לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

נזירות מצרית

בכתובים הנוצרים לא מופיע העניין של הנזירות, להפך: חלק מהתלמידים היו להם משפחות וילדים. אלא שרמזים לכך מופיעים, בחיי ישו והשליחים , בחיי הנביאים, ובמיוחד בחיי אליהו.

לפי הנזירים הראשונים ההכוונה לנזירות קיימת כבר בעובדה שישו צם ארבעים יום במדבר, וכמו כן בזה שהוא אמר שהרוצה להיות נוצרי צריך לעזוב את הכול, ובמיוחד את הכסף, וללכת אחריו.

לפי התפישה הנוצרית כל נוצרי הינו כהן שיכול להגיע ישירות לאלוהים דרך ישו. כל אחד יכול לקבל הדרכה דרך הכתובים ישירות מרוח הקודש. על כל נוצרי מוטלת ה"משימה הגדולה" ללכת לעולם ולהטיף את הבשורה. באו הנזירים והציעו דרך שתלך מעבר לכך:

המילה monk באה מן המילה היוונית מנכוס – לבד.  הנזיר הנוצרי הראשון נחשב לסט אנטוני במצרים

 

הנזירים המצרים הבודדים עסקו בסגפנות קיצונית, ביחס לצום, ערות, חשיפה לקור וחום, עבודה מאומצת, ומלחמה כנגד הגוף, בהאמינם שדיכוי של הגוף משמעו גדילה של הטבע והפקולטות הרוחניות, והכוח לראות חזיונות ולקבל התגלויות, האוכל שלהם היה מורכב רק מלחם, שלעיתים נאכל עם מלח, או עשבים מרים ושמן, והם שתו רק מים, הביגוד שלהם היה פשוט, שעות השינה שלהם מוגבלות, וכשהם ישנו כבר זה היה על הרצפה או מחצלת כשאבן למרשתם. הם נטו לבכי.

"צום הוא הדיכוי של הגוף, תפילה היא שיחה עם אלוהים, ערות היא מלחמה כנגד השטן, הימנעות היא להיות נגמל מבשר, צניעות היא המצב של האדם הראשון, כריעת ברך היא ההטיה של הגוף לפני השופט, דמעות הם הזיכרון של החטאים, עירום הוא הכלא שלנו שנגרם על די העבירה על הפקודה, ושרות הוא תפילה מתמדת ותהילה לאל".

היו מקומות שבהם היה ריכוז של נזירים כמו במדבר ניטריה.

 

השלב הבא בנזירות הוא נזירות קבוצתית: הראשון שארגן את הנזירים בקבוצה היה

פכומיוס, הוא התחיל את הנזירות הנקראת ה"קנוביטית". בה הנזירים חיים בסוג מסוים של קהילה וחיי שיתוף. מייסד תשעה מנזרים שבהם שלושת אלפים נזירים. הם חיו בתאים, במשמעת אבסולוטית לאחראי, היה להם כנסייה משותפת לצרכי תפילה, הם עסקו בחקלאות, מלאכת יד, העודפים עברו למנזרי הנשים ולנזקקים. החוקה הייתה שאין לחץ בענייני אכילה שתייה או צום. הם חיו 3 בתא, אכלו יחד, ישנו יושבים ולא שוכבים, ולבשו בד מתחת לגלימה בלילה, וביום גלימה חיצונית של עור כבד עם חגורה ומגבעת. הם התפללו תמיד ונטלו חלק באוכריסט בשבת ויום ראשון, מועמדים עברו תקופת ניסיון של 3 שנים. בתחילת המאה החמישית היו כבר חמישים אלף נזירים.


ישנו ספר מקסים שנקרא "אמרות אבות המדבר" בו נאספו פניני החוכמה של נזירי מצרים הראשונים, עד למאה ה5 לספירה

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו