לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מקדשי מצרים - טיולים לרחבי העולם

מבנה המקדש המצרי.

המקדש היה בנוי בצורה של בבושקה רוסית, דבר בתוך דבר בתוך דבר, כשהקדוש ביותר נמצא בפנים והגישה אליו היא רק לכוהן הגדול. האולמות בדרך אליו, והגישה אליהם היא רק לכוהנים מטוהרים, החצר נגישה לעיתים להמון העם, והפילונים מסמלים את גבול המקדש. אלא שהפילונים לא היו תחילתה של דרך הקדושה, ולא תחילתו או חיצוניותו של המקדש. בחיצוניות המקדש נמצא בדרך כלל אלמנטים נוספים: מבני קיוסק. שדרות ספינקס, גנים, חומות, וכן, בדרך כלל, במקדש יהיה מזח הקשור לתעלה המוליכה אליו מהנילוס. לתעלה זו היו גם שימושים דתיים, לצורך תהלוכות של האל והפלגות שלו על הנילוס, וגם שימושים מעשיים, לצורך הבאת חומרי בניין.

לאחר המזח יש בדרך כלל שדרה המובילה למקדש, שדרה זו היא תמיד מרוצפת, ובממלכה הקדומה אף הייתה מכוסה בגג במקדשי הגדה המערבית. בממלכה החדשה יש לאורך השדרה, בדרך כלל, ספינקסים עם ראש אדם או עם ראש הקשור לפונקצית המקדש. ספינקסים אלו, לעיתים עם פסל אדם או אל בין כפותיהם, משמשים להגנה אוקלטית על המקדש.

מסביב למקדש יש בדרך כלל חומה מלבני בוץ, לעיתים בעובי 10 מטר. מטרת חומה זו היא גם להגנה וגם סמלית, להפריד בין התוהו ובוהו בחוץ, ובין הסדר שבתוך שטחי הקודש. לחומות מקדשים במצרים יש מאפיין ייחודי של חלקים קמורים וקעורים, ונוצר בהם תבנית גלים. לפי חלק מהחוקרים מבנה זה מסמל את המים הראשוניים. המקדש עצמו הוא האי הראשוני שעולה מהמים הללו.

לפני הכניסה למקדש ולפני הפילונים יש, בדרך כלל, אובליסקים. אובליסקים התפתחו במצרים עם השושלת החמישית, במקדשי השמש שלה, אלא שהם היו יותר עבים ויותר מרכזיים בתקופה זו. הם מקבלים את צורתם הידועה בתקופת הממלכה החדשה. האובליסקים בזמן השושלת החמישית קשורים להתגברות פולחן השמש והקמת מקדשי שמש בתקופה זו.

האובליסקים נחצבו לרוב באסואן, והאובליסק הלא שלם שנמצא שם שוקל יותר מ1000 טון. לא יודעים בדיוק איך הרימו אותם. בדרך כלל הרימו אובליסק לציין איזשהו אירוע או פסטיבל. רוב האובליסקים של מצרים נמצאים היום מחוץ למצרים.

פעמים אנו מוצאים מחוץ לפילונים פסלים גדולים של הפרעה, או של האל הקשור למקדש, הפסלים יושבים או עומדים, תמיד יש זוג ולעיתים גם יותר.

לגבי הפילונים עצמם: הם שימשו כנקודת מעבר בין העולם החיצוני לעולם הפנימי, ולכן גם כאלמנט הגנה אוקולטי של המקדש. זאת הסיבה שבגללה מצויירים בדרך כלל סצנות קרב על הפילונים, ופופולארית במיוחד הסצנה שבה הפרעה מכה במקל או בחרב קצרה אויב כורע שאותו הוא תופש בשערותיו.

הפילון בנוי גם בצורה של ההירוגליף המצרי של המילה "אופק". והשמש הזורחת מעליו מאירה את המקדש הפנימי המופרד מהעולם החיצוני.

בפילון היו תקועים מוטות עם דגלים ענקיים שעליהם קמעות, יש אומרים שחלק מהדגלים הגיעו לגודל 60 מטר ומשקל 5 טון!

מאחורי הפילון היה את החצר הפנימית:

החצר הייתה מורכבת מרחבה מרוצפת גדולה ובמרכזה, קצת הצידה מהציר המרכזי שלה, מזבח לקורבנות. בקצה אחד של החצר הפילונים ופתח ביניהם, בקצה השני אולם העמודים הגדול, ומשני הצדדים האחרים אכסדרות מקורות עם עמודים. לעמודים היה בסיס וכותרת, ושמות החצר ותפקידה נגזרו מסוגי העמודים שהשתמשו בהם בחצר.

החצר הייתה מקום מפגש בין סגל המקדש לבין הציבור הרחב שהורשה להיכנס לשם לעיתים, הייתה שם קבלת קהל לצורכי בקשות, ריפוי, ייעוץ, ועוד...

מהממלכה התיכונה מתחיל הקהל להשאיר פסלים פרטיים בחצרות. האמונה הייתה שהנפש יכולה לשכון בפסל של האדם, ולכן השארת פסל במקדש יכלה להיות ברכה גדולה. על קירות החצר מצוייר הפרעה מגיש מנחות לאלים ועושה פעולות חשובות אחרות. המיסטריות הסודיות נשמרו לחדרים הפנימיים, בחוץ היה את כל מה שעושה רושם.

מבקרי החצר נתבקשו על ידי יוצרי הפסלים לבטא את שמם ולהגיד עבורם את נוסחת קסם המנחות.

עם הזמן הצטברו יותר מדי פסלים בחצר החיצונה, ואז הכוהנים היו מעבירים חלק מהפסלים לחדרים מתחת לרצפת החצר.

אולם העמודים הוא השלב הבא במקדש המצרי. זה היה האולם הגדול ביותר ובדרך כלל הוא היה יותר רחב מארוך. בתוכו הייתה דרך שהובילה אל החדרים הפנימיים, ועמודיו הגיעו עד 24 מטר (בכרנק). העמודים היו מטיפוסים שונים ועליהם תמונות דתיות של המלך. בחלקים החיצוניים של המקדש מצוייר המלך לבוש בבגדים מלאים, באולם העמודים הוא כבר חצי ערום, רק עם בד סביב מותניו.

יש כמה סברות לגבי תפקידם של העמודים, לפי מספר אזכורים, השמים במצרים נחשבו נתמכים על ידי עמודים, והעמודים באולם סימלו את העמודים התומכים את השמיים. לפי הסבר אחר, העמודים היו קני צמחים והאולם כולו היה הביצה הראשונית שמתוכה עלה האי הראשון, שסומל על ידי קודש הקודשים.

האולמות השונים במקדש המצרי היו מחוברים על ידי דלתות, הדלתות היו בדרך כלל מעץ מכוסה במתכת כלשהי: נחושת, ברונזה, זהב, כסף, אלקטרום. על הדלתות היו ציורים של המלך מטהר, או משהוא הקשור לחדר שאליו נכנסים. הדלתות סימלו סף כלשהו, מעבר לעולם אחר, למצב אחר, והמפתן של הדלת היה מקום מאד חשוב בתהליך המעבר הזה. פתיחת הדלת הייתה פתיחת שערי השמיים.

במקדשים היו גם דלתות אכזב ששימשו מקום מעבר לרוחות האלים, אלו היו דלתות דמה ששימשו כפתח כניסה של האלים לעולם הפיזי שלנו. הפסלים שהיו במקדשים נחשבו רק למקום שדרכו יכול האל להתגלות, להופיע

במקדשים היו הרבה חדרים, בעיקר מסביב לקודש הקודשים, ששימשו כמחסנים לבגדי הכוהנים, בגדי האל, מזון לאל, ועוד.. כמו כן היו חדרים ששימשו כמקום "לינה" לאלים שמתארחים, ולכוהניהם.

בנוסף לכך היו הרבה חדרים סודיים: קריפטות מתחת לרצפה, חללים המוחבאים בקירות, ועוד..

 יש כאלו הסוברים ששם היו מתחבאים או שוכנים כוהנים שהיו מדברים בשמו של האל או מתנבאים, או שחדרים אלו שימשו להחבאת אוצרות.

גם לגג היה תפקיד חשוב במקדשים, הוביל אליו גרם מדרגות ובו מצוירים השיירות העולות אל הגג. בגג היו עורכים טקסים עם דמות האל הקשורים לשמיים או לשמש. למשל העלאת הורוס לגג מקדש אדפו לצורך התאחדות עם גלגל השמש בזמן הזריחה, או בזמן אחר.

אחד החדרים המוביל אל קודש הקודשים היה חדר פולחן בו מזבח למנחות, לעיתים המזבח הוא בתוך קודש הקודשים עצמו. פעמים רבות המזבח הוא גוש אבן מרובע, לעיתים בזלת או גרניט שחורה. בתמונות המלוות את המזבחות נראה בדרך כלל המלך כורע לפני האל מגיש מנחות, הטקסט מספר שהאל נותן לו דבר מה בתמורה.

ליד קודש הקודשים היה, בדרך כלל, גם את חדר אכסון הסירה המלכותית, אמצעי התחבורה של האל, סירה סמלית שבה יכל להיות פסל האל לנוע, נשא על כתפי הכוהנים.

קודש הקודשים היה המקום הקדוש ביותר במקדש. בדרך כלל הוא היה עשוי מגרניט שמסמלת את יסוד האש, ובפרופורציות שלו נמצא את יחס הזהב המפורסם. קודש הקודשים נחשב מבחינת המצרים גם לאי הראשוני היוצא מתוך התוהו, וגם להמשך של השמיים, וגם למקום שממנו זורחת השמש.

קודש הקודשים היה מוקדש, בדרך כלל, לאל המקדש, ולידו, אם צריך, היו חדרים, קודשי קודשים ומזבחות, לאלים האחרים, הקשורים או השוכנים, במקדש. רק הכוהן הגדול יכל להיכנס לקודש הקודשים, ואם נכנס אליו מישהו אחר המקדש נחשב לטמא והיה צריך להתחיל את הכשרתו ואת הקדשתו מההתחלה (טקסים מאגיים וטיהור של הכוהנים).

בתוך קודש הקודשים היה, בדרך כלל, היכל קטן ובו פסל האל. לעיתים, כשלא היה היכל, שכן האל בתוככי הסירה השמימית שהועמדה על מעמד גבוה. ההיכל הקטן היה מעין ארונית שבנויה בדרך כלל מעץ מצופה זהב. בתוככי הארונית היה פסל של האל, לעיתים הפסל היה גדול ולעיתים קטן. הרבה פעמים הוא היה מעץ מצופה זהב, או במקרה של אלי ירח – מצופה כסף. הירח נתפש כמופיע דרך מתכת הכסף, והזהב נחשב לבשרם של האלים ומייצג של השמש. הפסלים היו מקושטים בלפיז לזולי (אבן חן בצבע כחול)  שנחשב לשערם של האלים.,ועיניהם צוינו על ידי אבני חן מסוגים שונים, לפי האל שבמקדש. הכוהנים שרתו את האל 3 פעמים ביום.

מאחורי קודש הקודשים הייתה דלת דמה ששימשה ליציאת וכניסת האלים. מאחוריה היה לפעמים את חדר "האוזן השומעת". בחדר זה היה פסל נוסף של האל, ולעיתים רק פסל של אוזני האל, ואליו יכלו האנשים הפשוטים להפנות את בקשותיהם ותפילותיהם, ולכן נקרא החדר – חדר האוזן השומעת. לעיתים היה זה רק שקע בקיר, לעיתים חדר ממש. זה היה חיבור בין קודש הקודשים לחומות החיצוניות של המקדש, חיבור בין האל לבין מאמיניו, שהתרחש בדרך כלל בכותל המערבי של המקדש. מכיוון שכל ציר המקדש היה מזרח מערב וקודש הקודשים היה בדרך כלל במערב. לעיתים מאחורי הקיר של חדר האוזן השומעת היה כוהן שדיבר בשמו של האל לאנשים הפונים אליו. התפילה הנפוצה ביותר באותם חדרים הייתה תפילה לבריאות והתאוששות ממחלה.

חדר זה מזכיר לנו את המסורות שנקשרו לקיר המערבי של קודש הקודשים במקדש בירושלים, ואת המסורת שהתפתחה ממנו של הכותל המערבי, המשמש מקום תפילה ובקשות.

ליד מבנה המקדש היו בדרך כלל מבנים משניים נוספים. אחד מהם הוא בית הלידה, המקושר, בדרך כלל, ללידתם המסתורית והמופלאה של האלים, לעיתים הוא מקושר ללידתו האלוהית של הפרעה.

לרוב המקדשים היה אגם מקודש כחלק מהמכלול שלהם. לאגם היה הן תפקיד מעשי – כמקום רחצה והיטהרות של הכוהנים לפני היכנסם לקודש הקודשים, והן תפקיד סמלי כמייצגים את המים הראשונים.

במקדש היה בדרך כלל בית חולים הנקרא סנטוריה. בבית חולים זה ריפאו באמצעי קסם ובאמצעים מעשיים. אחד האמצעים המעניינים ביותר היה חלימה, החולים התבקשו לישון במקום המקדש ועל ידי כך לקבל הדרכה בחלומותיהם לגבי התרופה לבעיותיהם.

לעיתים חלק ממערך המקדש היה נילומטר למדידת גובה הנילוס וההצפה השנתית.

חלק חשוב מהמקדש היה "בית החיים". בית החיים היה האוניברסיטה של מצרים העתיקה, שם כתבו, שמרו, למדו את הטקסטים הקדושים. הכוהנים של בית החיים היו מעורבים בהשגחה והכוונה של קישוט המקדש. צמוד לבית החיים היה את הספרייה, וכמו כן חלק ממנו שימש לתכתובת חולין, כולל כלכלה.

בבית החיים נשמרו סודות החרטומים, הסודות של מצרים, בו היו את הטקסטים הקדושים, זה היה ממלכתו של תות הסופר. יש אומרים שהספרייה באלכסנדריה שאבה את השראתה מבתי החיים.

חלק חשוב נוסף ממקדשים היה בדרך כלל ממגורות חיטה, מחסנים, בנייני מגורים, ועוד...

 

בית החיים.

המרכז האזוטרי של המקדש כונה בית החיים. מבין המוסדות במצרים העתיקה נותר בית החים החידה הבלתי מפוענחת הגדולה ביותר. במקום זה הוחזקו ספריו של תות ואף נלמדו. המקום נקשר במאגיה, בפולחנים, באסטרונומיה וברפואה.

אוזיריון: באביידוס יש מבנה מיוחד הנקרא אוזיריון שאמור לייצג את השאול. ולכן הוא בנוי תת קרקעית מאחורי המקדש הרגיל. המבנה בנוי על המספרים 3 ו5 שהם המספרים של לידה מחדש ושיקום עצמי.

 

מקדשי מצרים הגדולים:

בקרנק היה המקדש המרכזי של מצרים, מוקדש,  בין השאר ובעיקר, לאמון רע. קרנק נקראה הממספרת של דברים, מכיוון שמספרים ביטאו אמת יקומית, העולם נוצר על ידי מספרים, על ידי החלוקה של אחד להרבה שהתרחשה דרך השמינייה של האלים, או התשיעייה. המספר היה פתח של הבנת המציאות השמימית. בקרנק היו כמה מקדשים לכמה אלים, כפי שהיה, אולי, בפורום של רומא העתיקה.

בקרנק, בנוסף לידע המיסטי, הייתה גם השתקפות של המיתוס הגדול מכולם, שביטא ברמה הפשוטה של הדת, רמת ההמונים, את המסתורין של הבריאה – המיתוס של אוסיריס, ומכאן שבקרנק היו גם מקדשים לאיסיס, אוסיריס, הורוס, סת וכל החבורה.

 

בלוקסור היה מקדש לכבוד מין אמון, שאליו היו מובילים את פסל האל פעם בשנה בחג החשוב של המצרים. במקום זה הייתה מתרחשת גם תחייתו של אוסיריס, והתחייה השנתית של מצרים. את המקדש חקר לוביץ במשך 15 שנה, גר שם וגילה דרכו את צפונותיה המספריים של מצרים.

 

באסנה היה מקדשו של האל חנום, האל הקדום של מצרים, האל קדר, הוא יצר את בני האדם על אבן הרחיים, מהבוץ של הנילוס, והוא היה משלימו של האפי, ולעיתים מחליפו, אל הנילוס וההצפה השנתית. החיה המקודשת לחנום הייתה האייל, סמל לפריון, וגם סמל למזל אסטרולוגי קדום ששלט בעולם עד לפני 4000 שנה. הפרעה חאופ, שבנה את הפירמידה הגדולה, קרוי על שם חנום.

 

באדפו היה מקדשו של הורוס. זה היה אחד המקומות המקודשים של מצרים. מקומות שונים התייחסו לאלים שונים והיה להם תפקיד במבנה האנרגטי של הארץ ובמיתולוגיה הכללית. בדנדרה, למשל, היה מקומה של התור, האלה אם, שמיוצגת על ידי פרה,

 

אביידוס היה אחד המקומות הקדושים במצרים שקשור גם לרע, אל השמש, וגם לאוסיריס. לאביידוס היו עושים עלייה לרגל לפחות פעם בחיים, והאיברים הפנימיים של הפרעה היו נקברים שם (בעוד שגופו נקבר בפירמידות שבצפון). אדפו הייתה מקום קדושתו של הורוס, האל נץ.

 

קום אומבו הייתה קשורה לאל כפול, ויש שם מקדש כפול, האל היה מצד אחד סובק, האל תנין, ומצד שני הרוהורוס, אביו של הורוס. המקדש בקום אומבו הוא מאוחר, אך בנוי על שרידי מקדש קדום.

 

איך היו בונים מקדשים:

במקדש של הורוס באדפו יש את כל הסיפור: האי הראשון שכן באפלה במים ההיוליים הקדמונים. כשבא האור החלו המים לקרון ושתי ישויות אלוהויות יצאו מהם. שתי האלוהויות הללו נקראו שני הרעים של הלב האלוהי – המנהיגים של שבטוו. שניהם נחתו על האי ושתלו במים ההיוליים שתיל של קני סוף אשר הפך לענף. השליט הקדוש בתחפושת של בז הגיע לאדמה. השבטוו הגו שמות קדושים, תחום שלטון חדש. הארץ הקדושה החלה להתקיים.

המקדש הראשון הוקם בין גדרות סגורות באורך של 300 אמה למזרח, ו400 אמה מן הצפון לדרום. המקדש הוקם בנוכחותו של תות אל החכמה, סשאת – גברת הספרים. אלי הבנייה ואוגדוד – עליו אין אנו יודעים דבר. ההבדל בין מקדש הבז – האל הקדום ומקדש השמש מופיע ברמה מיתולוגית, כת עובדי פולחן הבז כללה מאפיינים הקשורים ללוויה ופעולות הקשורות לתחיית המתים שמטרתן הייתה לשקם את האדמה ולהביאה  למצבה בטרום קיומי שבו היה אופייה קדוש. מקדש השמש זוהה עם רעיונות אחרים וכונה בשם – מקום ההרס, בו ניגפו אויביו של האל. הקמת מקדש השמש נעשתה בנוכחות רע, אוגדוד, ותאנן – האל הבורא הבכור, אלי הבנייה ושבטוו. אלי הבנייה קבעו בעזוז את ארבעת הצדדים. פנים המקדש תוכנן על ידי תות וסשאת.

טקס ההקמה כונה משיכת החבל. תות דיבר ואמר: באתי לכאן בצורתי האמיתית על אדמת ההקמה של המושב הגדול של הראחת. גרמתי לכך שממדים הארוכים יהיו טובים, ושנשמתו תהא מדויקת, וכן שכל המידות שלו יהיו על פי הנוהג. על כל בתי התפילה להיות במקום בו עליהם להימצא, ועל ההיכל להידמות לשמיים.

פרעה הוא אשר קבע את הגבולות. הוא הביא יתדות לארבע הפינות וחיבר אותם בחבל "ידיו היו על המוט, הוא אחז בחבל יחד עם סשאת כדי להרכיב את בית התפילה על פי הנוהל".

הטקס כונן את האוריינטציה הכוכבית של המקדש. ידוע לנו כי המרחרת – מכשיר הידע הנראה בצורת מטוטלת היה חלק מהטקס. פרעה המשיך בטקסי ההקמה על ידי קביעת ארבעת הצדדים של הקירות הסוגרים. על כל פעולה חזרו ארבע פעמים. התלם הראשון נחרש ארבע פעמים, הלבנה הראשונה הוכנה כביטוי לאחדות הארץ והמים ארבע פעמים.

טקס הענקת שמות למקדש היה הטקס הבא, ולאחריו – פסטיבל ההכנסה בסוד החוכמה.

המקדש עוצב בצורת מלבן. חצר פתוחה אחת ולעיתים שתיים הובילו לעבר היכל מקורה שסימל את אזור הקבלה של משכן האלוהות. הטורים סימלו את תנובת הצמיחה של האי הראשון. התקרה סימלה את השמיים, וצמחי האי צוירו על הקירות. הרצפה נטתה בשיפוע מדורג מן הכניסה לחלק האחורי, כדי להמחיש את היעדר הבריאה.

בחירת חומרי הבניין של המקדש הייתה עניין של הקבלה סמלית: אבנים וולקניות – דיוריט, בזלת, סיניט וגרניט שחורה או אדומה – היו בשימוש מפני שסימלו את עיקרון האש. האובליסקים, לדוגמא, הוקדשו לרע.

אבני חול עשויות אדמת סחף סימלו את עיקרון האדמה. אבני גיר שכונו אבנים לבנות סימלו את עיקרון האוויר.

אבן בלתי שרופה שנוצרה מבוץ הנילוס כונתה "הנישואין בין האדמה והמים" וסימלה את עיקרון המים.

הבהט העמום היפהפה היה אהוב ביותר על המצרים הקדמונים, המשמעות שהוא נשא הייתה של התהוות מן המקור שלו כאבן גיר במצב נוזלי או בוצי.

החוקר לוביץ טען שהמקדש בלוקסור הוקדש באופן שאין להרהר אחריו למיקרוקוסמוס האנושי. ההתקדשות איננה תכונה פשוטה בלבד, המקדש כולו הופך לספר המסביר את הפונקציות הסודיות של מערכות האיברים והעצבים. (יותר על כך בפרק על לוקסור).

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו