה אנחנו לכודים בגלי האהבה, בוא.

או שתסלח לנו או שתמשיך לעשות לנו אי צדק.

המלך חסר נאמנות של הפרצופים היפים, אוהב חיוור פנים כמותך, הייה סבלני ונאמן.

יש לי את סוג המחלה שאין לה תרופה אלא מוות, כיצד מעז אני לבקש שימצאו לי תרופה.

בליל אמש ראיתי איש זקן ברחוב האהבה שהצביע עלי ואמר: "בוא לצד שלנו"."

 

רומי מת ב-17 בדצמבר שנת 1273, בזמן השקיעה. בשעת מותו נצבעו השמיים באדום, צבע האהבה. במסע הלוויה השתתפו נוצרים, יהודים ומוסלמים, עשירים ועניים, נשים וגברים. כל אנשי קוניה ביכו את מותו של בכיר בניה, המורה הגדול, ה'מוולנה', שמת אך ממשיך לחיות גם בימינו בליבותיהם של האנשים.

רומי ציווה שיום מותו ייהפך ליום הילולה – הוא חשב שיום המוות הוא יום שמחה, כיוון שזהו יום האיחוד עם אלוהים, ומאז חוגגים הדרווישים המחוללים כל שנה את ה-17 בדצמבר כיום החתונה של רומי עם אלוהים.

רומי ביקש שיקברו אותו בקבר פשוט בגן הוורדים של המשפחה. כשבאו לשאול אותו אם כדאי לבנות מבנה קבר מפואר מעל מקום הקבורה, הוא ענה:

"האם תוכלו לבנות כיפה גדולה ויפה יותר מהשמיים?" אם לא, עדיף להשאיר את הדברים כמו שהם."

ובכל זאת, לימים נבנה מעל קברו מבנה עם כיפה סלג'וקית מסורתית במימונה של הנסיכה תמרה, תלמידתו. הכיפה עומדת וקיימת עד היום והיא נקראת הכיפה הירוקה, על שם צבע הירוק טורקיז שלה. מסביב לקבר הלך והתפתח קומפלקס אדיר שנהיה למרכז העולמי של הדרווישים המחוללים במשך מאות שנים.

 

ה'כעבה' של הלב

על הסרקופג (ארון הקבורה) של רומי כתובות המילים הבאות:

"החיטה שגדלה מאדמת הקבר שלי, אם תאפו לחם ממנה, השיכרון שלכם יגדל,

הבצק והאופה ישתגעו והתנור יחל גם הוא לדקלם חרוזים מתוך שיגעון.

כשאתם מבקרים בקברי, הוא ייראה לכם רוקד מפני שאלוהים יצר אותי מיין האהבה,

ואני עדיין אותה אהבה, גם אם המוות מוחץ אותי".

 

רומי קרא לקברו "הכעבה של הלב" וניבא שזה יהיה מקום עלייה לרגל לכל שבורי הלב, מחפשי הנחמה והתשובה, המיסטיקנים והמשוררים. הוא ניבא שמיליוני אנשים יגיעו לקוניה מכל רחבי העולם. ואכן, כך קורה. כמיליון וחצי נשים וגברים עולים לרגל מדי שנה לקברו של רומי, בני כל הלאומים וכל הדתות. רבים עוד יותר מתבשמים משירתו ומתורתו. רומי הוא כיום המשורר הנמכר ביותר במערב, גם בארצות הברית ובישראל, והמסר שלו המדבר על אהבה, אוניברסאליות וחזרה למקור, מעניק השראה ותשובה לאנושות בזמן הזה.

 

העמית – סדרדין קונאווי

בקוניה חי שייח' בשם סדרדין קונאווי, שהיה בנו החורג של איבן עראבי ותלמידו. סדרדין היה איש אמיד שאהב את החיים הטובים. רומי, לעומת זאת, היה אדם צנוע שהסתפק במועט וחשב שזו הדרך הנכונה לאנשי האלוהים. מסיבה זו נוצר בתחילה מתח בין שני האישים, אלא שעם הזמן הם למדו לכבד זה את זה ונהיו חברים קרובים. רומי היה מגיע לביקורים בביתו של סדרדין קונאווי מפעם לפעם.

יום אחד סדרדין חלם חלום, ובחלומו הוא ראה את רומי מעניק מסג' לרגליו. כשהתעורר הוא ראה את רומי יושב למרגלות המיטה. רומי אמר לו: "אל תדאג ואל תאמר השם ישמור, לעתים אני אעניק מסג' לרגליך ולעיתים אתה תעניק לרגליי."

ואכן, לימים ניהל סדרדין את הלוויה של רומי והתעלף כשראה את מוחמד והמלאכים מצטרפים אליה.

 

אחרית דבר

הריקוד של הדרווישים המחוללים התפרסם בעולם כולו והחל להילמד גם במערב. קבוצות לימוד שונות נפתחות חדשות לבקרים, חלקן קשורות למסדר המסורתי ה'מוולני' וחלקן יוזמות עצמאיות בלתי תלויות. כל אדם יכול להסתובב סביב עצמו ולמצוא את האל. כל אדם יכול להאזין לצליל העצוב של החליל, המתגעגע לחזור למקור שבו גדל, ולזהות בו את עצמו. תורתו של רומי מדברת לכל אדם באשר הוא, וגאוניותה הוא מצד אחד בפשטותה ומאידך בעומקה האינסופי.

רומי חי בליבותיהם של רבים וממשיך ללמד ולהדריך בעולמות נסתרים מן העין. אורו מזהיר מקצה העולם עד קצהו ועם חלוף השנים אף הולך ומתגבר. האנושות זקוקה לעוד ועוד אנשים שיהיו נוכחות זוהרת כמו רומי – זוהי אפשרות הפתוחה בפני כל אדם. אנו זקוקים לאנשים רבים שילמדו לאהוב, בני-אדם שיהפכו את חייהם ליצירת מופת של אהבה. בעקבותיהם תוכל, אולי, האנושות כולה לעבור את הטרנספורמציה שרומי עבר, לרפא את הלב השבור הקולקטיבי, שרק הולך ונשבר יותר עם הזמן.

אנחנו זקוקים לנס, לישועה, אבל בעזרת האהבה של האל הכול אפשרי. כי הוא זה שברא אותנו מלכתחילה ומקיים את העולם. בזכות אהבתו האינסופית הכול קיים. בזמן שאנחנו מחפשים אותו הוא מחפש אותנו, בזמן שאנחנו אוהבים אותו הוא אוהב אותנו. גם לא אכפת לו את מי אנחנו אוהבים, כי הכול מהווה חלק ממנו. ברגע שאנחנו אוהבים מישהו אחר אז אנחנו אוהבים גם אותו, כי הכול הוא חלק ממנו, ואל לנו לשכוח זאת.

 

ב'מסנאווי' מסופר על המאמינים המקיפים במעגל את הכעבה במכה ומשתחווים אליה. והנה, יד נעלמה מרימה את הכעבה והם מוצאים את עצמם משתחווים האחד כלפי השני. זוהי המשמעות של ההשתחוות של הדרווישים אחד כלפי השני לפני שהם מתחילים את טקס הריקודים. בהשתחוות אנו מבקשים לראות את האלוהים בעיני האחר, את השיקוף שלו באישונים, ורק אז אפשר להתחיל ולרקוד.

ה'כעבה' האמיתית היא הלב שלנו. זהו מקום המושב הרוחני של מראה המחברת אותנו אל היקום – המראה היא העדות למעשי האל בעולם. ההשתחוות האמיתית היא נמיכות-הרוח, הצניעות, ידיעת מקומך בעולם. התפילה האמיתית היא האהבה: אהבה לאחר, לעצמך, לבריאה, לאלוהים ולעולם כולו. העלייה לרגל לקברו של רומי עוזרת לנו להתחבר אל הלב, "לרפא לב שבור". מבלי כוונה זו אין לה שום ערך.

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו