לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הגות ומחקר

פוסידונוס חי בסוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה. הוא היה מדען וגם פילוסוף וחיבר ספר בשם היסטוריות הממשיך ומשלים חיבורים היסטוריים אחרים ברומא כמו זה של פלוביוס או ליוויוס. בספר הוא אומר שתכלית המהלך ההיסטורי היא יצירת אימפריה רומית שבה יש אחווה בן בני אדם. מסיבה זו צמחה האימפריה למה שצמחה. צריך לציין שדגש זה של פוסידונוס בא על רקע שלטון הקיסרים הנאורים ברומא והתקופה המאושרת ביותר בהיסטוריה האנושית לפי גיבון.

מנהיגי החברה הרומית הושפעו מאד מפילוסופים סטואים ואחרים, למרות שבסופו של דבר מה שקבע אצלם זה הפן המעשי. כששהה פומפיוס במזרח הוא למד מפי פוסידוניוס הסטואי ברודוס. ואף כתב לו נספח לספרו ההיסטורי. קיקרו הושפע מהפילוסוף דיודוטוס שאף התארח בביתו זמן ממושך. ניירון חונך על ידי סנקה, ומרקוס אוראליוס הקיסר היה בעצמו פילוסוף

המידות הסטואיות הפעילות היו מקבילות לערכים הרומאים שנחשבו כאלוהיות: מידות כגון גבורה, מסירות ורצינות. האידיאל הסטואי של איש המעשה התאים לאופי הרומאי. לפי הסטואה האיש החכם לא מסתפק בפילוסופיה, אלא נוטל חלק פעיל בחיי מעשה ודואג לכך שחוכמתו ועליונותו המוסריים ישרתו את המדינה.

 

סטואה

הסטואה התחילה על ידי זנון מקפריסין. במאה שלאחר זנון ניסח כריסיפוס את שיטתה הסופית של הסטואה בשורה ארוכה של חיבורים. אולם הסטואיקנים עצמם לא נרתעו מפני שינויים במסגרתם, ובמאות הב' והא' לפני סה"נ נעשו שינויים בפרטים ובהדגשה ע"י פנאטיוס ופוסידוניוס. באימפריה הרומית שונתה השיטה עוד על ידי סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אוראליוס, אך ביסודה נשארה תמיד השיטה המלוכדת והכוללת של זנון ושל כריסיפוס. זרם זה שקע לאחר סוף המאה הג' לפני סה"נ.

הסטואיקנים חילקו את הפילוסופיה שלהם לתורת ההיגיון (דיאלקטיקה ורטוריקה), תורת-המידות ופיסיקה (אשר כללה גם את התיאולוגיה); שלושה אלה קיימו קשרים הדדיים והיו תלויים זה בזה, אך מידת חשיבותם לא הייתה שווה, לפי תפיסת הסטואה. התעניינותם בתורת-ההיגיון הייתה בעיקר למען שכלול טיעוניהם - הם שנועדו להגנה על שיטתם; הייתה זו מעין חומה שבאה להגן על הגן, הקליפה השומרת על הביצה. הפיסיקה, לעומת זאת, הייתה במובן מסוים נקודת-המוצא והשיא גם - יחד של תורת-המידות שלהם; כריסיפוס אמר שלא תיתכן נקודת מוצא אחרת לצדק, פרט לפיסיקה, והגדרתם לאושר (בתורת תכליתו של האדם) הייתה - "לחיות בהרמוניה עם הטבע"; במילים אחרות - בדומה לרוב היוונים ביססו גם הם את הפילוסופיה שלהם על מושג הטבע. עם זאת הייתה התעניינותם בטבע מוגבלת לזיקת הטבע ולחשיבותו לעשייה האנושית,  הסטואה הייתה אפוא בראש וראשונה תורת-מידות שהפיסיקה היוותה את בסיסה.

הסטואים, ובראשם זנו, הצהירו על כוחם של האלים השמימיים, מפני שהפנתיאיזם הסטואי מייצג הגיון ששולט על כל הדברים, הגיון שנמצא באש האתרית. הכוכבים הם אלו שבהם האש השמימית מגשימה עצמה בכוח הרב ביותר, ולכן יש בהם תכונות אלוהיות. הכוכבים הם אתר ראשוני, שנובע מהאידיאה הראשונית של החוכמה – הגיון – סיבתיות.

הסטואיות תפשה את העולם כאורגניזם ענק שבו יש כוחות "סימפטטיים" שפועלים שוב ושוב אחד על השני, ולכן יש בעולם סיבתיות, בתוך מארג כוחות אלו הגופים השמימיים נתפשו כגופים החשובים ביותר והחזקים ביותר בטבע, מחוברים ישירות עם הסיבות הראשוניות דרך האש האתרית שהיא מהותם, ומבחינה זו מחוברים גם עם הגורל, שנובע ממארג סיבתיות זה. דבר זה מתבטא בתנועות הצפויות מראש והקבועות של הכוכבים, ומי שמבין את התנועה הזאת, מתקשר לגורל ולסיבתיות שבחיים.

הרבה מהידע האסטרולוגי עבר למערב דרך הממלכה הסלווקית ששלטה גם על עיראק. זנו הסטואי נולד בקפריסין, גם שאר הסטואים היו סורים, דיוגינס מבבל, פוסידוניוס מאפמאה, אנטיפטר מצור. אפשר להגיד שסטואיות התחילה כפילוסופיה שמית. האיש שתרם יותר מכל למיזוג האסטרולוגיה במערב הוא פוסידוניוס. הוא נולד באפמאה בעמק האורנטוס שבסוריה, לאחר נדודים רבים התיישב לבסוף ברודוס שם הקים בית ספר שנודע לתהילה של תורתו. תורתו התחרתה בזו של אפיקורוס. פומפי היה תלמידו, קיקרו גם, פילו הושפע ממנו, ומיוחד הסטואים ובראשם סנקה.

בתקופה זו קם גם בית ספר של ניאו פיתגוראים, שהדגיש, שוב, את הסמליות של מספרים, שלהם כוח אקטיבי ומיסטי. תיאוריות אלו תמכו בתיאוריות האסטרולוגיות.

העולם הרומי באותה תקופה עבר מהפכה דתית שהושפעה מדת המזרח, ששיאה היה יצירת דת חדשה, דת אסטרולוגית ופולחן השמש. הקיסר נהיה ההתגשמות של השמש, וכוחו נובע ממנה. לשמש תכונות של מלכות ושליטה. השמש נותן לבחיריו את יכולת השליטה ומועיד אותה להם מלידתם. הקיסר במובן אנרגטי הוא בן השמש.

 

עוד על הסטואה והלוגוס
במאה ה-3 נשלטה רומא על ידי משפחה סורית מאמשה, שם היה מקדש לאלאגבלוס, שם היה פולחן לשמש. בשנת 218 הושם על כס הקיסר נער בן 14, כוהן של אלאגבלוס שנקרא בשם זה. היוונים קראו לו הליוגבלוס. הנער ניסה לרומם את מעמד האל הזה על שאר האלים, מוקד פולחנו של אלאגבלוס – אל השמש, היה אבן שחורה שהובאה מאמשה. כל דת האימפריה כוונה להערצה של "סול אינויסטוס אלאגבל". היה כאן ניסיון ליצור דת שמש מונותיאיסטית אחת, כמו שעשה אחנאתון במצרים. אך כמו ניסיונו של אחנאתון, זה לא צלח.

ניסיון זה נוסה שוב בשנת 274 לספירה, והפעם הצליח. וזה נעשה על ידי אורליאן. הוא יצר כת של ה"שמש הבלתי מנוצחת". הוא בנה לשמש מקדש מפואר, ויצר משחקים לכבודו כל ארבע שנים. האל "השמש הבלתי מנוצחת – סול אנויסטוס" הועלה לדרגה הגבוה ביותר, וכן כוהניו, והוא נהיה המגן הרשמי של האימפריה והקיסר. המודל שעליו אורליאן נשען היה המודל של המלכה זנוביה מתדמור. אותה הוא ניצח בשורה של קרבות.

קונסטנטינוס כולרוס שמלך בשנת 305  התחיל שושלת של קיסרי שמש. גם הקיסרים הנוצרים שבאו אחר כך, קונסטנטין וקונסטנטינוס, ראו את עצמם כקיסרי שמש. דמותו של ישו הייתה דמותו של בן השמש. קונסטנטין למעשה שילב בין דת השמש לבין הנצרות. הקיסר הפאגאני האחרון – יוליאנוס הכופר, ראה את עצמו כקיסר שמש, כבן הרוחני של השמש, וכשליח הנשלח מהשמיים לחדש את דת השמש.

 

הכוח הפעיל הוא הלוגוס (Logos)  התבונה האלוהית, שליטו של העולם. כוח זה, החודר לחומר הסביל ובלתי נפרד ממנו, עיצב את העולם והפכו לכוליות רציונאלית בעלת חיים משלה, שהאדם הוא חלק בלתי-נפרד ממנה. לוגוס זה מזוהה עם האש היוצרת (או האוויר החם), בין היסודות המהווים את הסובסטנציה של הנפש האנושית. בדיוק כפי שהתבונה שבעולם היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה בתורת כוח פעיל ושליט, כך גם מעמדה של התבונה באדם, ועל כן מוכרח האושר להיות מותנה בה. מאחר שהתבונה באדם זהה לתבונה בעולם, אין הכרת האדם וחובותיו יכולה להיות שלמה, עד אשר תתפוס את העולם כולו ואת מקום האדם בו. על-ידי הבנת הדרך שבה פועלת התבונה בעולם, יכול האדם לזהות את עצמו עם מטרותיה. האדם מסוגל אפוא להתאים את טבעו - הוא לטבע האוניברסאלי, או בניסוח סטואי מובהק, לחיות בהרמוניה עם הטבע.

הפיסיקה הצדיקה את עליונותה של הנבונות המוסרית, אך לא תיאור של שדה פעולתה; לשם כך פנתה הסטואה אל הפסיכולוגיה. הסטואיקנים שמו לב לקיומם של רגשי סלידה ודחפים טבעיים מסוימים, אשר אם מפתחים אותם הרי הם מצביעים לתכליות מסוימות; השגתן של תכליות אלה או ההימנעות מהן נראית כטבעית לגבי האדם ומחייבת נקיטת פעולות מתאימות. כך למשל, עיקרון החיים בכלל, השמירה על הקיום, דורש שביעות רצון פיסית וחיצונית; בריאות, נוחות, תנאי חיים ברמה מסוימת וכדומה. הדחף להנצחת הגזע היווה את הבסיס להיווצרות חיי המשפחה, ולאחר מכן הוליך באופן כללי גם להתהוות יחסי חברה וידידות (וכל החובות והאחריות הכרוכות בהן). הדחף של התבונה קידם את ההיגיון, הסקרנות והיצירה האומנותית. מאחר שטבע האדם עוצב על-ידי דחפים אלה וכל המשתמע מהם, הרי שהחתירה להשגת ערכים אלה וההימנעות מהיפוכיהם תואמות את טבעו של האדם ולפיכך הן רצויות. ברם, כיוון שהם מבוססים על מושג טבע האדם בלבד ולא על טבע האדם בתורת חלק מן היקום, הרי שחשיבותם כפופה לחשיבותו של הרציונלי. הם מהווים קבוצה של מושאי-ביניים בעלי ערך יחסי אך אדישים מבחינה מוסרית, כיוון שאין הם בעלי ערך מוחלט (ז.א. מוסרי). ערכם היחסי, הנקבע על פי סקירה נבונה של הפסיכולוגיה האנושית, מאפשר את עיצובם של חוקים כלליים למען השגתם או הימנעות מהם, שהיא - היא החובה "הנכונה" (הסטואיקנים קבעו לעצמם מינוה משלהם). ברם, השגתן של "תכליות הביניים" איננה יכולה להיות "טובה" ואף אינה יכולה להיות בגדר מעשים מושלמים שבחובה ה"נכונה", כיוון שחוקים כלליים עשויים לפעמים להיות מוטעים; מעשים כאלה יכולים להיעשות על-ידי אדם טוב כמו על-ידי אדם רע, מטעמים נכונים ומטעמים מוטעים ובלתי-מספיקים. למרות הכול כלולות "תכליות הביניים" במידה הטובה, כיוון שהן מהוות את האמצעים (אף כי לא את המטרה) המוליכים אל החובות המושלמות; הן התחום שבו המידה הטובה פועלת; ברם, בעוד שהמידה הטובה כשלעצמה היא טובה, הרי שלעולם אין הדבר כן לגבי השגת "תכליות הביניים", ויהיה ערכן כאשר יהיה "תכליות הביניים" תואמות את הטבע האנושי, אולם רק השימוש הנכון בבחירה המוסרית בין תכליות אלה עשוי להביא את האדם להרמוניה עם הטבע הכולל. באופן שכזה שמרה הסטואה על ההסתפקות העצמית של הציניקנים, ובדומה לפריפטטים סירבה גם היא להפריד את המוסר מן הטבע האנושי.
דווקא יחס בר-איתור זה שבין המידה הטובה לבין "תכליות הביניים" הוא לב-ליבה של הסטואה, אך הוא שעורר גם את מירב הביקורות ואי-ההבנות; דבר זה נגרם ע"י שינויי - הדגשה מסוימים אצל סטואיקנים שונים, וכן על ידי אהבתם לפרדוכסים. הם הבליטו את חשיבותה המוחלטת וחסרת-הפשרות של התבונה המוסרית, וקבעו, כי אם אדם משכלל תבונה זו הרי שמעשיו צודקים תמיד, ואם לאו - כי אז אין מעשיו צודקים לעולם.

 

מאחר שהתנאי לעשייה הנכונה הוא תקפותה המוסרית, הרי שהסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לה טמונה בתשוקות, שהן תנועות אי-רציונאליות של הרוח. אנשי - הסטואה מיינו את התשוקות לסוגים - הנאה, כאב, תאווה, פחד-והתייחסו אליהן כצומחות מתוך דחפים חיצוניים המשתלטים על השיפוט הנכון. כריסיפוס, שהאינטלקטואליזם שלו הביאו לידי הסברה כי כל צורות הרוח אינן אלא אופנים של התבונה, הרחיק לכת עד כדי כך שהגדיר את התשוקות כתבונה רעה שמקורה במשפטים מוטעים; אלא שפסיכולוגיה מביכה זו עוררה דברי-ביקורת מצד פוסידוניוס, אשר שב לראות בתוך הרוח כושר אירציונאלי, כדי להסביר את בעיית המוסר. הסטואיקנים סברו שהתשוקה תובעת את אישורו של כוח השיפוט, העשוי להתקבל כך כאשר התבונה מצויה במצב של חולשה. לפיכך יש לעקור את התשוקות מן השורש. בכתבי המוסר שלהם ניסו הסטואיקנים לגבש טיפול מונע במחלת רוח זו. ברם, הם לא ביקשו מעולם לשלול או לבטל את הרגשותיהם. האדם החכם מרגיש את הרגשות הנכונים, הנגזרים מתוך המצב התקף שהוא נמצא בו; לעומת זאת, רגשות המתעוררים מתוך מקורות אחרים אינם רשאים לערפל את תבונתו. בתורת-המדינה הייתה עמדתם של הסטואיקנים מוזרה; חובתם הייתה לעסוק במדיניות כיוון שסברו כי שומה עליהם לעזור לזולת. אך למרות השפעתו של פגאטיוס נשארה הסטואה בעיקרה תורת-מוסר המכוונת כלפי היחיד. בסופו של חשבון  חייבת החובה כלפי החברה לפנות את הדרך בפני חובת האדם כלפי עצמו. הסטואיקנים נטו לחשוב על גיבושה של חברה כלל-אנושית המבוססת על היחיד, או על חברה של בני אדם חכמים בעלי טבע אלוהי. לכן נטתה מדיניותה להיות כוללת ולא פרטית, או לסגת אל תחום נעלה יותר, כמו אצל סנקה ומ. אורליוס. באשר תכליתו של אדם יכולה להיות רק המידה הטובה או יציבותה של התבונה המוסרית, הרי שכאשר הוא נמצא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל, המאיימות על שלמותה של התבונה המוסרית, רשאי האדם החכם להתאבד. החיים והמוות הם אדישים במידה שווה ביחס לתכלית; הדלת תמיד פתוחה; על האדם מוטלת החובה לצעוד רק בנתיבים המוליכים להגשמת התכלית האלוהית בתוך העולם. היו תקופות בסטואה שבהן הפך רעיון ההתאבדות כמעט לדיבוק, אף-על-פי שהסטואיקנים לא האמינו בחיים שלאחר המוות.

בתחום האתיקה, שהיא עיקרה של אמונתם, האמינו כי תכלית האדם היא לחיות את חייו "במכוון לטבע", כלומר: לא נוטה לקיצוניות כזו או אחרת, אדם מיושב ומאוזן. התכונה העליונה של האדם היא התבונה, אשר היא בהכרח מוסרית (אמירה סוקרטית), שלה התשוקות מצייתות (אמירה אליטיסטית), כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים. כל זה יוצר את ה"אטרכסיה" - העדר הזעזוע שהייתה תכונתם הנודעת ביותר של הסטואיקנים, כשאין אפשרות לנצח את הרע, מוטב לפרוש מהחיים בנפש שקטה ולקבל את המוות בשלווה. כחלק מתורת המידות עמדה תורתם המדינית, הגורסת כי כל בני האדם (אוניברסליים אחדות המין האנושי) נושאים בתוכם ניצוץ של האש היוצר, והם בני האלוהים, שהוא ההיגיון הצרוף, כלומר: לכל בני האדם יש דבר בסיסי המאחד אותם. המאמין ישאף לשרת את בני האדם למען הגשמת המדינה העולמית. הסטואיקן יפעל להקמת המדינה העולמית, שהיא בבואה של הטבע.

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו