לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מקדש לוכסור - טיולים לרחבי העולם

המקדש בלוקסור – סיכום של ספרו של לוביץ

ישעיה לוביץ היה חוקר אזוטרי בתחילת המאה ה20, הוא חי 15 שנה בלוקסור והקדיש את זמנו לחקירת המקדש שם. לפי דבריו המקדש מייצג את דמות האדם השלם, והוא ספר להתפתחות רוחנית. במקדש זה גדל המלך פרעה, לפי מקורות אחרים היו במקום גם טקסים של התחדשות מלכותו של המלך.

היו במצרים מקדשים שונים שהוקדשו לפונקציות שונות של תפקוד הפרעה או הממלכה, במקדש באדפו יש מקום של הולדת המלך, בית יולדות. במקדש בכרנך היה המרכז השלטוני, וכל המכובדים היו באים מכל קצוות הארץ לשם.

מתאים, לכן, שהמקום בו גודל המלך החדש, יהיה כמה קילומטר משם. דבר שיאפשר מצד אחד התבודדות, ומצד שני פיקוח שמתאפשר על ידי קרבה בין שני המקדשים. לכן, היה שדרה של ספינקס בין שני המקדשים המכריזה על הקשר ביניהם. זה מסביר גם באופן בסיסי מדוע היה צורך בשני מקדשים, ומדוע במקדש האחד האלוהות הנעבדת היא מין אמון, בדמותו הפאלית, שמדברת על פריון ועל יצירה, ואילו במקדש השני זה אמון בצורתו הבוגרת, בצורת הנסתר. זה מתאים (ההשערה שבמקדש בלוקסור גודל הפרעה הצעיר) גם מבחינה זו שהפרעה חזר לשם מדי כמה שנים בכדי לחדש את כוח מלכותו, את כוח נעוריו, את כוח החינוך שבזכותו נהיה מה שנהיה, להזכיר לעצמו מי הוא, מה הוא, ומנין בא.

 

בכניסה למקדש בלוקסור יש פסל של הפרעה עומד. פסל זה הוא המפתח להבנה של כל הבניין. אם מניחים את הפסל בפרופורציה למבנה, מקבלים את תפקיד החלקים השונים. המבנה המאורך הוא בדמות פרעה עומד, כזה הנראה בכניסה. בחלק מהמקומות זה תמונת פרופיל (בראש) ובחלק תמונת חזית (חזה).

 

לוביץ מצא על הריצוף של המקדש המכוסה, החלק של קודש הקודשים והחלקים הנלווים אליו, דמות מעוצבת בריצוף של פרצוף ענק. הפרצוף הזה מסביר את התפקיד של החדרים השונים של המקדש המכוסה.

קודש הקודשים הוא במקום הכניסה לחיך. המקום שבו נכנסים אל הגוף אוויר ונשימה, וממנו יוצאים קולות. הקול נחשב בימי קדם למקודש. קולות היו מושמעים רק בהקשר לוויברציה הקוסמית שלהם. מילים לא היו חיבור פונטי סתם, אלא צליל שביטא אמת, מכאן משמעותם של מילות הקסם וצלילים כמו זה של אבראקדברה.

הכתב המצרי היה כתב הירוגליפים. כל אות ביטאה סמל, כשהסמל ביטא במהותו חלק מהדבר עצמו. חלק מהעניין היה גם הצליל. התפיסה המצרית הייתה תפיסה של אמיתות יקומיות, של עקרונות קוסמיים הנקראים נטר מדו. עקרונות אלו באים לידי ביטוי במספר, בתנועה ובצליל. כשכל אחד מאלו בנפרד קשור ומבטא את מהות העיקרון שמאחוריו.

ההרוגליף של נטר הוא כמו ההרוגליף של יד, שהוא כמו ההרוגליף של קוביט. וזה מראה שהנטר – העיקרון הקוסמי, יכל להתבטא על ידי מידות, על ידי אדריכלות, ועל ידי תנועה.

 

מספרים ביטאו  אמיתות יקומיות. המספר 4, למשל, מבטא את העיקרון של צורה. ואכן, ריבוע של 4 על 4 נותן גם מכפלה של 4 בשטח הבסיס – 16 מטר מרובע, וגם 16 מטר בהיקף שלו. עיגול שקוטרו 4 נותן 4 פיי בהיקף שלו וארבע פיי בשטחו. המספרים 1-5 וגם המספרים הראשוניים האחרים הם ישויות עצמאיות.

 

החיך נחשב לאיבר חשוב. התפישה המצרית אמרה שהאלוהות לא נושמת כמו בני אדם רגילים, אלא קולטת דברים דרך האוזן הפנימית שלה, שבה יש את השמיעה האמיתית. אם האלוהות לא נושמת, היא לא יכולה גם לדבר. המפתח כאן, לפי לוביץ, הוא החיבור הקיים בין החיך לבין תעלות האוזן הפנימיות. פמפום של לחץ האוויר בחיך מגביר את הלחץ באוזן. הגברת לחץ זה מגבירה את התפישה הפנימית.

 

הדמות של האדם במקדש בלוקסור נחתכת בראשה במקום הסרט של הפרעה, סביב המצח והרקות. המוח האנושי, מבחינת המצרים, התחלק לשני חלקים: החלק העליון, מקום שם אונות המוח, נחשב למוח ה"אדם", המוח של המודעות, המוח של המחשבה הדואליות  שנועדה לחזור לבוראה, לאחדות של היקום, אך מפצלת את העולם ל2. מוח זה היה קשור לחיפושית שבמבט מלמעלה נראית כמו כיפה של גולגולת. במוח זה היה הכתר שהצביע על התפקוד האינדיבידואלי של האדם. מרצועת הקשירה של הראש יצא האוראנוס, הנחש.

החלקים התחתונים של המוח קשורים לתפקודים הפרימיטיביים, הראשוניים, הקמאיים של האדם, והן להתפתחות האדם השלם, האחד עם בוראו. מוח זה הוא כעין גביע (הגביע הקדוש), בו מתרחשת מודעות יקומית ובו קיימים הנטרו. בו נמצאת בלוטת האצטרובל, המקום של התפתחות רוחנית. במקום המעבר בין המוח התחתון למוח העליון מתרחש גם מעבר של דם לנוזל המוחי, העוטף את המוח העליון כמו עובר.

 

באף מתבצע המעבר בין עצבי הריח לבלוטת הריח שמעל לעצם האף העליון. 

במוח שלנו יש דמות אדם הפוך. התפקודים של ראיה ושמיעה נמצאים בתחתית המוח, ואלו של הרגליים בראשו. התפקודים הבסיסיים של ראיה ושמיעה יישארו אתנו גם אם נחתוך אל כיפת גולגולת ראשנו. המטרה של המוח הגולגולתי היא לאפשר לנו את החוויה של הייסורים – הניסיון, בכדי לעבור סובלימציה. המקדש בלוקסור, נחתך, כאמור, במקום רצועת הראש של הפרעה, מעל לרקות. והאיש שבמקדש בלוקסור הוא, לכן, האדם הקדמוני, השלם. זה מסביר גם את כל נושא הכובעים במצרים.

 

לפי לוביץ במקדש משולבים כמה מערכות של מדידה, וכמה מערכות של התכוונות, של אוריינטציה, של מודולים של בניה. בפסלים המצריים העומדים ישנו קו המחבר בין האוזן לבין בסיס כף הרגל. זה הוא הקו של היציבות. במקדש של לוקסור יש קו הנקרא הקו של אמון, המחבר בין הנאוס – קודש הקודשים המוקדש לאמון לבין קפלה של אמון הנמצאת ליד הפילון המערבי. הפילון המערבי נחשב בהקבלה לגוף האדם, לכף הרגל השמאלית. במקום בו הקו מגיע לפילון ישנם שני עמודי דג'ד – סמל של יציבות. שני עמודים דומים נמצאים בקצה השני של הקו, בקודש הדרומי. קו נוסף בפיסול מצרי הוא קו ההליכה, המחבר בדמויות הולכות את העין עם קצה האגודל של כף הרגל השמאלית.

חלק מהמקדש בלוקסור בנוי בהתייחסות לקו של אמון, שבמקרה זה מקביל לקו של היציבות, וחלק בנוי בהתייחסות לקו ההליכה. הצד המערבי והמזרחי של המקדש לא שווים מכיוון שהשפעת השמש בזריחה ובשקיעה נחשבה לשונה, והשתמשו בה במידות שונות. זאת אומרת שהקוביט של המערב היה שונה מהקוביט של המזרח.

 

לפי לוביץ כל אבן וכל תבליט במקדשים הם במקום המדויק שלהם. נכון הוא שהמקדש נבנה על פני כמה פרעונים, אך הם כולם בנו לפי אותה תוכנית אב. גם מה שנראה לנו כסטייה לכאורה הוא מכוון. הרבה מהתמונות בצד אחד של הקיר, מפורשים על ידי התמונה שבצד השני, לעיתים גם מושלמים.

במקדש בלוקסור נכנסים מבעד ל2 פילונים. על המזרחי שבהם תמונה של תשעה רוכבים על תשע מרכבות. אלה מסמלים את תשע הקשתות שלרגלי פרעה – תשעה סיבים עצביים. החצר הראשונה מסמלת את אזור השוקיים. הברכיים הם במעבר לאולם העמודים הגדול: במעבר ישנם שני פסלים של תות אנך אמון ואשתו יושבים, הפסלים היושבים מסמלים את הברכיים. אולם העמודים הגדול מסמל את הירכיים, 

 

באולם יש שבע עמודים בכל צד שכותרתם פתוחה, בקירות אולם זה ישנם ציורים של מסע הספינה המלכותי של אמון שהיה נישא מדי שנה מהמקדש בכרנך אל לוקסור, ואכן המלך והשיירה היו נכנסים למקדש דרך פתחים צדיים, וחדרים צדיים של אולם זה. הקיר והפתח המבדילים בין אולם העמודים הגדול לבין החצר הפנימית מקבילים לאגן בדמות האדם היקומי. באזור זה היה צריך להימצא איבר המין, אלא שאיבר המין  בציורי מין אמון נמצא, בפרופורציה לגוף טבעי, באזור הטבור, מחלק את גוף בפרופורציית יחס הזהב, ועל ידי כך רומז שהאל כאן יוצר את עצמו, ואיננו תוצר של רבייה מינית.

המקום בגוף שמחלק אותו לפי יחס הזהב הוא הטבור, איבר החיבור הנשי. בציורים של מין אמון במקדש, איבר המין נמצא במקום איבר הטבור היחסי. על הקיר שמפריד את החצר הפנימית ואולם העמודים הגדול, בצד המזרחי, ישנו אכן ציור של מין אמון פאלי שנותן את הפרופורציות המדוברות.

 

החצר הפנימית היא אזור הבטן. אולם העמודים הסגור הוא תחילתו של אזור החזה, והראות מסומלות על ידי כך שבתחתית העמודים ישנו סמל של סהר של ירח, ועל ידי כך שהעמודים הם עמודים עם תחתיות נשיות – פרחי לוטוס פתוחים. מאולם העמודים מובילה שדרת מרצפות רחבות אל קודש הקודשים, שדרה זו מסמלת את צינור הנשימה.

הפרופורציות שבין הראש במקדש, המצוייר על רצפת המקדש הפנימי, לבין שאר המקדש הוא 1 ל7. זה הוא יחס של נער בן 12. וזה מסמל את זה שהפרעה גדל במקדש עד גיל 12. גיל שהיה משמעותי עבור המצרים, כמו גם עבור תרבויות אחרות, וסימל פתיחה של פקולטות גבוהות ואפשרות חדשה באדם.

 

ובכן, ברצפה של המקדש בלוקסור מסומנים שלושה קווי התייחסות שלפיהם נבנה המקדש. במקומות שונים על גבי הקירות מסומלים הקוביטים שלפיהם השתמשו במדידות באותו איזור. יחידות המדידה השתנו במקדש ממקום למקום, והן בין מקדשים למקדשים, אך תמיד הם התבססו על איברים בגוף האנושי כמו האמה או פדום - האורך של רוחב הידיים, מידות שיש להם התייחסות גם למידות של כדור הארץ.

 

מידות במצרים יש להם תמיד התייחסות גיאודטית, אסטראלית, ואנושית, והם דיאגראמה נעה, כשכל מידה מבטאת מודול שמבטא אלוהות מסוימת. וכך נמדוד סוג עץ אחד במידות שונות ממדידה של סוג עץ אחר, כי השורש של ההוויה שלהם שונה. שריד לכך ישנו באנתרופוסופיה החדשה ובאסטרולוגיה העתיקה.

בבסיס העמודים של מקדש קיים יכולים להיות שרידים של מקדש קודם, אבני בוץ, או סלע, דבר זה אינו שרירותי, כי אם המסד שממנו צומח הזרע של המקדש, האדמה ממנה יוצא השתיל. אם מדובר במקדש חדש האדמה תזרע ויעשו בה טקסים סימבוליים.

היחס של 2 ל1 שהוא יחס בסיסי בארכיטקטורה המצרית טומן בחובו את המספר פי, מכיוון שמשולש ישר זווית שצלעותיו הם 1 ו2, היתר שלו הוא שורש 5. שורש 5 חלקי 2 ועוד חצי, נותן את המספר פי. המספר פי, כזכור, הוא יחס הזהב, ושווה 1.614...

 

החיות השונות במיתולוגיה המצרית מבטאות שלבים שונים בהתפתחות האדם, חלקים שונים בגוף האנושי. הדבר החשוב באמנות המצרית זה החיים שלה, הכוח הוויטלי שלה, כשהמצרים ציירו משהוא, לא היה חשוב הציור עצמו אלא מה שהוא סימל, מה שהוא יצר. מה שהוא גרם להם, האור נולד מתוך החשכה, כל דבר נולד מתוך ניגודו. אמון הוא הנסתר, מתוכו נולד רע שהוא הביטוי שלו, בכדי שרע יהיה צריך רק את אמון. המודעות של חוסר האור תיצור את האור.

 

האל אמון

הוא נקרא הנסתר, והוא היה נסתר מפני שהוא ייצג קדושה מרוחקת מהעולם, עד כדי כך שהיא נפרדת מהעולם. הוא יוצג על ידי האוויר שמשול ליסוד לא נראה. הוא נוצר מעצמו ויכול לחדש את עצמו כמו נחש המשיל את אורו, הוא אחד מ8 הנחשים שהיו קיימים בנון הקדום, אלא שהוא היה הראש של כולם גם כן, ונשאר נפרד מהבריאה.

יחד עם זאת האל רע גילה את פרצופו של אמון לאנושות, רע היה צדו האחר של אמון, הצד הגלוי. המצרים אמרו שהשמש היא רע, וכך הנסתר מתגשם ומופיע דרך השמש, כשם שהכהונה מופיעה דרך הפרעה, וכך נוצר האל של אמון – רע. אמון מסתורי וחבוי, רע גלוי. זה קשור גם לחיבור עם מאת, התפישה המצרית של סדר ואיזון, ומתקשר לתפישה המצרית של דואליות.

אופיו החבוי של אמון אפשר גם לזהות אותו עם אלים אחרים. בהתחלה הוא זוהה עם מונטו, האל המלחמתי של תבי, לאחר מכן זוהה עם אתום, הורהקטי, מין, ועוד.. הזיהוי יצר איחוד של כוחות אלוהיים עם אלים אלו.

אמון רע היה אביו של הפרעה ונתן לו מכוחו. אמון רע מתגלם במלך בכדי לעבר את המלכה. אמון רע מתגלה דרך הנביאים במקדשיו, ולמעשה מצרים נשלטת על ידי הכוהנים שלו, דרך הפרעה.

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו