לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

נצרות מצרית

נזירות מצרית

בכתובים הנוצרים לא מופיע העניין של הנזירות, להפך: חלק מהתלמידים היו להם משפחות וילדים. אלא שרמזים לכך מופיעים, בחיי ישו והשליחים , בחיי הנביאים, ובמיוחד בחיי אליהו.

לפי הנזירים הראשונים ההכוונה לנזירות קיימת כבר בעובדה שישו צם ארבעים יום במדבר, וכמו כן בזה שהוא אמר שהרוצה להיות נוצרי צריך לעזוב את הכול, ובמיוחד את הכסף, וללכת אחריו.

לפי התפישה הנוצרית כל נוצרי הינו כהן שיכול להגיע ישירות לאלוהים דרך ישו. כל אחד יכול לקבל הדרכה דרך הכתובים ישירות מרוח הקודש. על כל נוצרי מוטלת ה"משימה הגדולה" ללכת לעולם ולהטיף את הבשורה. באו הנזירים והציעו דרך שתלך מעבר לכך:

המילה monk באה מן המילה היוונית מנכוס – לבד.  הנזיר הנוצרי הראשון נחשב לסט אנטוני במצרים

 

הנזירים המצרים הבודדים עסקו בסגפנות קיצונית, ביחס לצום, ערות, חשיפה לקור וחום, עבודה מאומצת, ומלחמה כנגד הגוף, בהאמינם שדיכוי של הגוף משמעו גדילה של הטבע והפקולטות הרוחניות, והכוח לראות חזיונות ולקבל התגלויות, האוכל שלהם היה מורכב רק מלחם, שלעיתים נאכל עם מלח, או עשבים מרים ושמן, והם שתו רק מים, הביגוד שלהם היה פשוט, שעות השינה שלהם מוגבלות, וכשהם ישנו כבר זה היה על הרצפה או מחצלת כשאבן למרשתם. הם נטו לבכי.

"צום הוא הדיכוי של הגוף, תפילה היא שיחה עם אלוהים, ערות היא מלחמה כנגד השטן, הימנעות היא להיות נגמל מבשר, צניעות היא המצב של האדם הראשון, כריעת ברך היא ההטיה של הגוף לפני השופט, דמעות הם הזיכרון של החטאים, עירום הוא הכלא שלנו שנגרם על די העבירה על הפקודה, ושרות הוא תפילה מתמדת ותהילה לאל".

היו מקומות שבהם היה ריכוז של נזירים כמו במדבר ניטריה.

 

גון קסיאן האבות של המצרים.

ממוצא מערבי אך בילה את רוב חייו בסקטה במצרים בעמק ניטריה. מת ב432

גון מראה את השלבים בדרך: "ההתחלה של הישועה היא פחד מאלוהים. "מהפחד של אלוהים עולה חרטה, מהחרטה עולה וויתור, התערטלות ובוז לכל הרכוש, מהתערטלות עולה צניעות, מהצניעות הביטול של הרצונות, מהביטול של הרצונות כל החסרונות נחלשים ונעלמים, על ידי הרחקת החסרונות המעלות עולות ומתגברות, על ידי עליית המעלות טהרת הלב מושגת. על ידי טהרת הלב השלמות של אהבה שליחותית מושגת.

"יש הבדל גדול בין אדם שמכבה את אש החטא בתוכו על ידי הפחד מגיהינום או תקווה לגמול עתידי, וזה שמתחושה של אהבה אלוהית נחרד מהטמא עצמו ומטומאה, ושומר על מעלה של טהרה ולא מחפש גמול בעתיד, אך עושה הכול משמחה במעלה".

(זה מזכיר את דבריה בעתיד של רבעא אל אדוויה).

התפילה הגבוהה ביותר היא תפילה מנטלית, התפילה השקטה, שעולה מעל כל מחשבות אנוש, ומובחנת על ידי אי ביטוי של מילים.

למאמר על גון קסיאן - לחצו כאן

 

הספר של הרודתוס הקדוש.

מייחסים אותו לבר סודיילי. נזיר שחי בירושלים בסוף המאה החמישית, מבטא את התפישות הנאו פלטוניות של הנצרות האלכסנדרונית. זה ספר שמלמד את הדרך לשלמות שמובילה לגן עדן.

הספר מסבר בעיקר על האיחוד של הנפש עם אלוהים והעלייה. אלוהים הוא הטוב הראשון, שהביא את כל הדברים לידי קיום ומחפש להחזיר את על אלו שנפלו ממצבם הראשוני, ולהגיב לגעגועיהם כלפיו עצמו. הטוב הראשוני הוא גם המהות האוניברסאלית, הקיים כשלעצמו, שבתוכו כל הקיום הנפרד מחפש לאחד עצמו שוב, והוא ההגשמה של געגועיהם הטבעיים. המחשבה של המיסטיקן, לכן, מחפשת את דרך העלייה, ההגשמה של השרות של המחשבות והשלמות של מאמציהם בעלייתם המפוארת, ואלוהים לא משאיר את המחשבות ליפול, אלא קורא ומביא אותם חזרה ומציג ומקבל אותם... והם עוזבים את העבודה שהיו עסוקים בה, ובטהרה ובקודש עושים את הדרך לאיחוד, ככל האפשר, עם האלוהים העליון, שקיים מתחילת הזמן, ומתאמצים בדחיפות וללא מעצור להיות אתו ובתוכו.

אלו שעולים דורשים טהרה כמו באש, הם חייבים להיות מוכנים לסבול צליבה של האדם הזקן, כלומר ההריגה של גוף החטא – "אז המחשבות של המיסטיקן מתקרבות, עירומות, בלי נפש ובלי גוף – ונכנעות בתוך קדושה וצניעות לצלב".

המחשבות של המיסטיקן כשהם מתעלות, חוזרות למקור מהותם ומתערבבות עם הטוב ואינם יותר מחשבות. "מפני שכאשר המחשבות מתערבבות עם הטוב, ההבדלה שהייתה קודם לא נראית או נודעת יותר, ויתרה מזאת, כאשר יש בזה אחד, אי אפשר יותר להחשיב אותם עם ה2, מפני שיש זמן שנקבע שבו לא יהיה יותר המספר 2, מפני שברור שמה שחולק, חולק מהאחד, אך אם החלוקה תבוטל, מכוח ההכרח הכול יהפוך להיות אחד. ערבוב כזה משמעו האלהה, מפני שזה הזהות של אלוהים עם הנפש של המיסטיקן. המחשבות, שעתה נעשו אלוהיות, נהיות אחד עם ישו שהוא הבן של אלוהים, ואף עוברות מעבר למצב זה.

 

סנט מקריוס.

חי 60 שנה במדבר של סקט, "היה בכל זמן במצב של פליאה על חזיון אלוהי, והוא נהיה כמו איש שיכור בכוחו של אותו חזיון נסתר"

הוא אמר: אם תחפש את אלוהים במעמקים, תמצא אותו שם, אם תחפש אותו במים, תמצא אותו שם, אם תחפש אותו באש, תמצא אותו שם, הוא בכל מקום, הן תחת האדמה והן מעל השמיים, וגם בתוכנו."

 

גון מלייקופוליס

מהמורים של הקהילה הסורית ואחד מאבות המצרים, חי בתביי וכתב יוונית אך תורגם לסורית. כתב על ה"מצב הרוחני של הנפש. שם דגש על הכנה של הנפש שמחפשת שלמות. הפחד מאלוהים הוא תחילת הדרך, זה עומד למשמר בפתח דלת החושים, כך שאויבי הנפש לא יוכלו להיכנס ולגרום לה לשכוח את אלוהים ולהיהפך לא מוכנה להיות מקום משכנו. צום צריך להיות לא רק של הגוף, מאוכל לגוף, אלא של הנפש, מכל החיבות הרקובות והתשוקות הלא טהורות שנמצאות בה מוחבאות. אז, הנפש מתחילה לרעוב לאותם דברים שהם מעל החושים הפיזיים, ובהיותה משוחררת מהפיתויים של העולם הזה, מחפשת רק לשרת את האדון של האהבה האלוהית. עתה היא במנוחה, לא עוד מוטרדת על ידי מחשבות סותרות, אלא מרכזת כל כוחה או מחשבתה על אלוהים, כשם שהיא עשתה במצבה הטהור הראשוני.

"כפי שהשמש זורחת מעל האופק, הצעיף של החשיכה נעלם מעל פני האדמה, כך שהוא מגלה עצמה בכל יופייה, כך כשהאהבה של ישו זורחת בנפש, והצעיף של האדם הקודם נעלם, הדברים הנסתרים שלא נראו על ידו לפני כן נהיים בהירים, כשם שכשברזל מונח בתוך אש, והאש עוברת לתוכו ונהיית חומר אחד אתו, הברזל לוקח חלק באש, והופך דומה לה ובצבעה, ולא עוד מופיע כפי שהופיע קודם, אלא מקבל על עצמו את צורת האש, מפני שהוא נהיה כלול באש והאש בו, וכך הם נהיים אחד, כך כשהאהבה של ישו נכנסת לנפש כאש חיה ששורפת את עשבי החטא מהנפש, היא נהיית חומר אחד אתו והוא אתה, זה שהיה ישן עתה נהיה חדש, וזה שהיה מת עתה חי, ומהדמיון לטבעו, היא משתנית לדמיון לאלוהים, עתה כל שהיא רואה מופיע לפניה בדמות האלוהים, מפני שהיא ניתנת ליצורים לראות את עבודתו הרוחנית של אלוהים, והיא מוכלת באהבתו לכל בני האדם, מפני שאם זה היה אפשרי, היא תעלים עצמה, שהכול יחיו, וכך נהיית דומה לאלוהים, שהחיים שלו נצחיים, לא כמו חיי אדם".


 

השלב הבא בנזירות הוא נזירות קבוצתית: הראשון שארגן את הנזירים בקבוצה היה

פכומיוס, הוא התחיל את הנזירות הנקראת ה"קנוביטית". בה הנזירים חיים בסוג מסוים של קהילה וחיי שיתוף. מייסד תשעה מנזרים שבהם שלושת אלפים נזירים. הם חיו בתאים, במשמעת אבסולוטית לאחראי, היה להם כנסייה משותפת לצרכי תפילה, הם עסקו בחקלאות, מלאכת יד, העודפים עברו למנזרי הנשים ולנזקקים. החוקה הייתה שאין לחץ בענייני אכילה שתייה או צום. הם חיו 3 בתא, אכלו יחד, ישנו יושבים ולא שוכבים, ולבשו בד מתחת לגלימה בלילה, וביום גלימה חיצונית של עור כבד עם חגורה ומגבעת. הם התפללו תמיד ונטלו חלק באוכריסט בשבת ויום ראשון, מועמדים עברו תקופת ניסיון של 3 שנים. בתחילת המאה החמישית היו כבר חמישים אלף נזירים.


ישנו ספר מקסים שנקרא "אמרות אבות המדבר" בו נאספו פניני החוכמה של נזירי מצרים הראשונים, עד למאה ה5 לספירה

 

מאמרים על הנצרות הקופטית באתר "תרבויות עולמי":

מאמר כללי על הנצרות המונופיזיטית - לחצו כאן

מאמר על קלמנט מאלכסנדריה - לחצו כאן

מאמר על אוריגן - לחצו כאן

מאמר על אנטוניוס הקדוש, מייסד הנזירות - לחצו כאן

מאמר על אתנסיוס פטריארך אלכסנדריה הכל יכול במאה ה4 - לחצו כאן

למאמר על ג'ון קסיאן - לחצו כאן

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו