לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מסחר נבטי - טיולים לרחבי העולם

הנבטים היו הסוחרים של העולם העתיק ולא בכדי. הם שכללו את המסחר לכדי אומנות ובתחומים רבים הפכו להיות מונופול, תוך שהם שומרים הן את הספקים והן את הקליינטים מרוצים.

 

עיקרון מנחה ביחס לקשר עם הספקים - רכש:

להשאיר את מוכרים המור והלבונה מרוצים ולגרום לכך שיסתפקו במה שיש להם, לתת להם להבין שמדובר על מכרה זהב, לשמור אותם מבודדים מהעולם החיצון על ידי סיפוק כל צורכיהם ומניעת השתתפותם בתהליכי המסע והמכירה. לבודד את מגדלי המור ולבונה משאר האוכלוסייה, ליצור תחושה של אליטה ולתחזק אותה. לעודד אמונות טפלות הקשורות למכירת מור ולבונה רק לאחינו הערבים,

יש שלושת אלפים משפחות מסורתיות של מגדלי מור ולבונה ששומרים את הסוד בתוך המשפחה, צריך שכולם יהיו מרוצים. חלק קטן משולם למגדלים מראש, בכדי שיהיו מחויבים לפי קוד המדבר, התשלום לאחר תיאום מחירים עם השיירות הנבטיות האחרות. חשוב לבודד את מגדלי המור ולבונה משאר האוכלוסייה, ליצור תחושה של אליטה ולתחזק אותה. למנוע יצירת קשר בין אנשי השיירה לאוכלוסייה המקומית. את הרכש ינהלו אנשים מטעם נאמנים בלבד. צריך להיכנס לתוך הפוליטיקה המקומית. ענייני הרכש יופרדו לחלוטין מהעניינים הטכניים ויתנהלו למול אנשים בודדים ונאמנים בצד השני. יחד עם זאת יש לבצע בקרה לראות שהשפע מגיעה לכל אוכלוסיית המגדלים. אסור שלמגדלים יהיה קשר ישיר עם הלקוחות ברומא. או בשאר רחבי האימפריה

 

פריטי סחר נוספים.

המור מוזכר בתנ"ך, וזה אחד משלוש המתנות ששלושה החכמים מביאים לישו. הרומאים השתמשו במור כנגד פצעים בפה ותולעים במעיים. בשיא המסחר הנבטי סופקו שלושת אלפים טון של מור כל שנה.

תבלינים עיקריים היו קינמון, פלפל, ווניל, והם הובאו מהודו דרך עומאן ובחריין. הנבטים היו מביאים תבלינים בים לעקבה, ומשם ברגל למצרים, כדי לא להגיע למצרים ישירות בספינות... בימי הביניים משתלטת על המסחר בתבלינים וונציה, וזה סוד כוחה ועושרה.

בנוסף לתבלינים ולקטורת הנבטים סחרו גם במוצרים אחרים: טורקיז, לפיז לזולי, אבני חן נוספות, מתכות, זכוכית, חרוזים, משי, בשמים, ועוד... הם הביאו מתימן קפה, הקהילה היהודית בצנעא בירת תימן ייצרה, למשל, ליקר תמרים שנמכר בחו"ל.

 

אמצעי התשלום:

הבאת סחורות חליפין שנחוצות לתושבי תימן, שמירת המונופול חייבה השתלטות על סחר הסחורות שמגיעות אליהם. השיירה תעביר סחורה לשני הכיוונים. הם נתנו בתמורה לתימנים מותרות כמו פורצלן סיני, בדים ותבלינים שלתימנים לא היה. לנמל גדה הביאו שמן, ברזל, עדשים, שעועית וחיטה. בתמורה לסחורות שהם קנו הנבטים סיפקו סחורות אחרות כגון שמן זית, אלמוגים, יין, חיטה, סוכר, בגדים, כלי עבודה, ואפילו עבדים.

 

מנהל ובקרה.

משרד מרכזי של השיירה היה בפטרה, שם היו את הרשומות של כל הסחורות, מספר הגמלים, מלווים, חיילים, קופה מרכזית של כספים לתשלום משכורות, כסף לרכישת סחורות חליפין, כסף לנותני שירותים שונים. הכסף הוא כסף נבטי, הנבטים מתחילים לטבוע מטבעות משל עצמם שהם חיקוי של המטבעות הרומים בשנת 60 לפני הספירה, לפני כן השתמשו בכסף יווני או במתכות יקרות.

המשרד אחראי לתיאום כל נושא מעבר הגבולות, הסכמים עם כוחות מקומיים ואחרים, תשלומים להגנה לשבטים בדואים, תשלומים לממשל הנבטי המרכזי, תיאומים עם הממשל הנבטי המרכזי. קופה קטנה אצל אחראי השיירה להוצאות במשך הדרך, מצריך רישום מדוקדק. אחראי השיירה הוא איש מבוגר ומנוסה שקשור למועצת הזקנים הנבטית, ועל פיו יישק דבר. למרות זאת, בכל שיירה יהיה נציג סמוי מטעם המשרד שמחויב ישירות למשרד וידווח על כל מקרה של רמאות.

 

 שיווק ומסחר נבטי

האימפריה הנבטית נבנתה על בסיס כלכלה ולא על בסיס כוח פוליטי מרכזי וצבא גדול. הנבטים היו עם של סוחרים, הם קנו סחורה בתימן, הודו, מזרח אסיה, והעבירו אותה בספינות וגמלים לפטרה, ומשם לכל רחבי העולם העתיק. הנבטים מכרו את סחורתם ברווח יפה ליוונים, מצרים, רומאים. הם העבירו מגוון מוצרים ופיתחו ענפי כלכלה נוספים. המודל הכלכלי שלהם היה לשלוט על כל שלבי הייצור והמסחר, מהיצרן ועד ללקוח. הם לא הסתפקו בלהיות סוחרים פסיביים, אלא דאגו כל הזמן לפתח שווקים, להשתלט על עוד ועוד נתחי שוק ועל עוד ועוד חלקים מתהליך הייצור והמסחר.

הנבטים השתלטו על המסחר בנחושת ובזפת בכל רחבי המזרח התיכון, לצורך כך הם ניהלו פרויקטים של כריית נחושת, בפונון שבערבה למשל, ואת השיווק והמכירה. הם השתלטו עם על הסחר בקטורת והיו מעין מונופול - רכשו את כל התוצרת של תימן ושילמו עליה בזהב. כתוצאה מהמסחר בקטורת נוצרו ציוויליזציות עשירות בתימן ועומן. את הקטורת הם מכרו למקדשים בכל רחבי האימפריה הרומית, תוך כדי כך שהם מעודדים שימוש בקטורת על ידי הרומאים.

הנבטים רכשו סחורות בסין והודו, והשתלטו על חלק מדרכי המשי של העולם העתיק. הם השתמשו בכוח ובערמומיות בכדי לשמור על מעמד המונופולין שלהם בסחר העולמי, עודדו פיראטיות בים האדום ובים התיכון כדי להגדיל את רווחיהם, והמציאו סיפורים על הקושי בהשגת המוצרים שלהם.
המונופולין שלהם אפשר להם לווסת את הסחורות כך שיקבלו את המחיר המקסימאלי שהשוק יכול לסבול. לצורך שימור המונופול הם היו צריכים לנהל את תהליך הקנייה.

הרגלי הצריכה של הרומאים השתנו עם התפשטות האימפריה כך שהיחידה הבסיסית של הבית החלה לצרוך יותר ויותר קטורת למזבח הביתי, וכן תבלינים, בגדים, ושאר מוצרי מותרות. התרבות הרומית יוונית הייתה תרבות של צריכה, תרבות של סביבה מלאכותית שצריכה את האספקה שלה מבחוץ. הנבטים היו מהירים לקלוט זאת. גם התרבות הציבורית הייתה תרבות של ראוותנות והחצנה שהתבטאה בטקסים דתיים בומבסטיים שצרכו המון קטורת.

בשנת 195 לפני הספירה מבוטל החוק האופאי ברומא, המונע מנשים לצבור רכוש ולהחזיק ברכוש. הו אז עולה הביקוש למוצרי מותרות בקצב מדהים. הנבטים מבינים את הפוטנציאל של השוק הרומאי, משתלטים עליו והופכים להיות לספקים בלעדיים של האימפריה הרומית למוצרי מותרות, הם קולטים את החולשה הרומית לראוותנות שהתבטאה ברצון של העשירים לרכוש את האקזוטי והיקר ביותר, ומספקים צורך זה. 

כותב סטרבו היווני: "הנבטים הם אנשים הגיוניים, ויש להם נטייה לעושר, הם קונסים כל מי שמפסיד כסף ונותנים אותות כבוד לכל מי שמרוויח..."

הנבטים עשו ים של כסף, אך שמרו על אורח חיים צנוע, והמציאו סיפורים על כמה הם צריכים לשלם לספקים שלהם, כך שאיש לא יוכל לשער את הרווח העצום שהם עשו. הכוח הכלכלי של אומה יכול לבוא מבחוץ או מבפנים: מבחוץ על ידי כיבוש צבאי או מסחר. מבפנים על ידי מוצרים שמיוצרים או נחצבים. לנבטים היה את שתי מקורות הכוח הכלכלי.
הם ייצרו: זפת – היה להם מונופול על הוצאת זפת מים המלח ומכירתה למצרים. גידלו סוסים, בעיקר למרוצים. גידלו כבשים שנמכרו כבשר או כצמר. ייצרו קדרות ברמה הכי גבוה. חצבו נחושת בפונון ומכרו אותה בכל רחבי המזרח התיכון.
בנוסף לכל זה הם סחרו במוצרים מתימן, אפריקה, הודו וסין, מוצרי מותרות וקטורת.

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו