לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

סיפור הבריאה - טיולים לרחבי העולם

סיפור הבריאה המצרי.

במצרים היו ארבעה מרכזי הוראה עיקריים ולכל אחד סיפור בריאה שונה:

הליו פוליס- מצפון מזרח לקהיר. שם התייחסו לאל אתום ולרע

ממפיס – בירת הממלכה הקדומה מדרום מערב לקהיר. שם התייחסו לאל פתה.

הרמופוליס – אמצע הדרך בין תבאי לממפיס. שם התייחסו לאל תחות.

תבאי - שנקראת היום בשם לוקסור. שם התייחסו לאל אמון.

 

 

סיפור הבריאה באופן כללי ומעורבב בגרסאות שונות

לפני היות האלים היה רק אינסוף מימי חשוך שמכונה נון, שהאנרגיות הבראשיתיות שלו אצרו בתוכם את הצורות האפשריות של כל היצורים החיים. הרוח הבורא היה קיים במים הקמאיים הללו, אבל לא היה לו מקום שבו יוכל ללבוש צורה. כוחות ההרס של התוהו התגלמו בנחש הגדול עפפ, הקרוי בפי היוונים אפופיס.

מתוך הנון עלתה גבעה קמאית, סלע ראשון, שם יכלה האלוהות הראשונית לבוא לכלל קיום, היא לבשה צורת ציפור – בז, אנפה או נחליאלי צהוב – שנח על הגבעה. גרסה אחרת של סיפור הבריאה הייתה לוטוס קדמוני שעולה מתוך המים וכשנפתח מתגלה בו אל ילד, אל השמש רע.

האלוהות הראשונית מחוננת בכוחות אלוהיים כגון חו – דיבור סמכותי בעל כוח קסם, סיא – תפישה אינטואיטיבית, וחכא – מאגיה. בעזרת הכוחות הללו משליט הבורא סדר שמתגלם בדמותה של האלה מאעת. משמעות המילה – צדק , סדר, אמת והרמוניה. אלא שהסדר האלוהי נתון כל הזמן בסכנה לחזור לתוהו. המעאת נמצא בכל דבר וכל דבר יש לו את המעאת שלו.

האלוהות הראשונה נעשית ערה לבדידותה ובוראת אלים ובני אדם בדמותה וכן עולם שיוכלו לאכלסו. נאמר שהאלים נבראו מזיעתו של אל השמש, ובני האדם – מדמעותיו.

 

סיפור הבריאה המצרי מופיע בצורה אחרת בכל מרכז, אך בעקרון הוא אומר כך:

לפני הכול, לפני הניגודיות, היה רק כוח אחד לא נתפש, יחיד ומיוחד, חבוי בתוך ה"נון" – הים הקוסמי האינסופי. מחוץ לגבולות הזמן והחלל. המסתורין הגדול הוא המסתורין של המעבר מהאחד הזה לרבים, מהלא נראה לנראה. במקביל לאחד הזה השרוי בכל נשאר גם חוק אלוהי אחד, אמת אחת, השרויה בכל, והיא המעאת – אלת האמת – עקרון האמת, עקרון זה נשאר בברואים עם הבריאה.

 

האחד יכול להיות מוגדר דרך תכונותיו האינסופיות, שמות אלו מייצגים את העקרונות הפועלים האקטיביים – הנטרו, כוחות קוסמיים שמתבטאים ביצירה של העולם. בכתבי הפירמידות, הכתבים המצריים הקדומים ביותר, קוראים לאותם כוחות – נטרו – ודרכם מגיע הפרעה חזרה לשמיים לצדו של אביו, האלוהים, היכן שיחיה לנצח בצורת רוח זוהרת.

האימפולס הראשון הוא הרצון של הבורא לדעת את עצמו, וזה מסומל על ידי הלב. פעולת ההוצאה לפועל מסומלת על ידי היד, הקשת, או הבומרנג. התוצאה מסומלת על ידי החיפושית קפרי, שעוברת דרך שלושה שלבים בסיסיים: זחל, גולם, ביצה וחיפושית. :

 

 

סיפור הבריאה של הליו פוליס

סיפור הבריאה הוא סיפורו של אתום, האל העליון, הכוח האחד, שעל ידי רצון שבליבו, רצון המסמל מודעות, ועל ידי פעולה של ידו, הקרין את שמונה הישויות שמהם נברא העולם. קודם כל נוצרו שו ותפנות, חלל ולחות, מה שממלא את החלל. ואחר כך נוצרו השמיים והארץ, גב ונות. סיפור בריאה זה מלמד על יצירת עולמות רוחניים, רקיעים רוחניים, קודם שנוצרו השמים והארץ הפיזיים. 
הרצון של אלוהים לדעת את עצמו הוא זה שיצר את הבריאה, והוא סומל על ידי הלב. הלב יוצא לפועל על ידי יד שזורקת או פועלת או אפילו מאוננת. לפעמים ההוצאה מהכוח לפועל מסומלת על ידי חץ או בומרנג. התוצאה של ההתהוות מסומלת על ידי החיפושית!

כתבי הפירמידות מדברות על פרעה שעולה לשמיים וזוכה לחיות לצד אביו בצורת רוח מאירה – אקה. הכוחות שנוצרו מאתום הם הנטרו, כוחות קוסמיים, אלו הם עקרונות קוסמיים שמהם העולם נוצר. אתום משמעו הכול ויחד עם זאת כלום. הפוטנציאל הטוטלי של היקום שצריך ליצור את עצמו:

"ברכה לאתום! ברכה לקפרי, שנהיה מעצמו!

אתה מסתכם בשם זה שלך של "גבעה" אתה נהיה בשם זה של החיפושית קפרי."

"אתום – קפרי" , אתה מסתכם כגבעה, אתה מרים עצמך למעלה כמו ציפור הבנו מאבן הבן- בן במקומו של הפניקס בהליופוליס".

 

אתום עולה מהמים הקוסמיים בצורה של גבעה, אז הוא "יורק החוצה" את הראשון מבין התכונות האלוהיות או הכוחות: שו, העיקרון של האוויר והחלל, מסומלת על ידי הנוצה שהיא לובשת על ראשה. אתום יוצר אזי מחומר את העיקרון השני, תפנות בעלת ראש האריה, שככל הנראה מייצגת את יסוד האש.

לפי גרסה נוספת אתום מאונן ויוצר מהזרע שלו את שו ותפנות.

לפי גרסה נוספת אתום יוצר על ידי הקרנה מלבו שמינייה של יסודות ראשונים, שהם, ביחד אתו התשיעייה הגדולה של הליופוליס: שו ותפנות. גב – האדמה נות – השמיים. אוסיריס ואיזיס, סת ונפיתיס, ארבעה האחרונים הם ישויות של החיים המחזוריים, של לידה ומוות.

אתום נתפש כנושא האש הלא נראית, הסיבה – עדיין מטאפיזית – של ההתעוררות של ההגדרה הראשונית.

התשיעייה מולידה את העולם. המלך – הפרעה נולד מהם. הפרעה יוצא מהירכיים של התשיעייה. המספר 9 התקשר ללידה, תשעה חודשי לידה.

 

המספר 8 הוא 1 שהפך ל2, 2 שהפכו ל4, 4 שהפכו ל8. זאת אומרת תוצאה של שלוש חלוקות. החלוקה החשובה והמסתורין הגדול הוא המעבר מ1 ל2. יצירת שתי כוחות מנוגדים שימשיכו אחר כך באופן אוטומטי את החלוקות הבאות. שתי כוחות אלו מסומלים במיתוס המצרי על ידי הורוס וסת.

המתמטיקה המצרית הייתה מבוססת רק על החלוקה וההכפלה לשניים, לכל מספר אחר היו מגיעים דרך החלוקה לשניים.

 

"אני אחד ההופך לשניים. אני שניים ההופכים לארבע אני ארבע ההופכים לשמונה. לאחר מכן אני שוב אחד" ארונו של פתמון במוזיאון קהיר 1160

 

סיפורה של התשיעייה – תשע האלים של און (הליופוליס):

הראשון הוא אתום שגרם לחלוקה הראשונה בין זכר ונקבה כאשר נטל את זרעו בפיו ופלט ביריקה או בעיטוש את שו ותפנות – אלי האוויר והלחות. השניים הללו יצאו לשוטט במחשכי הנון, רע - אתום, שלא ידע היכן הם, שלח את עינו האלוהית, כוח של להבה אדירה, הנחשבת לבתו של אל השמש, לחפש אותם, האלה חזרה עם שו ותפנת, ובני האדם הראשונים נוצרו מן הדמעות שהזיל רע - אתום מרוב שמחה על פגישתו עם ילדיו האובדים.

משו ותפנות נולדו גב – אל הארץ ונות – אלת השמיים. הם נצמדו בחיבוק כה צמוד עד שלא נותר מקום לדבר ביניהם, נות הרתה לגב, אבל ילדיה לא יכלו להיוולד (מעניין שכאן השמיים הם נקבה והארץ זכר, ולא להפך). בסופו של דבר התערב אביהם – אוויר – שו והפריד ביניהם בעזרת שמונה בריות שנודעו בשם אלי חח. בעזרתם החזיק שו באלת השמים גבוה מעל הארץ, על מנת שיהיה די מקום ליצורים החיים ולאוויר שהם נושמים. המים הקדמונים הוסיפו להקיף את שו ותפנות. והם מקיפים את כדור הארץ עד היום. המצרים האמינו שהמים הקדמונים ממשיכים להקיף את יקום הארץ והשמיים, וכן שיש שמים נוספים מתחת לאדמה.

ילדיה של נות היו אוסיריס ואיזיס, סת ונפתיס. אוסיריס ואיזיס התאהבו זה בזה בעודם ברחם, נפתיס בזה לאחיה סת.

 

במקדש אל השמש באון נחשבה הבנו לאלוהות הראשונה. ציפור זוהרת זו שתוארה כאנפה הייתה התגלמותו של אל השמש הבורא, והיא שהביאה את האור הראשון למחשכי התוהו כאשר נחתה על הגבעה הקמאית (לעיתים אבן בצורת פירמידה) והיא השמיעה קריאה שהייתה הצליל הראשוני. היוונים זיהו את ציפור הבנו עם הפניקס.

במקום בו היו המים הראשונים, נוצרה ההתגבשות הראשונה בצורת אבן הבנו. אבן זו הייתה בנויה בצורת פירמדיון. ויש אומרים שהפירמידות הם חיקוי שלה.

 

 

סיפור הבריאה של ממפיס.

פתה הוא הנפח השמימי, הוא עצמו התגלמות האש הראשונית ונותן לה צורה. פתה מאפשר על ידי המילה והכוונה את מה שמתכוון לעשות רע. יש שלב ביניים של בריאה בין האלוהות לבין התשיעייה ואת שלב זה ממלא פתה. הוא יוצר את הארכיטיפים של האניאד – התשיעייה, "הנטרו שקיבלו חיים בפתה". הוא נהפך לאדמה שמתרוממת מעצמה. פתה הוא דמות יוצרת, בוראת, בהמשך לרע שהוא דמות מאצילה. הוא יוצר דרך המילה ודרך הלב. ללב וללשון יש כוח על פני כל שאר החלקים, מכיוון שהלשון מתארת את מה שהלב מדמיין. וכך פתה יוצר מחדש את האניאד, ונותן מקום לכל התכונות של הדברים.

פתה יצר את האלים על ידי כך שחשב עליהם בלבבו (שימו לב שאיבר החשיבה הוא הלב) והגה אותם בפיו. על ידי הגיית שמותיהם האלים נוצרו. הוא קשור לשמות האלוהיים...

פתח הוא אל האומנויות. הוא יצר את האלים ממתכות יקרות. הוא הכוח האינטלקטואלי מאחורי הבריאה. הוא סיבת הסיבות, האור הבורא.

 

"זה היוצר עצמו כלב, היוצר עצמו כלשון, בצורתו של אתום, הוא פתה, הקדום מאד, שנתן חיים לכל הנטרו". 

האניאד  שהיו "הזרע והיד של אתום" נהיים ה"שיניים והשפתיים של פתה" ונותנים שם לכל דבר, מביאים אותו לידי בריאה. תכונות ועקרונות אלוהיים יכולים להיכנס בעקבות זאת לכל המינים של הדברים – מינרלים, צמחים או חיות – ולהתגשם דרכם. למעשה פתה הוא יצירה מחודשת של העולם הזה בדמות העולם השמימי. הכנסת האנרגיה, ה'קה' וה'בה' לעולם הזה, וזה נעשה לאחר שיוצרים את הבניינים והפסלים של האלים. עבודת יצירה זו היא עבודתו של פתה. פתה יוצר שלישיה ביחד עם סחמת, זוגתו, שמשמעה בעלת העוצמה, ונפרתום "ההתגשמות של אתום" בנו. .

 

 

סיפור הבריאה של הרמופוליס.

משם מגיעה התיאור של הנון כנשלט על ידי שמונה כוחות שהם ארבע זוגות נחשים, ותיאור בריאה קצת אחר: "הוא יצר את השמונה, הוא יצר את גופו כזה של ילד קדוש המגיח מתוך פרח הלוטוס במרכז הנון". השמונה יוצרים ישות אחת שהיא רע – אל השמש שממנו מתחילה הבריאה.

ב"נון" חיים ארבע זוגות של נחשים:

נון ונונט, שמשמעם מים ראשונים ואינרציה.

הה וההט שמשמעם חלל אינסופי.

קק וקקט שמשמעם חושך.

אמון ואמונת שמשמעם העולם הנסתר.

 

גרסה זו של סיפור הבריאה המצרי מזכירה כמובן את סיפור הבריאה בתנ"ך: "והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".

מים זה נון ונונט,

חושך זה קק וקקט,

תהום זה ההה וההט,

ואמון זה האלוהים הנסתר,

מכאן גם המילה אמן, ומכאן גם התפתח פולחן אמון בממלכה החדשה.

מתוך הנון שבו יש שמונה זוגות נחשים עולה פרח הלוטוס. עליו יש את הילד רע היוצר את התשיעייה ואת העולם.

האלוהויות הראשונות יכולות להיות מתוארות בכמה צורות: נחשים, צפרדעים (מסמלים גם את הפרימה מטריה באלכימיה), ולעיתים גם בבונים המקדמים בברכה את זריחת השמש.

השמינייה היא הביצה הקוסמית שממנה בקע אל השמש. באחד המקדשים בחמנו היה קבור חלק מקליפת הביצה הקוסמית.

הלוטוס במצרים היה תמיד סמל של ארבע היסודות: צומח ממים אל השמש, אל האוויר, והוא עצמו שורשיו באדמה. הילד נולד מתוך הלוטוס. הילד שנולד מתוך הלוטוס הוא רע – אל השמש, עקרון האור. וגם בתנ"ך, מתוך המהומה נולד האור. רע איננו השמש עצמה, אלא הוא עקרון האור החודר אל השמש וגורם לה לזהור. רע הוא גם לא האור, אלא מה שגורם לתופעה של האור.

 

 

סיפור הבריאה של תבאי

בתבאי התשיעייה הגדולה של הליופוליס הופכת ל15 שבראשם אמון שהיה רק דמות משנית בשמינייה של הרמופוליס. אמון שסמלו הוא הטלה מחליף את מנטו שסמלו הוא השור, דבר זה קשור בהחלפת העידנים האסטרולוגים בשנת 2000 לפני הספירה מעידן שור לעידן טלה. לפני עידן השור שלט במצרים עידן התאומים, וזה היה זמן שבו היו שתי ממלכות במצרים, לכל ממלכה היו שתי ערי בירה. ה15 זה השמינייה של הרמופוליס בתוספת אמון רע, גב ונות, וארבעה האחים והאחיות.

 

לפי המיתולוגיה התבאית בתחילת הזמן היה נחש בשם קם את אף "זה שהגשים את זמנו". נחש זה הפסיק להתקיים כשזמנו עבר. היה לו בן בשם איר– רע "היוצר של האדמה". אי-רע המשיך את עבודתו של אביו ויצר את שמונה הראשוניים של הרמופוליס, שביניהם אנו מוצאים את אמון, שהכריז על עצמו כעל הנחש הראשוני.

יש לנו רשומות של ארבע דורות של בריאה:

  1. הנחש קם את אף שנהפך לאמון רה של קרנק
  2. הנחש איר-רה שנהפך למין אמון של לוקסור (מכאן התהלוכות שהיו בין קרנק ללוקסור)
  3. שמונה הראשוניים, שאחד מהם הוא אמון, שיוצר את עצמו מחדש.
  4. הילד השמימי שיוצא מהלוטוס בהרמופוליס, במילים אחרות רה, תוצר של שמונה הראשוניים, שגם נהפך לאמון.

בכדי שהגנאלוגיה הזו תעבוד אנחנו צריכים לצאת מתוך נקודת הנחה שהעתיד יכול לבוא לפני העבר, ושישות יכולה להיות הסבא של עצמה. רה הוא גם ילד וגם אבא.

 

ההבדל בין אמון של קרנק לאמון של לוקסור הוא באיכות של ההגשמה של העיקרון הלא מוגדר: "זה ששמו חבוי". היצור העליון בשם אמון - רע שמתואר במצב הליכה, הוא נשמת החיים החיונית שחיה מעבר לכל הדברים. תחת השם אמון רע הוא מבטא את אספקט השמש, תחת השם מין-אמון, המיוצג עומד, חנוט, ועם זקפה (מכאן אולי השם מין), ידו מורמת עם השרביט, ועל ראשו שתי נוצות גבוהות, הוא מבטא את האנרגיה שמאחורי השמש, האנרגיה של ההתעוררות המינית כפי שהייתה לאוזיריס המת. בצורה זו הוא קולט את האנרגיה השמימית. זה מתבטא גם בסרט האדום המקיף את מצחו ומגיע לאדמה (מעין ארכה). האדם ההולך מבטא את התנועה ביקום, האדם עם הזקפה מבטא את האנרגיה הסמויה הגורמת לדברים לגדול, מבלי שיעשה שום דבר.

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו