לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

טיול קרוב טורקיה - לחצו כאן

נזירות קפדוקית

מבוא כללי: בכתובים הנוצרים לא מופיע העניין של הנזירות, ההפך: חלק מהתלמידים היו להם משפחות וילדים. אלא שרמזים לכך מופיעים, בחיי ישו והשליחים , בחיי הנביאים, ובמיוחד בחיי אליהו.

ישו צם 40 יום במדבר. וכמו כן הוא אמר שהרוצה להיות נוצרי צריך לעזוב את הכל, ובמיוחד את הכסף, וללכת אחריו.

לפי התפישה הנוצרית כל נוצרי הנו כהן שיכול להגיע ישירות לאלוהים דרך ישו.

כל אחד יכול לקבל הדרכה דרך הכתובים ישירות מרוח הקודש.

על כל נוצרי מוטלת ה"משימה הגדולה" ללכת לעולם ולהטיף את הבשורה.

במלכים א וב מוזכר בית ספר לנביאים.

הנזיר הנוצרי הראשון נחשב לסנט אנטוני במצרים שכתב ספר אנסטיאס. הוא קרא את הפסוק בברית החדשה שבו ישו עונה לאדם ששואל אותו מה לעשות? למכור את רכושו, לתת את הכסף לעניים, וללכת אחריו. אנטוני מבין זאת כלעזוב את הכל וללכת להתבודד עם ישו במדבר. הספר שלו נותן השראה לרבים, ורבים באים למדבריות אחריו. זה היה ב300 לספירה.

המילה monk באה מן המילה היוונית מנכוס – לבד.

הראשון שארגן את הנזירים בקבוצה היה פקומיוס, גם כן במצרים, הוא התחיל את הנזירות הנקראת ה"קנוביטית". בה הנזירים חיים בסוג מסוים של קהילה וחיי שיתוף.

בשנת 388 לספירה יוצר אוגוסטינוס את האחווה של "משרתי האל" והופכת אחר כך למסדר האוגוסטיני. הוא בונה מנזרים בצפון אפריקה.

סנט בנדיקט חי במערה באיטליה והוא יוצר מסדר נוסף – הבנדיקטי. לאחר שניסוי ראשוני שלו של חיי קהילה של נזירים לא מצליח, הוא כותב את החוקה שלו ומקים מנזר חדש במונטה קסינו באיטליה – המנזר העתיק ביותר שמאוכלס ברציפות עד היום. החוקה של בנדיקטוס מטיפה למתינות והיא הבסיס לכל חוקות הנזירים במערב.

למנזרים הקדומים היה מנהג שהיו חברים בהם 12 חברים.

מקום נוסף שבו היה נזירים הוא בכנסיה הקלטית: את הכנסייה הקלטית ייסד סט פטריק ב400 לספירה, והיא אפשרה לנזירים להתחתן. כל ראש מנזר כתב את החוקה בעצמו, והיה להם תפקיד חשוב בימי הבניים, במיוחד לאירים.

במאה ה9 קמה רפובליקת נזירים שקיימת עד היום בהר אתוס ביוון.

במאה הרביעית מקים סט בזיל הגדול מנזרים בקפדוקיה המושפעים ומושראים על ידי הדוגמא המצרית אך יש להם ייחוד משל עצמם.

לסיכום: הנזירות התפתחה בעולם העתיק ב3 מקומות: במצרים בתחילה, ולאחר מכן בישראל וסוריה, ובקפדוקיה שבתורכיה. הנזירות בקפדוקיה הייתה בעלת אופי ייחודי משלה שנקבע בעיקר על ידי אדם בשם בסיליוס הגדול, שלצידו עזרו לו אחיו גריגוריוס וידידו שגם לו קראו גריגוריוס, לאח של בזיל קראו, לכן, גרגוריוס מניסה, ואילו לידידו גרגוריוס מנזיאנזוס.

המסורת הנזירית של בסיל הגדול נשמרת עד היום בקרב הנצרות המזרחית – האורתודוקסית. ואילו במערב התפתחו מאז סוגי נזירות אחרים.

 

הנזירות של בזיל:

בזיל הגדול נולד בקיסריה שבקפדוקיה, הוא למד משפטים באתונה ביחד עם הקיסר לעתיד – יולינוס הכופר. אחותו השפיעה עליו להיות נזיר, ולאחר סיור במנזרים במצרים הוא הקים מנזר בקפדוקיה. צריך לזכור שהימים היו אז ימי הפסקת רדיפות הנוצרים וקבלתה כדת מדינה. ייתכן מאד שהתחושה שהייתה רווחת אז היא שימי המשיח קרבים. מאורעות הזמן היו סימן שהגאולה קרבה, וזה חייב להתכונן לקראתה.

בכנסייה המזרחית כל הנזירים הולכים לפי החוקה של בזיליוס, יש לו חוקה קצרה וחוקה ארוכה. בזיל טען שהאופי הנוצרי של נתינה ואהבה מחייב חיים בקהילה , קהילה שתורמת לסביבה, ולכן העדיף, באופן טבעי, את הנזירות הקהילתית.

לאחר שהקים את המנזרים שלו פקד רעב באחת השנים את קפדוקיה. בזיל שהיה אדם עשיר מכר את כל נחלות אחוזתו הרחבות לקנות מזון לעניים ובעצמו עבד במטבח מכין אוכל לרעבים. הוא גייס את כל המנזרים שלו למשימה הזו וסירב לעשות הפרדה בן נוצרים ליהודים או פגניים, מאכיל את כולם בטענה שלא ניתן להבדיל בן מערכת העיכול של יהודי ושל פגני לבן מערכת העיכול של הנוצרי. בזיל שהייה דמות נערצת, שכנע רבים ללכת בדרכו, הוא גם בנה בית חולים לחולים ואכסניות לנודדים.

בוועידת ניקיאה בשנת 325 נוסחו עיקרי האמונה הנוצרית, ובראשם עקרון השילוש שהוא אחד. עקרון זה סבל התנגדות רבה בעיקר בשל התנועה האריאנית שהתפשטה במזרח וסחפה אחריה גם את הקיסרים. היחיד שעמד בפרץ היה בזיל הגדול.

בזיל ניסה לאחד את האמונה לכיוון הדוגמה הניקאית והתעמת עם הקיסר וולנס לשם כך. הקיסר דרש את כניעתו ובזיל סירב. הקיסר המופתע ציין לפני בזיל שאף בישוף לא התנגד לו עד כה. ולכך ענה בזיל: "כנראה שעד עכשיו לא פגשת בבישוף אמיתי".

בזיל המליץ לקרוא פילוסופיה ומדע יווניים והאמין שהם נותנים עומק לאמונה הנוצרית. ניתן בעזרת עיניים נוצריות לראות בהם רובד של משמעות נוספת.

 

מתוך הספר של יוסף פטריך:

בסיליוס ראה בנזירות את דרך החיים היחידה היאה לנוצרי, ובאורח החיים השיתופי הקוינוביטי את הצורה המושלמת היחידה לחיי נזירות. לתורתו האסקטית יש מצע תיאולוגי ופילוסופי עמוק המושתת על כתבי הקודש, ותקנותיו לא באו אלא לבארם. ביסודה של תורה זו, מלבד הדבקות בכתבי הקודש, עומדת אהבת האל ואהבת הרע. משום כך חיפש להקים את מנזריו בארץ הנושבת, בקרב קהילות הנוצרים בערים, בעיירות ובכפרים, ולא בחבלי ארץ מרוחקים ומבודדים.

המסגרת החברתית שבה חיים נזירי הקוינוביון נקראת אחווה, זוהי קהילה בעלת גודל צנוע, ובה חיים יחדיו חיי שיתוף כ30-40 נזירים. לכל אחווה יש אוטונומיה, אך כדי להדק את הקשרים ביניהן הורה בסיליוס לראשי האחוות להתכנס לעתים מזומנות במקומות קבועים, ולדון יחדיו בענייני משמעת. המנזרים כולם כפופים למרותו של האפיסקופוס, שבתחומי הכס שלו הם יושבים.

המבנה הארגוני פשוט למדי, בראש האחווה עומד ה"ראשון" , שעליו לדאוג לכל האחים כאב למשפחתו. עוזר לו בניהול הקהילה, משנה. שעליו למלא את מקומו בהעדרו. לנזירים הזקנים והמנוסים, המצטיינים באורחותיהם, יש מעמד מיוחד באחווה, אך ראש האחווה הוא הקובע והפוסק, והנזירים כולם חייבים לסור למשמעתו. עקרון הציות לממונים ועקרון העוני הם שני עקרונות בסיסיים שהנזיר חייב בהם. נזכרים גם בעלי תפקידים אחרים מלבד המשנה: אחראי על בית המלאכה, אחראי על חלוקת הנדבות לעניים, מחסנאים, מטפלים בחולים, מורים.

חיי היום יום הם שילוב של תפילה ומלאכה. בסיליוס קבע מחזור תפילה בן שבעה מועדים קנוניים ביממה. התפילות נערכו במשותף בכנסייה. בניגוד לאבסתטיים ראה בסיליוס במלאכה מרכיב חשוב בשגרת יומו של הנזיר. המלאכות שהמליץ עליהן היו: אריגה, סנדלרות, בניין, נגרות, נפחות וחקלאות. הוא קבע שהתוצרת החקלאית תשמש את צורכי המנזר והעודף יחולק לעניים. המנזרים לא נתפשו בעיניו כמרכזי ייצור ומלאכה גדולים כמו שהיו הקוינוביה בפכומיאנים במצרים. למשכילים ולמוכשרים בקרב הקהילה הוא התיר להתמסר ללימוד ולעיון בכתבי הקודש, והיתר לכך יש לקבל מראש האחווה.

בסיליוס הטיף למתינות בסגפנות ולאי הפרזה בצום או בערנות. נאסר על הנזיר לקבוע בעצמו את שיעור הסגפנות, או למנוע מפיו מאכלים מסוימים המוגשים לכול. כל סטייה מן הנורמה בכיוון של אסקטיות יתרה נתפשה כרדיפה אחר תהילת שווא.

בתורתו של בסיליוס נודעה חשיבות רבה לגמילות החסדים ולעבודה הסוציאלית של הנזירים בקרב הקהילה החילונית: עזרה לחולים, אספקת אכסניה לעוברי אורח, דאגה ליתומים, הוראה וחינוך לילדים בבית הספר הצמוד למנזר. ועל כן, בכל אחווה בסיליאנית יש למצוא אכסניה ובית חולים וכן בית ספר.

 

בחוקה היוסטניאנית (מאה 6 – יוסטניאנוס הקיסר כותב קובץ חוקים המשמש עד היום) לגבי מנזרים נקבע שכל הנזירים בקוינוביון חייבים לאכול יחדיו וגם ללון יחדיו באולם שינה משותף, כל אחד על גבי מזרון קש נפרד. מטרתו של הסדר זה הייתה לאפשר לכל נזיר להיווכח בכנות הכוונות והמעשים של כל אחד ואחד, להעיד על כבודו וצניעותו של האחר ולבל יאריכו הנזירים בשינה. אם אין די מקום לכל הנזירים באולם אחד, יש לחלקם בין שני אולמות או יותר. חל איסור על החזקת חדרים פרטיים נפרדים בקוינוביון. זכאים לכך רק זקנים וחלשים...

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו