לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

סיפורו של עזים

סיפורו של עזים.

עזים הוא אנגלי בן 57 שהיה מקורב לבולנט ראוף מהמחסום האחרון. הוא אמן, צייר ואחד מאנשי בשארה, הבית ספר בסקוטלנד שהתחיל בולנט ראוף, בגיל 17 כבר חי כשנה במרוקו, מקיים את השריעה וצם ברמאדאן בשיא החום, כך לפחות הוא מספר, אלא שאתה לא יודע אם להאמין לדבריו או לא, במיוחד לאחר שמתגלה בלבול קרדינלי בסדר הזמנים שלו, ובמיוחד לאחר שהוא מספר לך שהיה מכור לסמים למשך תקופה ארוכה (אלא שעם הקשר עם בולנט ראוף זה דעך מעצמו, הוא מספר, פשוט נגמלתי בלא צורך לעשות שום דבר).

 

במאמר זה הוא מספר על הקשר שלו עם המסדר הבקטשי בתורכיה: הוא קיבל נסיב משייח' בקטשי בשם teflik baba ulutash שמשמע שמו זה אבן עתיקה. ולאחר מכן נסיב שני, לפני כמה שנים, מelemi baba שהוא אחד משבע alifi baba בעולם. וקשור גם למסדר הבונים החופשיים, יש לו דרגה 33.

 

בגיל 23 עזים חולם חלום שהוא צריך להגיע להאגי בקטש. הקדוש מראה לו בחלום זהב, ואומר לו שהכל מתכלה חוץ מהזהב. למחרת הוא נוסע להאגי בקטש בעידודו של מורהו בולנט ראוף. האדם הראשון שהוא פוגש נהיה הבבה שלו, והוא נהיה כעבור חמש שנים הנסיב שלו, לכל בבה יש רק נסיב אחד, שמו של הבבה – טפיק בבה אולוטש (אבן עתיקה), הוא מזמין אותו לביתו. עזים יושב שעות וימים בטורבה של האגי בקטש ומתקשר עם הקדוש. במשך חמש שנים הוא מגיע לכפר ב6 במאי, הזמן של המפגש בין חידר לאליהו, ושוהה שם כמה ימים עד שבועות. לאחר חמש שנים הוא הופך להיות הנסיפ של טפיק בבה, שהוא איש פשוט, לא יודע הרבה, וגם אין תקשורת מילולית ביניהם, מכיוון שעזים לא מדבר תורכית וטפיק לא מדבר אנגלית. אבל יש סוד תקשורת אחרת, הם יושבים יחדיו ומסתכלים על נר, מתקשרים....

 

החניכה הבקטישית השנייה, והנסיב השני שעזים מקבל, זה לפי כשנתיים שלוש, מאדם בשם אלמי בבה באיסטנבול, במשך שנתיים לפני קבלת הנסיב הוא מרגיש כאילו חייו ניטלים ממנו. ההרגשה היא פיזית ממש ומורגשת באזור הצוואר, כאילו מישהו חותך אותו בסכין... לאחר שנתיים הבבה אלמי אומר לעזים להקריב קורבן מיוחד לאור קבלת הנסיב שלו. בקורבן כזה הדרוויש מזמן אליו את הכבשה, מזמין אותה לבוא במבטו, הכבשה ניגשת ומושיטה את צווארה, השחיטה נעשית ללא התנגדות, כאילו הכבשה מגישה את עצמה מרצון, מכושפת. לאחר השחיטה הדרוויש עושה מהכבשה חוט שאותו הוא תולה על צווארו, ועור שעליו הוא יושב במיידן, זה העמדה שלו, הפוסט. הכבשה היא כמו הקורבן האברהמי.

עזים מקריב את הקורבן ואיך שהוא עושה זאת הוא מרגיש כיצד תחושת המועקה שליוותה אותו שנתיים נושרת מעליו, התחושה שהוא נשחט, מת, נעלמת, הכבשה לוקחת את זה ממנו.

"הלא זה ממש אקט של הבונים החופשיים?" אני אומר בפליאה...

"לבבה אלימי יש דרגה 33 בבונים החופשיים" עונה עזים מופתע אף הוא מהאינטואיציה שלי...

לפי עזים הבבה מערבב לפעמים בין הבנאות החופשית לבין הבקטישיות, נותן משמעות מיסטית ורגשית לטקסים, שזה המהות של החניכה של הבונים החופשיים. וכך כנראה גם בנושא הקורבן...

לאחר הקורבן יושב עזים עם בבה עלימי במשך שלושה חודשים לקבל ממנו את ההנחיות של ההתנהגות הנכונה של הדרוויש.

 

לפי עזים במסדר הבקטישי המקורי יש בבות זכר ובבות נקבה, הבבה זכר נקרא בבה – אבא, והבבה נקבה נקראת האנה – אימא, המוהיב (הדרגה הנמוכה במסדר) או הדרוויש צריך שיהיה לו גם אבא וגם אימא, ששייכת לטקה אחרת, כל אחד מלמד אותו דברים שונים, הבבה יותר את כללי ההתנהגות הנכונה, עשה ולא תעשה, האימא את הניואנסים, ההתחשבות, הרגישות. מחותנים מוהיבים בקטישים אסור שיהיו מאותה טקה, ואם יש שניים כאלו אז אחד עובר לטקה אחרת, כך שכל מוהיב יש לו אימא ואבא אחרים במקום האימא והאבא הטבעיים שלו, כמו כן כל זוג משתדך לזוג אחר, ויש ביניהם יחסים של האק דוסט (חבר אמיתי) ואחריות הדדית, אם אחד מהגברים מת, למשל, הגבר השני צריך לקחת אחריות על האישה שנשארה, היחסים הללו הם יותר מחייבים מיחסי משפחה!

 

אחת התכונות הנדרשות העיקריות מן הדרווישים היא לעמוד בכניעות, ראש מושפל, יד על הלב, ולהגיד על כל דבר שאומרים להם: "אוולה", שפירושו אישור וקבלה. דבר זה היה והנו חלק מהותי של הדרך, אך בעולם מודרני, עולם של אינפורמציה, עולם של אישיות ואינדבידואליות, ובמיוחד בעולם המערבי, לא בטוח שדרך זו מתאימה... כך אומר לי עזים.  אחד מהדברים שבולנט ראוף חידש היה להיפטר מה"אוולאה" הזה, וגם מהכניעה – פנה בשייך. יש סוגים שונים של פנה – כניעה, המקובל ביותר הוא פנה בשייך, אך יש גם מוות בקדוש – פנה פיר, ומוות באלוהים – פנה חק. בולנט ביטל כל זאת, הוא אמר: אני פחות משייך ויותר משייך...

ישנה כיום שאלה גדולה מאד בעולם הסופי והיא האם הדרך שהייתה נכונה עד היום נכונה גם לגבי העתיד, האם הטריקות (המסדרים השונים) לא סיימו את דרכם? את תפקידם? או צריכים לסיים את דרכם???

 

עזים, כאמור, קיבל את הנסיב השני שלו לתוך המסדר הבקטישי מבבה אלימי, נסיב שאושר בטקס הקרבת הקורבן. חלפו להם שנתיים, ואותו בבה אלימי, שנה לפני הטיול שלנו, התפרץ על עזים באמצעו של מפגש ציבורי בתורכיה, בגלל שהוא לא החזיק את כוס הראקי שלו בדיוק כמו שצריך לפי הפרוטוקול הבקטשי. מבחינת הפרוטוקול צריכה להיות הסתרה מלאה של הכוס בעזרת כף היד. עזים פספס בחצי סנטימטר, לפי דבריו הבקטישים באלבניה לא מקפידים על כך ביותר, ולזה הוא היה רגיל. אלא שלבבה אלימי זה היה מאד חשוב, או שהוא השתמש בזה בשביל לנסות ולהכניע את עזים?

"מה זה צריך להיות הדבר הזה?" הוא התפרץ לפני כולם.

"אתה לא נמצא בבית מרחץ".

"בגלל הביזיון הזה לא אגלה לך יותר סודות במשך שנה" הוא אמר.

 

לבבה אלימי יש שני צדדים, אומר לי עזים, צד אחד רך ונעים ואוהב, וצד אחר קשה וכועס עד כדי אכזריות, הוא הולך בדרך הישנה של הסופים של להרוג את האישיות של התלמיד, לשבור אותה, בכדי שאפשר יהיה לבנות אותו אחר כך מחד, אלא שחלק מהשבירה הזאת יש לה תוצאות לא טובות, ואתה מקבל אנשים תלותיים לגמרי שלא יודעים להסתדר בלי השייך ולא יכולים לחשוב בשביל עצמם. אני נגד הדרך הזאת, בולנט לימד אותנו דרך אחרת.

"אז מה ענית לו?" אני שואל "התעצבנת?"

"אמרתי לו שאם כך הוא יראה אותי רק עוד שנה" .

"אחר כך גם שלחתי לו מכתב כועס אותו הוא דאג להפיץ בין כל חברי הקהילה".

"אז נפרדתם?" אני שואל.

"אנחנו לא יכולים להיפרד" הוא אומר "החיכוך הזה הוא נחמד עד נקודה מסוימת. איימתי עליו שאפיץ את המכתב שלי באינטרנט. עכשיו זה בדיוק שנה מאז הריב. הוא הזמין אותי למפגש היום בשש בערב, ואני לא יודע מה הולך להיות במפגש הזה".

 

בבה אלימי הוא אחד משבע אליפי בבה בעולם, הם אלו שבוחרים את הדדה בבה הראשי של המסדר, ויש כרגע בעיה איך לבחור את הדדה בבה של כל העולם. שלושה בחרו בראשד ברדי (ראש המסדר באלבניה עד שנת 2010), שלושה התנגדו, באו לבבה אלימי שיכריע, הוא אמר: אני לא בעד ואני לא נגד. ראשד ברדי פירש את זה כאילו שהוא הדדה בבה בעוד שלא כך הוא המצב.

 

המשך הסיפור שבין בבה אלימי לעזים:

ובכן, לאחר יומיים פגשנו שוב את עזים.

"איך הייתה הפגישה?" שאלתי דבר ראשון.

"עזבתי את המסדר" הוא ענה

"החזרתי לו את הכובע והתלבושת והתסלים (ענק סמלי שלובשים על הצוואר)."

"למה?" שאלתי.

"הוא רוצה לחנך אותי. הוא רוצה שאני אסתפר, אמצא עבודה, אפסיק לחיות חיים בוהמיים ואתחיל לחיות חיים בורגניים. ולי טוב איך שאני, אין לי סבלנות לכל העניין הזה של "פנה בשייך". הוא נתן לי להמתין שלוש שעות ואז נמאס לי ופשוט החזרתי לו את התלבושת שלו ומהיום אני לא במסדר הבקטישי".

"אז אתה לא מסתכל יותר בנר?" שאלתי

"אני כן. אני עדיין אלוויק בקטישי. אני עדיין מחובר לרוח של האגי בקטש, יותר ממנו."

 

מדיטציה גורדייפית שלימד עזים:

לימדה אותה האישה שהמשיכה אחרי גורדייף, מאדאם משהו, חיה עד שנות ה90, בת 105, דעתה הייתה צלולה עד הסוף. גורדייף נתן את המדיטציה הזאת בכדי להחזיר את האנשים לאדמה לאחר מותו. אחרי מותו כל הגברים רצו להיות כמו גורדייף, וזה בלתי אפשרי.

אז ככה:

 

ידיים על הברכיים, כל הגוף ב90 מעלות, הידיים כמו נכנסות לברכיים, כמו מחליקות לתוך כפפה, המבט קדימה. באיזשהו שלב, מאבדים את הפוקוס, זה החלק הפיזי של המדיטציה. אחר כך מדמיינים את הלב ומישהו שאוהבים בתוך הלב. אחר כך את העין השלישית ומישהו שאוהבים בתוך העין השלישית. ואז מחברים את שלושתם, את המיינד, את הלב ואת הגוף.

גם הריקוד הסופי מחבר בין המרכזים: אתה אומר "אללה, אללה" זה המיינד, המוזיקה זה הרגש, והסיבוב זה התנועה והאינסטינקט.

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו