לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

פרידה ומציאה

פרידה ומציאה

בעקבות המפגש הגורלי התבודדו שמס ורומי יחדיו במשך חודשים ארוכים. לאחר שנה וחצי של שערורייה מתמשכת נעלם שמס בפעם הראשונה ורומי לא ידע נפשו מרוב צער. הוא כתב שירי אהבה נואשים בתקווה שהדבר יחזיר אותו אליו:

"בוא, בוא, העזיבה שלך הפשיטה אותי מאמונה ומחשבה.

ללב המסכן הזה אין יותר סבלנות או נחישות.

אל תשאל אותי על חיוורון פרצופי, הקושי של ליבי, שריפת נשמתי,

מפני שאין בכוח המילים לתאר זאת. אתה חייב לבוא ולראות במו עינייך..."

 

הוא שלח שליחים לכל רחבי המזרח התיכון לחפש אחרי שמס והלך בעצמו שלוש פעמים לדמשק, שם אמרו השמועות ששמס נמצא. וכך הוא כותב:

"אני האוהב והמשוגע של דמשק,

נתתי את חיי ואת ליבי לדמשק,

בפעם השלישית שאני רץ מאנטוליה לדמשק,

מפני ששמתי על עצמי בושם העשוי בשערת הלילה השחורה של דמשק.

אם שמש האלוהים, שמס א דין טבריז נמצא שם, אזי אני הסולטאן של דמשק."

 

לבסוף מצא סולטאן וואלד את שמס בדמשק. לפי האגדה הוא מצא אותו משחק שש-בש עם לא אחר מאשר פרנצ'יסקוס הקדוש מאסיזי שביקר באותה תקופה באזור. הם שיחקו על כסף ופרנצ'יסקוס הפסיד.

שמס אמרת לו: "לא נורא, אתה לא חייב לשלם לי, קח את הכסף ותן לאחינו במערב."

כך טוען אידריס שהא, מורה סופי שגילה את סודות הסופיות למערב בשנות השישים, כשהוא מצביע על הקשר שבין קבוצות אזוטריות שונות ברחבי העולם, קשרים החוצים דתות ותרבויות.

סולטאן וואלד ביקש משמס לחזור איתו לקוניה, אך זה סירב. רומי כותב לו שירים נואשים, מנסה לשכנע אותו לחזור:

"הו, אור של ליבי, בוא!

הו, תקוותי, מטרתי, בוא!

הוא, אהוב, אוהב, אתה יודע שהחיים שלי הם בידך...

אל תגרום לי לסבול יותר, בוא!

אל תסרב לתחינתי, אלא בוא!...

בוא, שלמה מלך הדוכיפת,

בוא, השתהית מספיק!

למען האל, בוא אלי...

הו, נאמן, אמיתי.

הו, חבר אהוב ואוהב, אני מתחנן לפניך, בוא!...

החוסר שלך המם אותי,

אתה שמבורך בנדיבות, שמור על מילתך,

היה נאמן למסורת של אנשים נדיבים...

פצה על החוסר שלך בטוב.. בוא!

הערבים אומרים "תעאל", הפרסים "ביאה".

המילים הללו משמען "בוא"... אז בוא!...

אם תבוא אהיה מסופק, אצחק שוב

כשאתה אינך אני מובס ושמם,

מליבי ונשמתי אני מתחנן אליך לבוא,

בוא כבר, ללא דיחוי, בוא!"

 

שמס לא ענה בתחילה על המכתבים, אך לבסוף נתרצה וניאות לחזור לקוניה. המפגש המחודש שלו עם רומי היה רגע טהור של שמחה.

כותב על כך רומי:

"רגע מבורך, הנה אנחנו יושבים בטירת האהבה, אתה ואני.

יש לנו שתי צורות, שני גופים, אך נפש אחת, אתה ואני.

הצבעים של הגנים ושירת הציפורים,

בין ערוגות הפרחים יהפכו אותנו נצחיים, אתה ואני.

הכוכבים שבשמיים יבואו להתבונן עלינו.

נראה לכוכבים את הירח עצמו, אתה ואני.

מאוחדים באקסטאזה, לא נהיה יותר אתה ואני.

נחלצים מפטפוט טיפשי, נתמלא שמחה, אתה ואני.

כל הציפורים בהירות הנוצה של גן העדן ישקעו בעצב,

כשהם ישמעו אותנו צוחקים בשמחה, אתה ואני."

 

הפרידה של שמס מרומי משולה, לפי כתבי המסדר ה'מוולני', לעזיבת אלוהים את האדם, לגירוש מגן העדן. האדם מתגעגע לחזור למקור שממנו הוא בא, למצב של אחדות עם האל. מצב זה היה בין שמס ורומי לפני הפרידה. ההתאחדות המחודשת עם האהוב היא חזרה למצב גן העדן.

כותב על כך רומי:

"הקול של האהבה נשמע משמאל ומימין:

נועדנו לגן העדן, הצטרפו אלינו, ראו את המחזה הזה.

היינו בגן העדן.. השרפים הכירו אותנו היטב,

ועתה אנו חוזרים לשכון בנצח.

בין העפר הזה וחיים טהורים יש תהום.

נפלנו, הבה ונמהר לחזור למולדת החסרה."

האיחוד המחודש והפרידה הסופית

לאחר ששמס חזר לקוניה הוא ניסה להשתלב בחייו של רומי, גר במדרסה של המשפחה ואף נשא אישה, בשידוכו של רומי. שני האוהבים התאחדו שוב למשך מספר חודשים. בינתיים נאספו השירים שרומי כתב בספר השירה העיקרי שלו שנקרא "דיוואן שמס טבריזי", אותו ערך הוסמדין – עוזרו הקרוב של רומי.

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו