לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מיסטיקה ביזנטית

הנזירים הסיכסטיים.

מסורות ההסיכייה (הרגעות) של הנזירות המזרחית, זה פלג בנצרות שפיתח שיטות המזכירות יוגה או תרגולות של הסופים הכוללות מדיטציות, נשימות וחזרה על מנטרות כדרך להגיע אל האל. המסורת הזאת מפותחת מאד בהר אתוס וממנו היא משפיעה על כל הבלקן.  בטיולים לסלוניקי וצפון יוון אנו פוגשים את העקבות של מסורת זו

 

המסורת הרוחנית 

גרגוריוס מניסה קובע את כללי הדוקטרינה של ה"איחוד עם האל". הוא כותב בספר "חיי משה" – "החושך המאיר שבו משה אומר כי הוא רואה את האל". ברגע שרואים את האל החשכה המאמין נהיה לשותפו של האל, זה מתת "מעשה של האל הכל יכול, היוצא מרצונו מתוך הטרנסנדנטליות שלו, אך נשאר במהותו מעל השגה אנושית.

יש תיאולוג חשוב בכנסייה המזרחית הנקרא שמעון התיאולוג. הוא המיסטיקן היחיד המדבר על החוויות של עצמו, מתאר את חידת האלוהות כך: "הענקת לי, אלי, את האפשרות שמקדש פגיע זה, גופי האנושי, יתאחד עם בשרך הקדוש, שדמי יימס בדמך. מעתה ואילך אני אהיה האיבר השוק והמאיר שלך.".

 

סטיכיה או הסיכיה הייתה הטכניקה של הנזירים המזרחיים הנקראים גם הנזירים הסיכסטים, המילה משמעה דממה או הרגעה. הם היו חוזרים על טקסט קצר שוב ושוב שהיה מרגיע אותם. הטקסט היה: "אדוננו ישוע המשיח, בן האלוהים, רחם עלי!".

צריך היה לשנן את הטקסט, להתרכז בו, להגות אותו, להפנים אותו. זאת תורה שמתחילה בהר סיני ומתפשטת בכל רחבי העולם הביזנטי, כשם שמשה רואה את האלוהים על ההר, כך רואים כולם, האיש החשוב בקשר זה הוא יוחנן קלימקוס מהמאה השישית שהיה תיאולוג בהר סיני.

במאה ה13 נזיר בשם ניקפורוס הבודד מבסס זרם זה בהר אתוס. , הוא אומר כי תכלית החיים הרוחניים היא לגלות את "האוצר החבוי בלב". לאחד את הרוחני (נוס) עם הלב – משכן האל, זה המשכן האמיתי של הר סיני. איחוד נעשה דרך "הורדה, דרך נשימה, של הרוחני אל הלב".

ניקפורוס משלב את התפילה של ישוע עם טכניקה של נשימה. הוא כותב חיבור בשם "על שמירת הלב".  ומתאר בו את שיטתו:

"כפי שאמרתי לך, שב בנוח, רכז את הכוח הרוחני שלך בנחיריים, זוהי דרך הנשימה אל הלב. דחוף בכוח, אלץ אותו לרדת אל ליבך, וכאשר זה יגיע לשם, אתה תדע שמחה. כאדם החוזר הביתה לאחר היעדרות ארוכה, ואיננו מסוגל עוד להכיל אל שמחתו נוכח אשתו וילדיו. כך היסוד הרוחני שלך, כשהוא מתאחד עם הנשמה, זורם בשמחה ובעונג שאין לתארו במילים. אבל לאחר שהיסוד הרוחני שלך הגיע לשם, אל לו לשתוק או לשקוע בחוסר מעש, אלא שעליו לחזור ללא הרף ולומר, אדוננו ישוע המשיח, בן אלוהים , רחם עליי!"

 

גריגוריוס מסיני 1255-1346, תורם להתפתחות הזרם הסיכסטי של הר אתוס, עומד על התפקיד המרכזי של זיכרון האל "וזכרת את יהוה אלוהיך" דברים ח' 18. "וזכרת את יהוה אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה".

זיכרון האל הופך אדם מודע כל העת לחסד של הטבילה, שנסתר בשל החטאים. זיכרון האל לא יכול להשתחרר בקהל, אלא בבדידות.

 

גרגוריוס מפאלמה (על שמו קרויה אחת הכנסיות המרכזיות בסלוניקי, הוא היה בישוף העיר) הוא המגן הגדול של הנזירים הסיכסטיים. כותב ספר בשם "דברים להגנת הקדושים הסיכסטיים" . גרגורי מבחין בין המהות האלוהיות ובין האנרגיות דרכן מתגלה האל.

"המהות האלוהית שאין להשיגה, לא הייתה קיימת כלל ולא הייתה אלא תעתוע, אם לא הייתה לה תכונה ייחודית משלה,".

המהות היא "סיבת" האנרגיות, "כל אחת מבין האנרגיות היא תכונה אלוהית מובחנת, כיוון שכולן מעשיו של אותו אל חי ויחיד".

הדוקטרינה של האנרגיות אושרה על ידי סינודים של הכנסייה.

 

האור האלוהי שאותו ראו הסיכסטים היה "אור ההשתנות" בהר תבור, שישו מופיע לפני תלמידיו בצורתו האמתית, כישות אור רוחנית. ההשתנות לא הייתה בישוע, אלא בתלמידים, שזכו, הודות לחסד אלוהי, לראות את ישו באור הראשון של הבריאה. לבני האדם יש את היכולת הזאת והיא תוחזר אליהם בזמן הגאולה.

"מי שנוטל חלק באנרגיה האלוהית נעשה בעצמו, במידת מה, אור. הוא נעשה אחד עם האור ויחד עם האור הוא רואה בערות גמורה כל מה שנסתר מעיני אלה אשר לא זכו לחסד זה."

 

מסורת ההיסכייה זכתה לבכורה בעולם הביזנטי החל מהמאה ה14. היא דגלה בכך שחיי הנזירים הם על פי המלאכים, יש מאבק בין אנרגיות אור שמובלות על ידי מיכאל שר האור לבין אנרגיות חושך של העולם. 

מהות תפילת הנזיר היא "עליית המחשבה לקראת אלוהים". כך כותב הנזיר אוואגריוס פונטיקוס  בשנת 399 לספירה, ספרו מלמד שיטת חיים רוחניים ואוצר מילים מיסטיות המשקפות את חיי הרוחניות הנזירית לדורות הבאים. תפילה המוח חייב להיות במנותק מהטבע, עליו להתמסר לפעילותו שלו.

המורה שלו – מקאריוס, טיפח את התפילה המונו לוגית, הבנויה על חזרה מתמדת על ביטוי קצר שהמרכיב העיקרי בו הוא שמו של האל. התפילה הופכת להיות תפילת הלב, תפילה אישית המכוונת אל ישו. תפילה אישית ואינטימית המתקשרת לנבואה של הנביאים.

 

במאה ה6 לספירה הופך המנזר בהר סיני למרכז של הסטיכייה. הקדוש יוחנן קלימקוס כותב שם את ספרו המפורסם "הסולם לגן עדן" 580-650. הקריאה בשם ישו היא מוקד שיטה מפורטת של רוחניות נזירית.

"הסיכאסט הוא זה אשר שאיפתו היא להגביל את הבלתי גופני לתוך משכן הבשר... הנזיר הבודד זקוק לערנות יתרה ולנשמה חופשית מהתרגשות, הנזיר החי בקבוצה מקבל סיוע מאחיו, אך המתבודד רק ממלאך.. שלוות הלב – סטיכייה היא פולחן ועבודת האל בלתי פוסקים. יהיה זכר ישוע דבר אחד עם נשימת, רק אז תבין את יעילות הבדידות."

 

מאות שנים אחרים ממשיך את המסורות שמעון התיאולוג – 917 – 1022 בקונסטנטינופול. הוא דוגל בחשיבות העליונה של החוויה הרוחנית וריאליזם של מיסטיקן כריסטוצנטרי. מהות החוויה הנוצרית היא התייחדות עם הבלתי ניתן למגע והבנת הבלתי ניתן להבנה, זה מתאפשר הודות להאנשה של דבר אלוהים המשחרר את בן האדם מהחטא ומעניק לו חיי נצח.

 

ניקופורוס הסיכאיסט 1280 מתבודד בהר אתוס וטוען בספרו "פילוקליה" שחזרה אילמת על התפילה הקצרה "האדון, ישוע המשיח, בן האלוהים, רחם עלי", היא הדרך הטובה ביותר: "לפתוח את פתחי הלב.

 

התיאולוגיה הביזנטית של התיאוזיס.

מסורת ההיסטכייה קשורה לסוג של תיאולוגיה ביזנטית הנקרא "תיאוזיס" שעיקרו הוא האפשרות של בן אדם לההיפך לאל, לטפס במעלה הסולם הרוחני לההיפך לדמוי מלאך, התפילה היא מעין סוד הידוע ליודעי נסתרות

 "הקפידו לא לגלות באורח שיש בו משום חילול הקודש את סודות הקודש. היו זהירים וכבדו את הסוד האלוהי" מתוך :"היררכיה כנסייתית".  

הדוקטרינה המרכזית של התיאולוגיה המזרחית זה הרעיון של האלהת האדם – תיאוזיס . היא מסתמכת על פאולוס, הבשורה על פי יוחנן, ועוד. יש שוויון בין האלהה ובין גאולה שנובע מחידת ההתגשמות.

האל ברא את האדם כשהוא מצויד באורח התרבות אלוהי ובלתי חומרי. המיניות והמוות נפלו עליו בשל החטא הקדמון. התגשמותו של הלוגוס אפשרה את התיאוזיס, אבל הדבר נעשה תמיד אך ורק בחסד אלוהים.

הדבר החשוב זה התפילה הפנימית שנקראה גם התפילה הבלתי פוסקת, התבוננות וחיי פרישות. זה מביא להאלהה שמתבצעת ביחד עם התנסות באור מיסטי. לזה נלוות אקסטאזה.

הנזירים הקדושים הקרינו את אור החסד, כאשר נזיר מתבודד היה שקוע בתפילתו, תאו היה מוצף אור. יש קשר בין תפילה, אור מיסטי, והאלהה, זה מופיע כבר במאה ה4 ושוב לאחר 1000 שנה בהר אתוס. הנזירים טענו שהם זוכים ליהנות מן האור שטרם נברא. האיש הבולט בטענות אלו היה גרגוריוס פלמס שפיתח תיאולוגיה מיסטית על האור.

דיוניסוס מהאראופגוס היה נזיר סורי בן המאה ה5 שביטא את הרעיון של האור בצורה הטובה ביותר. העיקרון העליון קשור לעולם הנגלה באמצעות היררכיה של יצורים. ההתגלות האלוהית מופיעה דרך שמות אלוהיים ודרך ביטויים במסדרי מלאכים של היררכיה שמימית. דיוניסוס כתב ספר בשם תיאולוגיה מיסטית בו ביטויים כמו "הנהורות העל חומרית של הצללים האלוהיים" , "האפלה שהיא מעבר לאור".  הוא השפיע על אנשים כמו ברנרד מקלוורו ותומס אקווינוס.

 

משמעות מבנה כנסיות אורתודוקסיות 

ארבעת החלקים במבנה הפנימי של הכנסייה מסמלים את ארבעת רוחות השמיים. החלק הפנימי של הכנסייה הוא היקום, המזבח הוא גן העדן. הדלת של המקדש עצמו מכונה גם דלת גן העדן.

במשך השבוע של הפסחא דלת זאת נשארת פתוחה במשך כל הטקס כולו. המשמעות לכך מוסברת בקאנון של הפסחא. ישו קם לתחייה ופתח לנו את שער גן העדן.

המערב הוא מקום הצללים, העצב, המוות, משכן הנצח של הישנים, המחכים לתחיית הגוף וליום הדין. מרכז הכנסייה הוא האדמה, ארבעה הקירות המחזיקים את הכיפה. ארבעת החלקים של החלק הפנימי של הכנסייה מסמלים את רוחות השמיים.

הכנסייה הביזנטית היא דימוי של היקום והיא בו זמנית מגלמת ומקדשת את העולם. 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו