לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מסעות עם בבה 2

מסע עם בבה מונדי באלבניה 2
חלק שני של הטיול

לחלק ראשון לחצו כאן

 

יום שלישי של הטיול

הבוקר התחיל במפגש עם פרופסור קטני בן ה82, החוקר האלבני המובהק של הצלת יהודי אלבניה בשואה. פרופסור קטני הנמרץ בעל הגישה המדעית והאנושית סיפר לנו על המסמכים שהוא מצא ועל עבודתו, לאחר כשעה של שיחה נאלצנו לסיים בכדי שנוכל להספיק למפגש עם הדדה הגדול, דדה רשד ברדי, ראש המסדר הבקטשי האלבני העולמי, במרכז העולמי בטירנה.

נכנסנו לבית מפואר, לאולם מעוגל הזוי, בו 2 פסלים ענקיים של עלי ושל האגי בקטש, תצוגת מוזיאון של חפצים של דרווישים ותמונות המשפחה הקדושה והדדות השונים. (בבה זה כמו אבא, ודדה זה כמו סבא, למי שרוצה לדעת מה ההבדל), מן האולם נפתחה דלת אל חדר פגישות, ישבנו בכורסאות הנוחות, דלת צדית נפתחה ודדה רשד ברדי, עם העיניים הכחולות בולטות מטורפות, שזכרתי מהאגי בקטש בקפדוקיה לפני 7 שנים, נכנס. בבה מונדי התנפל עליו בנשיקות, מספיק עם הנשיקות הוא אמר ועבר בין כולנו ללחוץ את ידינו. דרוויש צעיר עבר עם מגש של מיץ דובדבנים.

 

אחד הדברים המופלאים שראינו בטקה של רשד ברדי בטירנה היה התמונות המופלאות על הקירות. בתמונה אחת נראה איש מוזר, מזוקן, לבוש כדרוויש, וסביבו חיות יער רבות שנראה היה שסרות למרותו. האיש הזה הוא קויגקוז סולטן, החיות מייצגות את הנפס שלו, החלקים החייתים בתוכו, שעליהם הוא מצליח להשתלט. מסביר בני. רוב התמונות הם תמונות של המשפחה הקדושה, של עלי, חוסיין, האימאמים, בתמונה אחת רואים 5 אנשים: חוסיין, עלי, פטמה, חסן וחוסיין. יש גם תמונות קשות של סצנות מהקרב של קרבלה: אישה בלונדינית רוכנת לפני סוס פצוע שחזר לאוהל ללא רוכבו. מרחוק נראה צבא פרשים מתקרב, התמונה משדרת עצב גדול. הסיפור שמאחריה הוא שאשתו של חוסיין שואל אותו מה יהיה עליה אם משהו יקרה לו והם יפסידו בקרב? חוסיין אומר לה שהסוס שלו יבוא ויחלץ אותה לפני שיבואו הרוצחים והאנסים. האישה מרכינה ראשה בעצב, אבל זה לא על עצמה, הסוס כמו אומר לה שהאימאם של הדור, בעלה, אהובה, איננו כבר, ויש רגע של עצב שנמשך לנצח, רגע לפני המנוסה הגדולה שתבוא אחר כך. נדמה כאילו מישהו עוצר לרגע את תמונת סרט הקרב.

 

לאחר המפגש עם בבה מונדי נסענו לבקר את קברו של עבאס עלי, זה שהחזיק את הדגל בקרב של כרבלה. "5 דקות" אמר בני, ואני הייתי בטוח שהקבר הוא כבר מעבר לפינה, אלא שהתברר שקברו של עבאס נמצא במקום הגבוה ביותר בדרום אלבניה, על פסגת הר תומורי, בגובה 2500 מטרים, מרחק 5 שעות נסיעה מטירנה, וכך היינו נוסעים באוטוסטרדה המחברת את טירנה עם דורס, ומשם הרחק דרומה אל העיר ברט. עברנו את ברט בחטף, עיר מהממת שנשארה כמו שהיא מהתקופה העותמאנית, נבקר שם מחר, והמשכנו לתוך עמק שנדמה שהוא מתחתר אין קץ לתוך ההרים. בתחתיתו זרם נהר ועל המורדות היו יערות אורנים. לאן בבה מונדי לוקח אותנו הפעם? הגענו להצטלבות נחלים שבה הייתה מסעדה, האוויר היה חם, לאחר הארוחה חיכו לנו כמה גיפים ויצאנו במעלה הר תומור. דרכי העפר התפתלו עד אין קץ, ובכל פעם שנדמה היה לנו שאנו מתקרבים אל פסגתו של ההר, היה זה רק מדרגה נוספת בדרך למעלה. יער האורנים והבקתות הכפריות הפזורות פה ושם החל לפנות עצמו לנוף של דולינות וסלעים חשופים, רוח החלה לנשוב והאוויר נעשה מעט יותר קריר. סביב סביב נראו פסגות הרים מיוערות, אבל התומור עוד התנשא הרחק מעלינו. התחלנו להגיע לעמקים עם אפרים ירוקים שברור היה שעד לא מזמן היה בהם שלג, מים נזלו בכל מקום והנוף היה אלפיני. במדרגה האחרונה לפני העלייה להר חיכתה לנו הפתעה: טקה ענקית צבועה כמובן בירוק, מקום מושבם של כל האנשים חשובים בפסטיבל השנתי שנערך כאן באוגוסט. בפנים על הקירות היה תמונות של ביקורים במקום, אולם קבלת פנים, אולם קהל, חדרי אירוח, וכל מה שצריך בטקה. וממדרגה אחרונה זו עלתה דרך עפר תלולה, דרך צמחייה אלפינית קרקוצית, שיבולים, ואף שלוגיות שנראו פה ושם, אל פסגת ההר, כאן כבר התחיל להיות קריר ממש. הרחק, הרחק, על הפסגה הקירחת, התנוסס לו מבנה עגול, צוקים נישאו מתחתינו, העין לא שבעה את מרחבי דרום אלבניה, הגענו אל מתחת למבנה העגול וטיפסנו למעלה, המבנה עמד על סיפה של תהום של מאות מטרים בתוכו היה את קברו של עבאס עלי שבא לכאן בלי ראש מקרבלה. והניף את דגל האיסלאם האמיתי בארץ החדשה.

 

יום רביעי של הטיול. 

היידה היידה בברט.

 

את הביקור בברט התחלנו וגמרנו במוזיאון האיקונות. לטיול שלנו נלווה גם מנהל הטלוויזיה האלבני בשם פרדיננד, הוא התגלה כפטריוט נלהב, וכברנש קצת לחוץ ברוח השלטון הקומוניסטי הקודם. בלילה יום השלישי הוא הציע שנתחיל את הטיול ב6 בבוקר כדי שנוכל להספיק יותר. הטיול ביום הרביעי היה אמור להיות לאורך רצועת החוף היפה ביותר באלבניה ופרדיננד רצה שנוכל לראות הכל. הצעתו נפסלה על הסף והתחלנו את הטיול כהרגלנו ב9, אבל אי אפשר בלי לבקר בברט עצמה, כפי שפרדיננד בעצמו אמר, כך שהתוצאה הייתה במשך כל הביקור הוא דחק בנו בקריאות "היידה, היידה" להזדרז, עד כדי כך שהתחיל להיות ממש לא נעים, הרגשנו כמו עדר כבשים שנדחק על ידי רועה עצבני, בסופו של דבר הייתי צריך לתפוש אותו לשיחה בכדי לנסות ולהרגיע אותו, והשתמשתי לשם כך בכל הטריקים העומדים לרשותי: כמו למשל שהייתי קצין קרבי בצבא...

לאחר ברט נסענו לוולורה שם פגשנו את בבה מונדי, מייד כשפגשנו אותו הוא ידע מה קרה: "פרדיננד" הוא קרא לו "מה שמעתי שאתה רצית להעיר את כולם ב5, ואתה כל הזמן צועק "היידה, היידה"". "זה לא צבא כאן, פרדיננד" סיכם הבבה בדרכו הצבאית.

מאז הנושא של "היידה, היידה" הפך לבדיחת הטיול. ופרדיננד למד דרך כך שיעור חשוב, וגם אנחנו.

 

במקום הגבוה ביותר בוולורה, בגבעה השולטת על העיר, נמצאת טקה ענקית של הבקטישים, ולידה מסעדה שגם כן שייכת להם, פעם כל האזור היה שייך להם, וחלק ממאבקם כיום הוא להשיב לעצמם את הרכוש הזה, כמעט בכל עיר גדולה בדרום אלבניה יש טקה ששולטת על העיר, קצת כמו החילוות אצל הדרוזים, בוולורה היה הפעם הראשונה שנתקלנו בזה, הגענו לדרום אלבניה, ארצם של הבקטשים. לטקה היה 2 קומות, בקומה השנייה היה סוף סוף מיידן אמיתי, חדר פגישות בקטישי, נכנסנו פנימה וביקשתי מהבבה מונדי שנוכל לעשות שם מדיטציה. להתרכז כל אחד בעצמו, החדר קרא לכך, והבבה הסכים. היה לי כמה רגעים טובים של לשים לב לנשימות.

לאחר הביקור בטקה המשכנו לאורך הריביירה האלבנית דרומה את סרנדה, הכביש עזב את מפרץ וולורה, מפרץ טבעי שהיה נמל עוד בימי קדם ועלה אל בין יערות ארזים למעבר הרים שנפתח אל רכסי הרים הצונחים אל הים. פרופסור זורבה קרא לזה ה"מרפסת של אירופה" ואכן היה זה מחזה מדהים, מתחתינו השתרע לו הים האדריאטי הכחול, מאחורינו היו הרים משוננים שהתנשאו עד לגובה אלפיים מטר, ובין ההרים לים הייתה רצועת חוף זעירה ובה מפרצונים, גבעות, נוף ים תיכוני, כפרים, נחלים. ממול נראה האי קורפו. פרדיננד לא יכל שלא לנצל את המצב: "אתה רואה, בשביל זה צעקתי "היידה, היידה" בבוקר" אמר.

המשכנו לנסוע לאורך החוף, הנסיעה לקחה זמן מכיוון שהכביש התעקל בין המפרצונים. כבר היינו הרבה זמן בנסיעה מהבוקר, מברט לוולורה, מוולורה לאורך החוף, והרוחות במיניבוס החלו לסעור, כמה זמן אפשר עוד לנסוע, ולאן? למה לא לעצור קצת? מה זה המרתון הזה? ומה לעזאזל קורה עם בבה מונדי? כל 5 דקות היינו מדברים עם הבבה ושואלים אותו היכן הוא, וכל פעם הוא היה אומר שעוד 5 דקות נפגוש אותו, 5 דקות היו עוברות ולא היה קורה שום דבר, וכך חלפו להם שעה וחצי עד שהחלטתי לעשות לעניין סוף. בכפר הבא אנחנו עוצרים. הודעתי לקבוצה, לא מעניין אותי כלום, ולמרות מחאותיו של בני הוריתי לנהג לעצור, והנה... למרבה הפליאה... בדיוק במקום שעצרנו גילינו את בבה מונדי מחכה לנו בחיוך, כאילו תוכנן הדבר מראש באיזושהי הסכמה נסתרת. השולחן כבר היה מוכן, כאילו מאז ומעולם היה קבוע שנגיע לשם, והחבורה העליזה ירדה מהמיניבוס והתגלגלה אל המסעדה שממול.

 

יום חמישי של הטיול.

לאחר שיצאנו מסרנדה נכנסו חזרה להרים ועזבנו את מישור החוף, האוטובוס סטה לדרך צדדית, ותוך כמה דקות היינו בגן עדן. חורש ובו סדרה של מעיינות שופעי מים, הרבה יותר מים מכל מעיין אחר בישראל, כולל הדן והחצבני, בריכות ומפלים, וביניהם שבילים לטיול, בקתות לשינה ושולחנות אוכל.

היינו במקום שנקרא העין הכחולה, וכשמו כן הוא, יש שם בריכה באמצעה עין ענקית מבעבעת מבוע מים אדיר. לתוך המובע הזה קפצתי מהסלע שמעליו. "צנחנים" אמר בבה מונדי, מבין עניין. האמת היא שהייתי בגולני, אבל באלבניה מה זה משנה?

חדרנו לתוך הסבך, כמה חברה, ומצאנו מעיין שאיש לא מגיע אליו שנוכל להשתרע לצדו, לאחר המנוחה צריך לאכול שוב, ובענייני אוכל סמוך על בבה מונדי. השולחן כבר חיכה במסעדה שבין המפלונים והבריכות, אלא שבמקום בבה מונדי היה שם בבה אחר, צעיר ורזה ובעל עיניים בוהקות בשם בבה סכנדרי. אם בבה זה אבא, הרי שסקנדרי בקושי יכל להיחשב כזה, למרות הזקן המרשים, אלא שהבקטישים מגדלים דור צעיר של בבות, החלק מהשיקום של מסדרם לאחר הקומוניזם, כל בחור צעיר כזה שמתמנה לתפקיד הולך ללמוד במשך 3 שנים לימודי דת במדרסה בטירנה ורק אחר כך מוכנס לסודות המיסטיקה. בבה סקנדרי הוא האחראי על הטקה ליד גירוקסטרה, שהיא חלק מ60 הטקות שבבה מונדי אחראי עליהם. מה שנקרא: מנערי בבה מונדי, שתכף והצטרף אלינו.

לאחר הארוחה נסענו לבקר בטקה שליד גירוקסטרה, הטקה של סקנדרי, זאת אחת מהטקות היחידות בבלקן שנשארה כמו שהיא מהתקופה העותמאנית, והיא נחשבת למקודשת במיוחד, האדריכלות שלה מיוחדת ומבטאת את אמונת הבקטישים בשילוש: אללה, מוחמד, עלי, וב12 האימאמים. הטקה מופיעה על עטיפת הספר הסביר היחיד שיצא על המסדר הבקטישי באנגלית שנקרא "הדרווישים הבקטישים".בכדי להגיע אל הטקה היינו צריכים לעלות על גיפים שוב ולנסוע בדרכי עפר אל ראש גבעה הצופה אל העמק, בטקה עצמה קיבל את פנינו דרוויש נוסף שגר שם באופן קבע

 דרוויש בקטישי באלבניה נשבע שבועת נזירות, וניתן לדמות את הטקה למנזר.

שורה של פתחים מסתוריים הובילה אותנו אל תוככי הבניין, אל המיידן (חדר הפגישות) העתיק. מעולם לא ראיתי חדר שעוצב בצורה כה משונה. איש לא יודע בוודאות מה עושים הבקטישים בתוככי המיידן שלהם, ובדרך כלל גם לא מורשים זרים להיכנס פנימה, אנחנו היינו היוצאים מהכלל. האווירה בחדר הייתה מחשמלת וכל הקבוצה התחברה למקום. ביקשנו, כהרגלנו, זמן קצר לעשות מדיטציה, אצל חלק זה סתם היה תירוץ לנמנם. חודש אחר כך סיפר לי עזים שפעם נכנס תייר פולני למיידן בלא רשות וצילם אותו. בבה מונדי אמר לאנשיו שתוך חודש אותו אדם כבר לא יהיה בחיים, ואכן כך היה.... חודש וחצי עבר מאז שהייתי במיידן, ואני חי עדיין...אולי זה בגלל שכיבדתי את המקום. אולי בזכות ההגנה של בבה מונדי.

מהמיידן המשכנו אל גירוקסטרה – אתר מורשת עולמי נוסף באלבניה – עיר 2000 המדרגות. גירוקסטרה הייתה זמנו של פרדיננד, הוא לקח אותנו לסיור במבצר, ואחר כך ברחובות העיר. נתנו זמן גם למי שרוצה להסתובב באופן חופשי, פרדי ביקש מכולם לחזור עד 8.30 אני, באופן עצמאי, אמרתי לאנשים שלא נורא אם יחזרו גם ברבע לתשע. ההנחה שלי הייתה שממילא לא מתוכנן שום דבר להערב, ואם אנחנו כבר כאן ולזמן קצר לא נורא אם נאחר ב15 דקות. במשך כל השבוע האחרון הייתה כל הזמן על הפרק האפשרות שנשתתף באחד הערבים בטקס מוהבט (שיחת אוהבים) בקטישי, אלא שבבה מונדי כל הזמן דחה אותנו, כל יום היה אומר אולי בערב, ולבסוף לא היה קורה שום דבר. הנחתי שגם הערב לא הולך לקרות כלום. איריס אמרה שזה הכל שליטה. שהוא מומחה, כנראה עוד מהיותו גנרל בצבא, בטכניקות של שליטה, ושלפי דעתה המוהבט יהיה רק ביום האחרון (והיא כמובן צדקה). הנחתי גם שבבה מונדי כבר פרש לדרכו ואחרי גירוקסטר פשוט ניסע במשך שעה לפרמט, שם תוכננו לישון. אבל טעיתי. ב8.30 בדיוק התקשר בבה מונדי שהוא מחכה לנו, לקחת אותנו למוהבט. בגלל האיחור שנגרם בגללי, ההזדמנות פוספסה, כשהאנשים כבר הגיעו ברבע לתשע היה מאוחר מדי, לא נותר לי אלא להתנצל לפני בבה מונדי וללמוד את השיעור.... הוא קיבל את ההתנצלות ללא כל בעיה.

 

יום שישי של הטיול.

התעוררנו בפרמט – לא רחוק ממנה יש מעיינות חמים, קניונים עם מים זורמים, זאת עיר קטנה שידועה בממתקים שלה ביין ובראקי. הדבר הבולט ביותר בפרמט זה סלע ענק שנמצא ליד הנהר שלידה, וההרים הענקיים שמתנשאים מ2 צדי עמק הנהר. אל ההרים האלו שמנו עתה פעמינו, במסע גיפים נוסף.

מעבר להרים וליערות השתרע עמק קסום נוסף – פרשרי, מכאן יצאו בסוף המאה ה19 שלושה אחים בקטשים ששינו את פני אלבניה. אחד היה איש שלטון, שני איש חינוך ושלישי משורר. עתה עמדנו לפני פסל שלושתם מחוץ לבית שבו גרו, שכיום משמש מוזיאון לשימור מורשתם ושיחזור החיים באותה תקופה.

 

תחיית הלאומנות האלבנית הייתה קשורה בכמה קשיים: לא היה שפה משותפת דומה, וגם לא היו לה אותיות כתיבה מוסכמות, אפשר היה לכתוב את האלבנית בערבית, לטינית יוונית, והיו גם כמה דיאלקטים. הארץ הייתה מחולקת למחוזות ודתות שונים. אח פרשרי אחד: סמי פרשרי, לקח על עצמו את המשימה של החייאת השפה ומציאת כתב מוסכם על הכל, הוא ייסד באיסטנבול את החברה לדפוס של כתבים אלבניים השייכת לכל הדתות. מהגרים אלבנים בארצות אחרות תמכו בחברה. אח אחר, נעים פרשרי, היה משורר אלבני ידוע וכתב ספרים באלבנית הוא היה אחראי על הוצאת ספרים ובהם ספרי לימוד וחינוך. ואח שלישי הנהיג את התנועה.

 

לאחר הביקור בפרשרי עלינו על הגיפים שוב ונסענו לטקה שהיא כמעט כמו כפר קטן, על שלוחה מהר ששולט על עמק פרמט, כל העמק נפרש מתחתינו, חלקים מהטקה היו בניין לא גמור בו ישבו פועלי בניין ושרו שירי נפש בקטישיים, נשים וגברים יחדיו, תוך שהם מחסלים בקבוקים של ראקי לכבוד בואו של בבה מונדי. הבבה נתן לנו חצי שעה הפסקה להסתובב במקום שלאחריה הוכנסנו את אחת הבקתות הכפריות שהם חלק מהטקה, את רוב שטח הבקתה תפש שולחן אורך ענק שבראשו ישב כבר בבה מונדי עם כוס הראקי הנצחית, ולפניו... הפתעה.... עז צלויה משופדת על מוט ברזל. קורבן לכבוד האורחים החשובים. הצמחונים שבינינו כמעט התעלפו. את הקורבן הכין הדרוויש של המקום הסביר הבבה, ובתמונות שעל הקירות אתם רואים את הדרווישים שהיו כאן לפניו. הוא היה צריך ללכת לסידורים ומוסר לכם את אהבתו, ועתה נשב לארוחה ולאחריה נעשה את טקס המוהבט שכל כך חיכיתם לו.

לאחר שישבנו ובירכו על העז, הוציאו אותה החוצה בכדי לחתוך אותה לחלקים, ובתיה, המבוגרת שבחבורה קיבלה את הראש. הארוחה הייתה טעימה להפליא, אבל אני לא בטוח שהצמחונים שבינינו נהנו ממנה כל כך, לאבנר נתפש הצוואר, ורותם עשתה כל מיני תנועות מוזרות.... לאחר הארוחה פצח הבבה בשיר על כוס של ראקי, ובני ושאר הבקטישים אחריו, גם אנחנו נתבקשנו לשיר שירים משלנו והשמחה הייתה רבה. אני עוזב אתכם היום, הסביר בבה מונדי, מחר יש פגישה חשובה שאני צריך להיות בה בטירנה. כל מה שצריך לגבי מחר כבר סידרתי, לאחר הארוחה אפגש לכמה דקות עם כל אחד מכם בנפרד, ואז ניפרד....

 

לאחר יותר משעה של המתנה הגיע תורי ונכנסתי, הבבה שאל אותי לשם אימי. דיברנו קצת על מה שהיה, הוא הודה לי על מה שיש בראש שלי, ביקש שאכתוב על הטיול שלנו (מה שאני עושה כעת), ועל הבקטישים, ולסיום בירך אותי ונשף עלי, מלמטה למעלה ושוב למטה, נשיפה אחת ארוכה.... כך בירכו הדרווישים בימי קדם, חשבתי לעצמי....

 

מאמרים על הבקטשים באלבניה - לחצו לקישור

בקטשים באלבניה

עבאס עלי

קתכיזם בקשטי

דפים בקטשים

מסעות עם בבה 1

מסעות עם בבה 2


 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו