לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

פילוסופיה יוונית - טיולים לרחבי העולם

פילוסופיה יוונית – סיכומים מתוך הספר "עולמה של סופי".

 

פילוסופי הטבע

במאה ה6 לפנה"ס באזור מזרח הים האגאי מופיע זרם פילוסופיית הטבע. העוסק בשאלות כגון: האם קיים חומר ראשוני שממנו עשויים כל הדברים? איך יכולים אדמה ומים להוליד צפרדע? וכו'
מתוך כלל השאלות התגבשו שניים עיקריות:

מה המקור כל הדברים?

מה גורם לשינוי?

ישנם שלושה פילוסופים חשובים ממילטוס שניסו לענות על שאלות אלו, ואלו הם:

תלס: טייל בכל העולם כולל במצרים. חשב שהמים הם מקור כל הדברים, כל היצורים מקורם מהמים והם חוזרים להיות מים כשהם מתפוררים. הכול מלא אלים.

אנקסימנדרוס: חשב שהעולם שלנו הוא אחד מרבבות עולמות שנוצרים וכלים בתוך מה שנקרא "אפיירון – בלתי מוגבל.

אנקסימנס: חשב שהחומר הראשוני הוא האוויר, או האד. המים הם אוויר דחוס. האדמה מים דחוסים. גם האש היא אוויר.

 

גם פילוסופים בדרום איטליה, כמאה שנה מאוחר יותר שנקראים ה"אלאים", ניסו לענות על שאלות אלו, החשוב שביניהם היה פרמינדס. (באזור זה היו גם הפיתגוראים).

וכך אמר: כל מה שישנו היה קיים מאז ומעולם. החושים מספקים לנו תמונה כוזבת של העולם, תמונה שאינה מתיישבת עם שכלו של האדם. תפקידו של הפילוסוף הוא לחשוף את כל מיני ההטעיה שהחושים מטעים אותנו. האמונה המוצקה בשכלו של האדם היא הרציונליזם. התבונה האנושית היא המקור לידיעות שלנו על העולם. לא ייתכן שום שינוי ממשי.

 

לעומתו יש את הרקליטוס איש אפסוס שטען: ההשתנות היא ביסוד הטבע. "הכל זורם" "אי אפשר לרחוץ באותו נהר פעמיים". העולם מאופיין על ידי הפכים והמשחק ביניהם. יש תבונה אוניברסאלית – לוגוס המנחה כול דבר הקורה בטבע, חוק טבע. אלוהים. הרקליטוס הסתמך על ניסיון החושים.


אמפדוקלס: המקור של כל הדברים בטבע איננו אחד, אלא ארבע היסודות, ארבע השורשים: אדמה אוויר מים ואש. כל ההשתנויות בטבע הם תערובת של אדמה, אש, מים ואוויר. כשבעל חי מת השורשים נפרדים, אך הם נשארים כמו שהם לנצח. שתי כוחות פועלים בטבע: אהבה ושנאה: האהבה קושרת יחד דברים והשנאה מפרידה ביניהם.

אנקסגורס: 500-428 במקביל לאמפדוקלס. הסביר את העולם כמורכב מהולוגרמות שבהם יש הכול מכל בכל דבר, בכל דבר יש את הד.נ.א של הכול. מה שמחבר בין הדברים הוא "נוס" – שכל, רוח, תבונה. התעניין באסטרולוגיה. הוא היה הפילוסוף הידוע הראשון שחי באתונה. הואשם באתאיזם ונאלץ לעזוב את העיר.

 

דמוקריטוס: 460-370 המציא את תורת האטומים שמהם מורכב הכול –יחידות קטנות זעירות ובלתי נראות המתקיימות לנצח. אטום – אינו ניתן לחלוקה. היקום הוא כמו לגו. הטבע בנוי ממספר לא מוגבל של אטומים. הוא היה מטריאליסט – מאמין רק בדברים חומריים, הכול קורה בצורה מכאנית לפי חוקי טבע.

 

הסופיסטים:

לאחר פילוסופיית הטבע התפתח זרם הסופיסטים, הם התייחסו בספקנות לניסיון לגלות את חוקי הטבע. לימדו את תורת הנאום והשתכרו כמורים לאנשי אתונה. ביקרו את המיתוס, עסקו באדם ובמקומו בחברה.

פרוטגורס 485-410 קבע: "האדם הוא מידת כל הדברים". כששאלו אותו על האלים אמר: "בעניין האלים אינני יכול לקבוע מסמרות... כי יש הרבה דברים שמפריעים לידיעה, העניין הוא אפל וחיי האדם קצרים."

 

הסופיסטים ניסו לענות על השאלה מה טבעי בהתנהגותו של האדם ומה נקבע על ידי החברה, איזו היא צורת השלטון הנכונה. הם, לעומת סוקרטס, טענו שאין נורמות מוחלטות.

 

הפילוסופים

סוקרטס 470-399:

ניהל דיאלוג, נהג לומר שאמנותו דומה לאמנותו של מי שעוזר ליולדת להביא את ילדה לעולם. בעיני סוקרטס תפקידו היה לעזור לבני אדם ללדת את ההבנה הנכונה מתוכם, משום שהכרה – ידיעה אמיתית חייבת לבוא מבפנים. אי אפשר לכפות אותה מבחוץ, רק הכרה שבאה מבפנים יכולה להוביל לתובנה אמיתית. האמת כבר קיימת בתוכנו פנימה ומה שנותר הוא לגלות אותה. יש טוב מוחלט שקיים בתוכנו. סוקרטס נהג לומר שהוא שומע קול אלוהי עולה מתוכו. סוקרטס היה פילוסוף ולא סופיסט. הסופיסטים ביקשו כסף על פעולתם, הפילוסופים לא.

סוקרטס הכיר בכך שאינו יודע, אך אהב את החוכמה. סוקרטס שאל שאלות. הכרה נכונה מובילה לפעולה נכונה, רק מי שעושה את הנכון הוא "איש צדק". כאשר אנחנו עושים עוול, הסיבה היא שאיננו יודעים מה נכון לעושת, אף אחד לא עושה רע במודע. הבעיה היא חוסר ידיעה, לכן אם תוביל את האדם לידע הוא יעשה טוב. מי שיודע ופועל נכון מגיע אל האושר.

 

אפלטון 428-347:

היה בן 29 במות סוקרטס, מוות זה סימל עבורו את הפער בין החברה כפי שהיא לבין החברה האמיתית או האידיאלית. פרסומו הראשון הוא האפולוגיה של סוקרטס – נאום ההגנה שלו בפני בית הדין הגדול באתונה. ייסד את האקדמיה באתונה שם לימדו פילוסופיה, מתמטיקה והתעמלות.

התעסק בקשר שבין הנצחי למשתנה בכל הנוגע לבעיות המוסר של האדם והערכים של החברה וגם בטבע.

לדעתו של אפלטון כל מה שאנחנו תופסים בחושינו זורם, כל מה ששייך לעולם המוחשי עשוי מחומר מתכלה, אבל כל דבר נוצר על פי צורה או תבנית נצחית ובלתי משתנה. קיימות תבניות נצחיות ובלתי משתנות שהן מופשטות או רוחניות מטבען, ושכל הדברים נוצרים לפיהן. קיים רק מספר מוגבל של צורות מאחורי כל מה שאנחנו רואים מסביב והם נקראים אידיאות. זה עולם האידיאות שהוא ממשות. אפשר לדעת אותו באמצעות התבונה.

לגבי עולם החושים לא יכולות להיות לנו אלא סברות, בעולם זה הכול זורם.

בעולם האידיאות אנחנו יכולים להגיע לידיעה אמיתית על ידי השימוש בתבונה.

יש לנו גוף זורם הקשור לעולם החושים. אך יש לנו גם נפש שהיא בת אלמוות ומשכן התבונה והיא יכולה לזרוק מבט בעולם האידיאות. הנפש קיימת לפני שהיא מתיישבת בגוף, אבל ברגע שהיא מתעוררת לחיים בתוך גופו של אדם כלשהו נשכחות ממנה כל האידיאות המושלמות שהכירה לפני הלידה (עת חייתה בעולם האידיאות), ואז קורה משהו, מתחיל תהליך מופלא.

 

כאשר האדם מגלה את הצורות הפגומות השונות בעולם הטבעי, מתחיל איזה זיכרון קלוש להתעורר בנפשו. הוא רואה סוס, סוס לא מושלם, סוס כמו בחיים. מראה הסוס הזה מעורר בנפשו זיכרון קלוש של הסוס המושלם, האידיאלי, שהנפש ראתה פעם בעולם האידיאות, והזיכרון הקלוש הזה מעורר בנפש כיסופים לביתה הישן, רצון לשוב את מקום משכנה האמיתי. לגעגוע הזה קורא אפלטון ארוס – מילה יוונית שפירושה אהבה.

הנפש חשה אפוא את "כיסופי האהבה" אל מקורה האמיתי. מעתה והלאה הגוף ועולם החושים כולו נחווים כבלתי מושלמים, לא מהותיים. הנפש משתוקקת לעוף הביתה על כנפי האהבה, חזרה לעולם האידיאות. היא כמהה להשתחרר מכבלי הגוף.

 

כל תופעות הטבע הם צללים של עולם האידיאות. רוב בני האדם שבעי רצון מהחיים בין הצללים, רק הפילוסוף מחפש את הדבר האמיתי. הפילוסופיה של אפלטון היא דרך חיים.

המשל המפורסם ביותר שלו הוא, לכן, משל המערה הנמצא בדיאלוג המדינה – פוליטיאה.

לפי אפלטון לגוף האדם שלושה חלקים עיקריים: הראש, החזה והבטן. לכל אחד מחלקים אלה מתאימה תכונה נפשית:

תבונה שייכת לראש,

הרצון לחזה,

התשוקה לבטן.

לכל אחת מתכונות הנפש האלה יש אידיאל או מידה טובה מתאימה לה.

התבונה שואפת לחוכמה,

הרצון צריך להתחשל לגבורה,

ואילו את התשוקה יש לרסן, ובכך לגלות מתינות.

רק כאשר שלושת החלקים של האדם פועלים יחד מתקבל אדם מאוזן ומוסרי.

 

בבית הספר חייב הילד ללמוד תחילה לרסן את תשוקותיו (מתינות), ואחר כך לפתח גבורה, ולבסוף תוביל אותו תבונתו לחוכמה.

 

אריסטו 384-322:

היהתלמיד באקדמיה של אפלטון במשך 20 שנה. עסק בתהליכי הטבע, אבי המדע.

מורהו של אלכסנדר הגדול.

 

אריסטו הופך את יוצרות עולם האידיאות, לדוגמא במקרה של הסוס: אין אידיאה שנקראת סוס שקיימת לפני היווצרות הסוסים, אלא מרוב שראינו סוסים יצרנו אנחנו מושג כללי – אידיאה של סוס.

מדובר כאן על שני תפישות של העולמות הלא נראים, האחת מדבר על האוקלט – המקור שממנו נוצר הכול, והשנייה על האסטרא לייט – התוצר האנרגטי של הפעולות הפיזיות – האאורה של האדם שבה נמצא כל מה שהוא עשה וחשב.

יתרה מזאת: אריסטו טען שה"צורות" נמצאות בתוך הדברים כתכונות המאפיינות אותם. הסוס והאידיאה שלו קשורים יחדיו כמו הגוף והנפש. הדרגה הגבוהה ביותר של ממשות, לכן, היא זו שאנחנו תופשים וחשים בחושינו. יש כאן הקבלה מסוימת לטקסים הבכחיים.

כל מה שנמצא בתודעה בא אליה דרך מה שראינו ושמענו. אבל יש לנו גם תבונה מולדת – היכולת למיין ולארגן את כל רשמי החושים לקבוצות ולמחלקות. השכל הוא ריק לחלוטין כל עוד לא חשנו בדבר.

 

הממשות היא אחדות של חומר וצורה. החומר הוא מה שהדברים עשויים ממנו, ואילו הצורה היא התכונות המיוחדות לכל דבר ודבר. כשהסוס מת צורתו חדלה להתקיים, מה שנשאר זה רק החומר שלו. בחומר נמצאת בכוח היכולת לקבל צורה מסוימת. החומר שואף להוציא אל הפועל את מה שנמצא בו בכוח. בכל דבר בטבע יש צורה מסוימת שאפשר להוציאה מהכוח אל הפועל, מכאן שגם באדם ישנה צורה מסוימת שהיא לא רק הגוף הפיזי שניתן להוציאה מהכוח אל הפועל.

 

סיבתיות בטבע: ישנם ארבע סיבות לכל דבר:

סיבה חומרית,

סיבה פועלת,

סיבה צורנית,

וסיבה תכליתית.

לכל דבר יש תכלית במסגרת יותר גדולה של חוק הטבע והחיים.

 

אריסטו מחלק את הטבע לשנים: ישנם דברים חסרי נפש שאינם יכולים להשתנות אלא על ידי השפעה מבחוץ. וישנם יצורים חיים שיש להם את היכולת להשתנות.

לצמחים יש יותר נפש מאשר לדוממים,

לבעלי חיים יותר לצמחים,

ולבני אדם יותר מבעלי חיים.

צורתו של האדם כוללת נפש צמח. נפש בעל חיים, ושכל.

האדם יכול להיות מאושר רק כאשר הוא ממש את הפוטנציאל שלו, נפש השכלית. ויחד עם זאת צריך לממש גם את נפשות האחרות. לשמור על איזון.

 

המניע שמתחיל את כל התנועה בטבע הוא האלוהים, באדם יש ניצוץ מהשכל האלוהי. תנועת הכוכבים  מונעת על ידי המניע הראשון – אלוהים. בכך מתקרב אריסטו לתפישתם של הסטואים, ושל הבבלים.

המניע הראשון עצמו אינו נע, אבל הוא הסיבה הצורנית לתנועה של גרמי השמים, ובכך של כל התנועות בטבע.

 

אריסטו המציא את הלוגיקה – תורת ההיגיון. הוא קבע חוקים כלליים אחדים בקשר לתקפותן של הוכחות או של מסקנות.

תורת המוסר של אריסטו מדברת על דרך הזהב, שביל האמצע.

 

ההלניזם: התחיל מכיבושיו של אלכסנד מוקדון אל העולם העתיק ב333 לפנה"ס, קהילה בינלאומית ובה לשפה ולתרבות היוונית מקום מרכזי. האתיקה – תורת המוסר נהפכת למרכזית בליווי השאלה איך להגיע אל האושר ומקום מרכזי בה היה לתורתו של אריסטו

 

הפילוסופיה של הציניקנים.

הקיינים: (ציניקנים) חשבו שאת האושר האמיתי אין למצוא בדברים חיצוניים, ופירושו שאיננו תלויים באלו, מרגע שמשיגים אותו אי אפשר לאבד אותו.
הקיניים האמינו שאנשים לא צריכים להתעסק בבריאותם, אפילו הסבל והמוות לא צריכים להפריע את שלוותם. וגם הסבל של אנשים אחרים לא צריך להטריד אותם.

 

אנטיסתנס: תלמידו של סוקרטס, ייסד את האסכולה.

 

דיוגנס: 323-412 לפנה"ס:
תלמידו של אנטיסתנס. חי בחבית, רכושו היחיד היה מעיל, מקל ושק לחם פילוסוף יווני מאסכולת הציניקנים באתונה.

דיוגנס האמין כי כל המותרות רק מפריעים לאדם לממש את ה"חיים הטבעיים", ועל כן הסתפק במועט וחי לדבריו "חיי כלב". אכל רק את המזון הפשוט ביותר ולבש את הבגדים הגסים ביותר. ישן על הרצפה והתקין לעצמו מעון בתוך חבית. הוא הכריז כי לא רק בני האדם הם אחיו אלא כל בעלי החיים, וחי על נדבות.

בני עירו האתונאים לא נטו לחקות את אורח חייו, אך התפעלו מהבוז שרחש לחיי רווחה. ברם התנהגותו גרמה לא אחת אי נעימויות.

 

אגדה אחת מספרת כי פעם הזמין את כל האנשים להתכנס סביבו ולהאזין לדבריו, וכשבאו הכה אותם במקלו וקרא "אנשים הזמנתי ולא נבלים".

 

אגדה אחרת מספרת כי היה הולך בשוק בצהריי היום, אוחז נר, וכששאלו העוברים ושבים, מה הוא מחפש, ענה: "בן אדם".

 

אגדה אחרת מספרת כי אלכסנדר מוקדון בא לבקרו ושאלו האם הוא מבקש ממנו איזה חסד, על כך ענה: "אולי יואיל כבודו לזוז מעט, כי מסתיר הוא את אור השמש", מוקדון התפעל ממנו ואמר: "לולא הייתי אלכסנדר, הייתי מבקש להיות דיוגנס".

 

באחד ממסעותיו נשבה דיוגנס על ידי שודדי ים. הם עמדו למכור אותו לעבד, ושאלו איזו מלאכה הוא יודע. דיוגנס ענה עליהם כי הוא יודע רק לשלוט, על כן הציע שימכרוהו לאדם הרוצה לקנות אדון לעצמו. הוא נמכר כעבד בקורינתוס, שם היה מחנכם של ילדי אדוניו, ושם ישב עד יום מותו.

 

דיוגנס נשאל פעם מה היא השעה המתאימה ביותר לארוחה ועל כך השיב: "בשביל העשיר, מתי שהוא רוצה ובשביל האביון, מתי שהוא יכול".

 

דיוגנס אמר פעם: "התייחסו אל האישים הגדולים כמו לאש - אל תעמדו קרוב מדי אליהם, אך גם לא רחוק מדי".

 

פעם, כשדיוגנס רחץ עדשים עבור ארוחתו, בא אליו אריסטיפ, תלמיד לשעבר של סוקרטס. "אם תלמד להחמיא למלך", אמר לו אריסטיפ, "לא תיאלץ לאכול עדשים". "אם תלמד לאכול עדשים", השיב לו דיוגנס, "לא תיאלץ להחמיא למלך".

 

תושבי קורינתוס הקימו עמוד לזכרו ועליו כלב שיש. כלב הוא השם שניתן  לו כלגלוג וגם משום אמירותיו הנשכניות, כמו נשיכות של כלב. הכלב היה סמלם של הציניקנים. פירושה המקורי של המילה ציניקן הוא ככלב, אך במרוצת השנים הפכה לשם נרדף לכל מי שמזלזל במוסר וערכי החברה.

 

 

הפילוסופיה הסטואית:

ייסד את האסכולה זנון מקפריסין שהצטרף אל הקיניים באתונה, הוא נהג לכנס את חסידיו באכסדרה של עמודים שנקראה ביוונית "סטואה" ומכאן השם. לסטואה היה תפקיד חשוב ברומא.

הם אמינו שלכל בני האדם יש חלק ב"תבונה עולמית" – "לוגוס", סוברים שכל אדם הוא יקום בזעיר אנפין המשקף את היקום כולו. רעיון זה הוביל אותם לאמונה בקיומו של צדק עולמי, צדק טבעי, המבוסס על התבונה הנצחית, אינו משתנה ותקף לכל. הם שללו את הניגוד בין חומר לרוח. יש רק טבע אחד. התעניינו באחוות בני האדם, בפוליטיקה, ורבים היו מדינאים פעילים כמו קיקרו, מרקוס אוראליוס, סנקה.

 

קיקרו טבע את המונח הומניזם כציון להשקפת עולם המעמידה את האדם היחיד במרכז

סנקה אמר "אדם לאדם קודש".

 

הסטואיקנים סברו שכל תהליכי הטבע ובהם מחלה ומוות, כפופים לחוקים שאין לשנותם. על האדם ללמוד אפוא להשלים עם גורלו. שום דבר אינו קורה במקרה, הכול הוא תוצאה של כורח, ואין טעם לייבב מרה כשהגורל מידפק על הדלת. גם את רגעי האושר בחיים עלינו לקבל, לדעתם, בשלווה. מכאן המינוח שלווה סטואית. ישנה תבונה השולטת בעולם המתבטאת בתנועת גרמי השמיים, מה שעומד מאחורי התנועה הזאת זה השמש ומאחוריה שמש לא נראית שהיא התבונה – הלוגוס. כשם שדרכי השמיים קבועות, כך גם דרכי בני האדם, כשם שיש הגיון בדרכי השמיים, כך גם יש הגיון בדרכי בני האדם.

 

פילוסופית אפיקרוס

לסוקרטס היה תלמיד שנקרא אריסטיפוס שסבר שתכלית החיים היא להגיע לדרגה הגבוהה ביותר של הנאות החושים. "הטוב העליון הוא התענוג", "הרע העליון הוא הכאב". הוא רצה לטפח דרך חיים שתכליתה הימנעות מכאב בכל צורה.

ב300 לפנ"הס ייסד אפיקורוס את האסכולה שלו באתונה בה הוא מפתח את תורת אתיקה הנאות של אריסטיפוס ומחבר אותה עם תורת האטומים של דמוקריטוס.

האפיקורסים נהגו להיפגש בגן שמעל לכניסתו הייתה כתובת: "נוכרי, פה יהיה לך טוב, כאן התענוג הוא הטוב העליון". אפיקורס הדגיש שיש לשקול תמיד את תוצאותיו המענגות של כל מעשה מול השפעות הלוואי שאולי יש לו. אלא שהתענוג העליון הוא הפעלת המחשבה. את התוצאות המענגות המיידיות יש לשקול מול האפשרות להנאה גדולה יותר, עמוקה יותר, ממושכת יותר. גם ידיות או חוויה אמנותית הם הנאות. האידיאלים היוונים של שליטה עצמית, מתינות ושלוות נפש, הם תנאים הכרחיים להנאה. כדי לחיות את החיים הטובים חשוב לדעת להתגבר על הפחד מפני המוות, לעניין זה גייס אפיקורוס את אטומי הנפש של דמוקריטוס "מה יש לנו לפחד מפני המוות? כל עוד אנחנו קיימים, המוות איננו, וברגע שהוא בא, אנחנו כבר לא קיימים" תורתו של אפיקורוס מזכירה במקצת את תורותיה של איין ראנד, ובמידה מסוימת את האקזסטנציאליסטיים.

בתרופה המרובעת של אפיקורוס הייתה זו: "מהאלים אין לנו מה לפחד. בקשר למוות אין לנו מה לדאוג. את הטוב קל להשיג. את הנורא קל לשאת." תורתו של אפיקורוס היוותה בזמנו איום גדול ביותר ליהדות ולדתו אחרות, מכיוון שהיא שללה את תפקידו של האלוהים וטענה שהכול מקרי ואנחנו חיים כאן בכדי לנצל את החיים עד תומם. אפיקורוס המליץ להיבדל מהחברה, אחרי מותו בחרו רבים מתלמידיו להדגיש את הרדיפה אחרי ההנאות. סיסמתם הייתה: "חייה את הרגע".

 

מאמרים נוספים על יוון

היסטוריה עתיקה של יוון

מיתולוגיה יוונית

הדרך היוונית

אלי יוון

מקדשי יוון

דת יוון

מיתולוגיה יוונית

תיאטרון יווני

המיסטריות

אורפיזם ודיוניסיה

הפיתייה בדלפי

 

מידע על מקומות/אזורים ביוון - לחצו לקישור

תרקיה היוונית

מקדוניה היוונית

אפירוס

מרכז יוון

פלפונס

סלוניקי

 

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו