לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

סוד האיקונין

ציורי האיקונין והאמנות הנוצרית.

פולחן האיקונות מופיע בנצרות המזרחית במאה השלישית, בתחילה בבתי קברות ובחדרים פרטים, ובהמשך השימוש בהם גבר עם התפתחות פולחן הקדושים. יש בנושא זה ויכוח בין חוקרי האומנות הביזנטית: חלק מהחוקרים סבורים שמקור האיקונין הוא באומנות של ציורי ארונות מתים מעץ במצרים. בקברים עתיקים נמצאו ארונות ובהם תמונות של הנקברים, יש דעה המייחסת את האיקונין לשם. כשלוקחים ומשווים את התמונות של הנפטרים ממצרים ואיקונות של סנטה קתרינה (מקום האיקונין הקדומים בעולם) זה מאד דומה. חלק אחר מהחוקרים טוען שהמקור הוא העולם הפגאני - רומי.

מכל מקום במאה השלישית החלה סגידה לאיקונות, ששימשו לתהלוכות, ועוד. הנימוק המרכזי לכך היה שיש המשכיות בין הצלם לבין הדמות שאותה הוא מייצג, האיקונות נתפשו כאיבר של האלוהות עצמה. כשם שישוע התגשם בחומר כך מופיעה תכונת נושא הציור דרך הציור עצמו. בנוסף לכך האיקונות נתפשו ככלי עזר לימודי למען הנחלת הנצרות להמונים שלא ידעו לקרוא. האיקונות נחשבו למביאות ברכה ונישאו על ניסים בדרך לקרב, שימשו לריפוי חולים וכקמע להבאת הצלחה לחיים.

במאה השמינית התחילה מלחמה על האיקונות. הקיסר הביזנטי ליאו השלישי אסר על שימוש בהם וציורם ב717 בטענה שהם עוברים על האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". בעקבות זאת התחוללה במשך יותר ממאה שנה מלחמת אזרחים באימפריה הביזנטית בין תומכי האיקונות לבין מתנגדיהם!  המגן הגדול של פולחן האיקונות היה יוחנן מדמשק, שהדגיש את ההמשכיות שבין החומר והרוחני "איך אתם, שהנכם נראים, יכולים לעבוד דברים בלתי נראים?" 

ישוע היה קודם לא נראה, אך בעקבות ההתגשמות הוא נראה, ובכך ביטל את האיסור המקראי על אי עשיית צלם ותמונה. הטוענים שאי אפשר לעשות צלם של ישוע שוללים את ממשות ההתגשמות.

"כל עוד היו בחיים, הקדושים היו מלאים ברוח הקודש, לאחר מותם החסד של רוח הקדוש קרוב אל נשמותיהם, אל הקברים שלהם, אל האיקונות הקדושות שלהם". האיקונות הם קולטי אנרגיה אלוהית, הם משחזרים את הזמן ההוא ומאפשרים לתקשר עם השמיים

בסופו של דבר תומכי האיקונות ניצחו! והיום האיקונות רווחות בנצרות האורתודוקסית בכל כנסייה, ראשית כל על האיקונוסטזיס (חוצץ) המפריד בין אזור המזבח שאליו יכולים להיכנס רק הכמרים לבין גוף הכנסייה, בין קודש לחול, ובמקומות נוספים. לרוב יש איקונה קדושה שמוצבת לפני החוצץ וקשורה למוטיב של הכנסייה או לחג.

המטרה של האיקונות לפי האבות הכנסייה הייתה לרומם את האדם
"איקונים מרימים את הנפש והמחשבה של המאמין שרואה באיקונין את תחום הרוח, הלא מתקלקל, של ממלכת האלוהים, בצורה הקרובה ביותר שניתן להגיע אליה באמצעים חומריים."

על האיקונוגרף להיות איש תפילה ולחיות חיים של תפילה ושל צום "האיקונוגרפים צבעו בעודם מתפללים". האיקונוגרפיה מתארת את הקדושים לא כפי שהיו בחיי היום יום שלהם, אלא כפי שהם בנצח. האיקונוגרף מעביר את החזון שלו של העולם השמימי לא דרך סמלים כמו השקיעה או מלאכים מנגנים על נבל, אלא דרך צורות מיסטיות וצבעים. האיקונוגרפיה מבטאת צורות רוחניות שיוצאות מהתופעות הטבעיות, עולם שהוא מעבר לעולם התופעות, עולם רוחני.

האיקונוגרפיה היא תיאולוגיה בקו ובצבע. צורת הקדושים ומתאר המאורעות הוא קבוע וארכיטיפי. האיקונוגרף משתמש בצורות מסורתיות ובטכניקות מסורתיות. אחד הדברים הבולטים בתמונות הוא הצורה הלא טבעית של הבגדים. הקיפולים של הבגדים נותנים צורות גיאומטריות המראות על סדר שמימי. גם הפרצופים הם מסוגננים, ומראים את הטבע האנושי משתנה לאלוהי ולא פרצופים אמיתיים. הידיים דקות בדרך כלל ובעלות הבעה ולעיתים בתנוחות ברכה. ההילה היא תמיד עיגול מושלם. בניינים צמחים וחיות מתוארים בצורה סכמאתית ופשטנית. האיקונוגרף מעוות גם את סדר הזמנים ואת החלל. מאורעות שקרו בזמנים שונים יכולים להראות כקורים בו זמנית. הגודל תלוי פעמים רבות ברוחניות.

"גם אם האיקונוגרף ראה בחייו קדוש כלשהו, הוא לא מצייר אותו באופן טבעי, אלא באופן רוחני, מואר על ידי החסד השמימי". לכל קדוש יש את הייצוג הייחודי שלו, ולעיתים מלווה לתמונתו חפץ או דבר כלשהוא שמסמל את מהותו וחייו. באיקונים רבים הקדושים מחזיקים מגילה המצטטת את מילותיהם, או אמרה שמאירה משהו מהותי מחייהם. ישנם ספרי הדרכה לציור איקונים. סנט בסיליוס אמר: "מה שספרי הבשורה אומרים במילים, אומר האיקונוגרף ביצירתו".

 

תהליך ציור האיקונוין:

בצביעת האיקונות יש עניין רב. ראשית דבר ציור איקון מתחיל במדיטציה והכוונה, הן של מזמין האיקון, והן של הצייר, הלומד על הדמות ומחפש צורות מסורתיות של הציור. לאחר תקופה של התכוננות והכנה מתחיל הציור עצמו. הציור מצויר על לוח עץ, שעל העץ מורחים כמה שכבות של שיש מפורר או גבס מעורב בביצה ודבש כרקע. הביצה היא סמל לישוע, הרקע הלבן מסמל את הטוהר הרוחני שמאחורי עולם התופעות, וכמו כן, מכיוון שצבעי האיקון שקופים בחלקם, הוא זוהר, ולו גם בצורה לא מודעת, דרך הצבעים. לאחר הלבן צובעים את האזורים באיקון שצבועים בזהב, זהב מסמל את הרוחני, ואת העולם האלוהי, הזהב הוא ציפוי זהב אמיתי. לאחר שהרקע מוכן מתחילים בציור הדמויות. מעבירים את הדמות בעפרון לציור וחורתים את קוויה. כך שגם עם הצביעה הם יישארו ברורים. מסמלים את ההילה שסביב הראש בעזרת מחוגה עם עפרון אדום, ומתחילים בתהליך הצביעה. הצביעה מתבצעת מהצבעים הכהים לבהירים. בתחילה צובעים הכול בצבע רקע כהה, ועליו מתחילים לצבוע את הצבעים הבהירים, הצבעים הכהים ברקע נותנים עומק לדמות, הצבעים שמשתמשים בהם הם על בסיס ערבוב עם חלמון ביצה, והם רק צבעים שמופקים מחומרים טבעיים. את אזורי הגוף צובעים תחילה בירוק זית כהה, ואז מתחילים להבהיר.

צייר האיקונין נקרא כותב האיקונין, כיוון שהוא יוצר שפה. יש תפילה מיוחדת כשהוא ניגש לעבודתו, מבקש מהאל שינחה אותו לצייר באופן נאמן ככל האפשר לרעיון.

ישנה חוקיות מסוימת בציור. על אורך האף להיות שליש מאורך הפנים, ושווה לגובה המצח, ולגובה הסנטר עם הזקן. על אורך האף להיות שווה למרחק מהמצח לקודקוד. כמו כן יש משמעות לצבעים. צבעו של ישו הוא כחול שמשמעו אלוהות, שלפרק זמן קצר לבש בשר ודם – אדום. בגד כחול ותחתיו לבוש אדום. הצבעים אצל מריה הפוכים: היא אדם –  דבר המוטא על ידי הצבע האדום, שהכיל בתוכו אל – המבוטא על ידי הצבע הכחול. אדום מסמל התגשמות האלוהי בארצי, כחול יכול לסמל גם הרשאה אלוהית, לבן טוהר, אור ראשוני, זהב, אצילות, שמימיות. ירוק – גדילה והתחדשות.

ניתן להבחין בשלושה סוגי איקונין של ישוע: שלושה אבות טיפוס: הראש בלבד. דמות שלמה, ואדם עומד. קיימים ארבעה סוגי איקונות של מרים שמהם התפתחו מאתיים טיפוסים המוכרים כיום: מרים על כס המלכות, מרים אם הרחמים – מצמידה את לחיה לזה של התינוק, מרים מתפללת – המתוארת כשידיה כלפי מעלה, מתפללת עבור האנושות, ומרים מורת הדרך – כשישוע יושב עליה והיא מצביעה עליו. 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו