לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

פעולת הרגליים: דחוף, שחרר, נחת.

"סוד מסתובב בתוכנו,

גורם ליקום להסתובב.

הראש לא מודע לרגליים,

הרגליים לראש, לאף אחד מהם לא אכפת,

הם ממשיכים להסתובב."

 

הסיבוב הסופי, כפי שהוא נלמד במסדר ה'מוולני', הוא סיבוב של 360 מעלות כנגד כיוון השעון. הדרוויש מסתובב סביב הלב. פעולת הרגל הנעה בסיבוב זה, רגל ימין, מורכבת משלושה חלקים: דחיפה, ריחוף ונחיתה. רגל שמאל מסתובבת סביב ציר האגודל בהתאמה למקצב רגל ימין. פעולת הרגליים מבטאת את מעגל החיים המורכב משלושה חלקים: דחיפה – יוזמה, ריחוף – זרימה, ונחיתה – סיכום ולימוד.

 

דחיפה – החלק הראשון הוא עמידת המוצא שבה רגל ימין נמצאת לפני רגל שמאל בזווית של 45 מעלות הצדה ופנימה. ממצב זה מסתובבת רגל שמאל סביב האגודל 135 מעלות, עד שהיא נמצאת במצב של 90 מעלות לפני והצידה מרגל ימין. באותו הזמן רגל ימין מתרוממת על האצבעות למצב של דחיפה. במילים אחרות, לאחר עמידת המוצא יש לנו סיבוב של רגל שמאל סביב ציר האגודל, ודחיפה מקבילה של רגל ימין. סיבוב ודחיפה בו-זמנית אלו שולחים את הרקדן לריחוף. זהו החלק הראשון של הסיבוב, חלק הדחיפה.

 

ריחוף – לאחר הדחיפה מכן מגיע החלק השני – הריחוף, שבו משלימים את סיבוב שארית המעגל. בשלב זה מסתובבים קרוב ל-270 מעלות. לאחר שרגל ימין דוחפת היא מתרוממת באוויר, בעוד שרגל שמאל ממשיכה להסתובב, להחליק, סביב ציר האגודל. עד שרגל ימין נוחתת, משלימה רגל שמאל סיבוב של קרוב ל-270 מעלות, כשרגל ימין מלווה אותה באוויר. בסופו של דבר רגל ימין נוחתת ושתי הרגליים מגיעות לעמדת מוצא חדשה. בשלב הריחוף צריך לתת לסיבוב לקחת אותך, לגלוש בעזרת הכוח של הדחיפה הראשונית.

 

נחיתה – השלב השלישי של פעולת הרגליים הוא שלב הנחיתה של רגל ימין והחזרה לנקודת המוצא. רגל ימין נוחתת לפני רגל שמאל לעמדת מוצא וסיבוב חדשה, מוכנה להתחיל שוב לדחוף. אלא שלפני כן צריך לנחות במדויק ולאסוף את הכוחות, כשכל זה נעשה ברצף וללא הפסקה. שלב זה הוא יותר מנטאלי מאשר פיזי. הנחיתה צריכה להיות מדויקת, בכל סיבוב באותו מקום ובאותה תנוחה.

 

תהליך הסיבוב של הריקוד סביב הלב משול לתהליך החיים: אנחנו מכוונים לאיזשהו כיוון; דוחפים, מתכננים, מתחילים דבר מה. ואז נסחפים בעשייה, זורמים, נותנים לדברים לקרות. רק בכדי להתארגן מחדש ולנחות לקראת התחלה של עשייה חדשה.

למה הדבר דומה? אדם הולך ללמוד באוניברסיטה. מתכנן, מגייס כספים, מפתח שאיפות ותקוות, צובר אנרגיה וניגש אל התהליך. בזמן הלימודים הוא מעורב בעשייה, זורם, לא שואל את עצמו למה ולאן? אלא איך להתמודד עם מה שהוא פוגש בדרך. בסוף הלימודים הוא רואה מה השיג ומתכנן את המשך דרכו.

הדוגמא של האוניברסיטה היא דוגמא לאירוע גדול ומתמשך, אך אותה דינאמיקה ומכאניקה עובדת גם באירועים יומיומיים. אנו הולכים לפגוש מישהו: מכינים אנרגיה, מצפים לסוג כלשהו של אינטראקציה, מתלבשים ומגיעים למקום המפגש. זוהי הדחיפה, והיא לא רק פיזית אלא גם מנטאלית. או-אז מתרחש המפגש עצמו, שהוא תמיד שונה ממה שציפינו. הסוד במפגש הוא לעזוב את התכנון, את הציפייה, ולזרום עם מה שיש, להיות שם, להיות נוכח. לדברים יש אנרגיה משל עצמם והם סוחפים אותנו, לוקחים אותנו למחוזות שאליהם הם צריכים לקחת. בכל מפגש יש פוטנציאל שמתממש אם נותנים לו לקרות. הסוד בחיים הוא, שמה שאנחנו פוגשים שונה ממה שחשבנו , ציפינו וקיווינו שנפגוש. אינך יודע מהו הדבר עד שאתה נמצא שם. לאחר מכן אנחנו צריכים להתארגן לאור העובדות החדשות שנגלו לנו, לאסוף את עצמנו, להפיק את הלקחים, ללמוד מהטעויות, להשתמש בניסיון שנצבר לקראת חזון חדש של מציאות, התחלה חדשה.

 

שמס חיכה כל חייו למפגש עם רומי, הכין את עצמו, הסתובב בכל העולם. זאת הייתה הדחיפה. אך מרגע שהמפגש קרה, הוא נתן לעצמו להיות שם, מתמסר לאירוע הבלתי צפוי ביותר של חייו. כך גם במפגשים קטנים של החיים שלנו, אותו עיקרון עובד כל הזמן.

לאחר המפגש נשאר הזיכרון שלו, הניסיון שנצבר בו, הדברים שדוברו והושגו. אדם אוסף ומארגן אותם בחוויותיו לקראת מפגשים חדשים עם אנשים אחרים או אפילו עם אותו אדם עצמו.

שלושת השלבים של הריקוד הם דוגמא נפלאה לתהליך הקורה באופן לא מודע בחיים שלנו, שאם ניתן לו לקרות באופן מודע הוא ישפר את איכות החיים שלנו אלפי מונים. אנחנו קמים בבוקר לקראת יום חדש, מצפים, מתכננים, מכינים כוחות, ואז זורמים עם היום, מחליקים איתו, עד בוא הערב. לבסוף הולכים לישון עם מה שצברנו ולמדנו, ובמקרה הטוב – מסכמים את היום.

גם במבט חיים רחב יותר אפשר לזהות את אותו תהליך: אנו נולדים כתינוקות לחיים חדשים ומטופחים עד לבגרות, מפתחים ציפיות וכוונות. או אז נסחפים עם נסיבות החיים, נישאים, מקימים משפחה ומגיעים לזקנה ומוות, שהם זמן של סיכומים ואיסוף

 

הדבר הקשה ביותר בריקוד הוא לשחרר ולזרום, מחליקים על הרצפה. יש קושי במעבר מהדחיפה אל הזרימה, מעבר שהוא החלק המהותי ביותר בריקוד והסיבוב. מרגע ששולטים בו, נוצרת תחושה הנפלאה של מצב תודעה אחר.

החלק הקשה במעבר מהדחיפה אל הזרימה הוא הנושא של איבוד שליטה. התפישה המערבית הקלאסית מחנכת אותנו לשליטה בכל דבר. אנו חיים את חיינו מתוך אשליה שאנו שולטים במה שקורה. אלא שלא התגברנו עדיין על גיל ההתבגרות, אנחנו לא שולטים בהתאהבות, ואיננו שולטים על שני האירועים החשובים ביותר בחיינו, הלא הם הלידה והמוות.

החברה המערבית מתייחסת אל החיים דרך מבט המופנה קדימה. אנו מסתכלים לכיוון שאליו אנחנו הולכים ומתייגים דברים, קוראים להם בשם: "זה שולחן", "זה כסא", "זוהי דלת", ו"זה אדם שנראה יפה או מכוער". אלא שהמציאות היא אחרת: איננו יכולים לדעת מהו דבר עד שלא נפגוש ונחווה אותו בצורה ישירה.

אפשר להמשיל את החיים להליכה לאחור, מבלי שרואים לאן הולכים, מתקדמים מבלי לדעת לאן. בכל פעם שנתקלים בדבר חדש – עוצרים לבחון מהו ומנסים להכירו. כך זה בגידול ילדים, בזוגיות, או בהזדקנות הגוף שלנו. רק כאשר הדבר מגיע אפשר באמת להכירו. גם אם קראת מאה ספרים על אהבה, לא תדע מהי עד שתטעם ממנה. רומי אומר: "כשבאה האהבה, אני מתבייש בכל המילים שכתבתי על אהבה".

 

בחלק הריחוף של הסיבוב, הרקדן נותן לריקוד לקחת ולהוביל אותו, ומפסיק לשלוט בתהליך. הוא מגלה שלתנועה הסיבובית יש כוח משל עצמה, ומה שצריך לעשות זה רק לשחרר ולתת לרגליים להחליק אל המקום הנכון. התחושה היא כמו לגלוש על גל שהוא חזק ממך.

 

אומר על כך שמס מטבריז:

"הריקוד של אנשי האלוהים הוא מעודן וקל,

הם הולכים כמו עלה על המים,

אך בפנים הם כמו הר,

או כמו מאה אלף הרים,

אך בחוץ הם כמו עשב קש."

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו