לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

רוונה - טיולים לרחבי העולם

בזיליקת סאן ויטלאה ברוונה

הכנסייה המפוארת נבנתה במאה ה-6 לספירה, בימים שבהם רוונה הייתה בירת איטליה שנשלטת על ידי הביזנטיים מקונסטנטינופול. הקיסר יוסטניאנוס ניסה לקומם מחדש את החלק המערבי של האימפריה הרומית וכבש את איטליה, צפון אפריקה וחלקים מספרד. רוונה, שהייתה בירת איטליה בתחילת המאה ה-5, הוקמה מחדש כמרכזו ובירתו של החלק המערבי. הכנסייה נמצאת ליד שער הכניסה של העיר העתיקה. מבחוץ אי אפשר להבחין בייחודה ויופייה, זה עוד מבנה גדול שלא נראה עתיק במיוחד, אך למעשה זאת הכנסייה השמורה ביותר מהתקופה הביזנטית ואחת החשובות והעתיקות באיטליה כולה. כשנכנסים פנימה מתגלה ייחודה, מבנה מתומן גדול ומרשים שבצדדיו אפסיסים ואמבלטוריום ובהם פסיפסים מרהיבים. הפסיפסים של רוונה נחשבים ליפים ביותר בעולם, פסגת היצירה הביזנטית. המיוחד בהם הוא העידון והצבעים המרשימים, ירוק כחול, צהוב וצבעים נוספים שהם נדירים בפסיפסים. באפסיס הראשי פסיפס של הקיסר יוסטניאנוס ואשתו תיאודורה. פסיפס זה הביא את קרל הגדול, במאה ה-8, לחשוב שהם אלו שהקימו את הבניין, ולכן הוא בנה את כנסייתו הראשית באאכן במתכונת סאן ויטלה. אלא שמי שבנה בפועל את הכנסייה היה הבישוף של רוונה באותה תקופה – מקסימינאוס. כך או כך כנסיית רוונה וזו שבאאכן היוו את ההשראה להתפתחות הסגנון ה'רומנסקי' החל מהמאה ה-10.

 

במרכז האולם המתומן קבר הקדוש סאן ויטאלה, מודגש על ידי משחקי אור וצל. צורת המתומן שימשה מבני זיכרון והנצחה. האולם בנוי משלוש קומות: חלק עליון שבו חלונות המכניסים אור, חלק אמצעי ובו מרפסות וחלק התחתון ובמרכזו הקבר. החלוקה המשולשת מסמלת את התפישה הביזנטית של שלוש עולמות – פיזי, רוחני, ועולם ביניים שנמצא בין שניהם – עולם של מלאכים, אנרגיות, ישויות.
בפסיפסים שעל הקירות שמסביב לאולם היררכיה של קדושה המתגברת לקראת האפסיס המרכזי במזרח. באפסיס זה מוצג ישו יושב על כדור הארץ ובידו מגילה המסמלת את החוק, בידו השנייה הוא מחזיק זר ניצחון. האפסיס נמצא בתוך אחת מ-8 צלעות המתומן. הפסיפס מראה שישו הוא מעל העולם, מעל הטבע. המספר שמונה נתפש בנצרות כמסמל את העל טבעי, הנצחי. החוק של ישו נובע ממקור אלוהי. הניצחון הוא על המוות. בפסיפסים האחרים שלפני האספסיס מופיעים מוטיבים תנ"כיים: סיפור מלכיצדק, עקדת יצחק, ישעיהו, ירמיהו, משה, קין והבל, ועוד. שהם פרפיגורציה להופעתו של ישו (סיפור מקדים).

 

לפני הכניסה לכנסייה סאן ויטאלה חצר יפה ונרתקס (מסדרון כניסה) על עמודים, אליהם צמוד מוזיאון של אמנות ביזנטית, בו חפצים שנמצאו בחפירות וכנסיות העיר. בצד האחורי של הכנסייה חצר נוספת ובה מאוזוליאום מפואר מהמאה ה-5 המוקדש לגאלא פלקידה – בתו של הקיסר תיאודוסיס הראשון. זהו אחד המבנים היחידים מלפני נפילת האימפריה. לצדה של גאלא פלקידה נקברו שלושה קיסרים: הונריוס, קונסטנטינוס השלישי וולנטיניאנוס השלישי. המבנה דמוי צלב ובמרכזו כיפה, על תקרת הכיפה פסיפס נפלא בצבעי כחול כהה מרשימים של שמיים עם כוכבים ובמרכזם צלב. הקירות מכוסים בפסיפסים מרהיבים העשויים בדייקנות ועדינות רבה.

 

 

רוונה – Ravenna
מאמר מאת דוקטור אדר ירום

בירת מחוז רוונה במרחב אמיליה רומניה (Emiglia Romania). חשיבות העיר מצויה ראשית בהיותה בירת "האימפריה הרומית המערבית" כמעט בכל שנות המאה החמישית לספירה. בשנת 476, עם נפילת האימפריה הרומית, שימשה העיר כבירת הממלכה האוסטרו – גותית (Ostrogothic), עד להפיכתה לחלק מהאימפריה הביזנטית בשנת 540. הממלכה האוסטרו גותית נבנתה על בסיס קבוצות ולאומים אשר היוו את הענף המזרחי של הגותים, אנשי אירופה ובריטניה. מנהיגי הממלכה נטו להמשיך ולשמור על החוקים ועל הנוהגים החברתיים אותם קידמו הקיסרים הרומיים. קיסרי האימפריה הביזנטית, מנגד, ביקשו להחליש את עקרונות התרבות הרומית "המערבית" ולקדם תרבות, אמנות ואדריכלות המבוססים על התרבויות והארצות ממזרח לרומא.

בכך מצויה חשיבותה ההיסטורית של רוונה: מרחב עירוני על אדמה איטלקית אשר מהווה מצע לעיצוב דרכים חדשות של מחשבה בדת ובפוליטיקה, בתרבות ובאמנות. המורכבות הדתית של העיר משתקפת בסגנון ובתכנים של האמנות הויזואלית, שורשיה מצויים בפעילות ובשלטון המלך האוסטרוגותי תיאודוריק, המכונה "הגדול" (Theodoric the Great, 454 – 526). המלך נשלח על ידי קיסר המזרח זנו (Zeno) לכבוש את החוף המזרחי של איטליה; רוונה נכבשה בשנת 493. תיאודוריק וממשיכי דרכו היו נוצרים אריאנים, אשר אמנם ביקשו לקדם חיים של שלום עם הנוצרים האורתודוכסים, אך עם זאת ללא קיום חיי קהילה משותפים. הזרם האריאני בנצרות הוקם על בסיס חייו ואמונתו של אריוס הקדוש (Arius, 250 – 336 A. D.), אשר הטיף באלכסנדריה. האריאנים מאמינים כי ישו נולד (או "נוצר") בשלב כלשהו של קיום העולם, ולכן הוא לא היה קיים תמיד. הגות זו היותה אתגר למחשבה הנוצרית (במערב ובמזרח) אשר האמינה כי השילוש הקדוש משקף מהות אחת של האל וכי ישו איננו נפרד מ"האל האב" (God the Father). תיאודוריק מת בשנת 526 לספירה. הפלישות הנרחבות לאיטליה מן המזרח החלו בשנות השלושים, כאשר כיבוש איטליה הושלם בשנת 554.

אתרים ברוונה

מאוזוליאום גאלה פלאסידיה (Mausoleum of Gala Placidia),

גאלה פלסידיה היתה בת הקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון (Theodosius I). חוקרים מאמינים כי הסרקופג של גאלה, כמו גם זה של בן הקיסר, הוצבו במבנה בתקופה מאוחרת יותר. מחשבה זו עולה לאור התכנית האדריכלית, אשר איננה משקפת מאוזוליאום (מבנה קבורה), בדומה למאוזוליאום של תיאודוריק, בבסיס התכנית מצויה בזיליקה (מבנה אורך), אליה צמודה קאפלה עיקרית אחת. המתכננים שמרו על מוטיבים צורניים רומיים מובהקים: הקשתות העיוורות והגמלון, וכמובן השימוש בלבנים רומיות. פנים המבנה מוגדר בקשתות רחבות וגבוהות, כאשר הלונטות [Lunets] (המשטח המחבר בין הקשת לקיר) עוטרו בפסיפסים ביזנטיים. תוכן הפסיפסים הוא במהותו אפוקליפטי (המדגיש את "חזון אחרית הימים") ואת תפקיד ישו כמורה וכשליח, זאת על רקע המכלול הקוסמי, המיוצג על ידי שמיים כחולים זרועי כוכבים זורחים. הפסיפס המפורסם ביותר מתאר את ישו כרועה הטוב. זוהי דוגמא אחת מיני רבות לעניין של אמנים נוצרים באמנות של רומא הפאגאנית.

בית הטבילה האריאני (Arian Baptistry)

נבנה על ידי תיאודוריק הגדול במפנה המאות (החמישית והשישית); המבנה בנוי על בסיס תכנית הרכזית בצורת אוקטוגון, עם ארבע נישות וכיפה. פנים המבנה מעוטר בפסיפסים המתארים את טבילת ישו (יוחנן המטביל – אשר טבל את ישו בנהר הירדן) ואת תהלוכת אבות הכנסייה. אופני הייצוג המיוחדים מהווים נקודת מוצא להבנת דמות האדם באמנות ואת תנועת האדם בטבע.

המאוזוליאום של תיאודוריק (Mausoleum of Tehodoric)

בנו מאבן איסטריה (Istria) לפי מוצא חומר הבנייה אשר הובא ממזרח הים האדריאטי (קרואטיה של היום). שיטת הבנייה מוכרת בכותרת ,אופוס קואדראטום" (Opus Quadratum): לבני אבן המונחות זו על גבי זו באופן ישיר וללא טיח. זוהי תכנית רומית מסורתית בקנה מידה קטן, החובקת בתוכה רמזים למבנים כגון הפנתיאון ברומא (מקדש "כל האלים"), עם מוטיבים עיטוריים (מינוריים לרוב) של האדריכלות הגותית המוקדמת; הקשתות העיוורות מבוססות על מסורת רומית; אלו הן קשתות מאוזנות גם מבחינת הגובה שלהן (הקשתות הגותיות צרות וגבוהות יותר). עיטורי הנישות בקומה השנייה משקפות מסורת אחרת באדריכלות, אשר לא בהכרח זוכה לכותרת ברורה או חד משמעית; כן ניתן לטעון כי בתקופות של מעבר ושל שינויים תרבותיים, כאשר ערים נחשפות לאמנים מאזורים שונים, אנו מזהים מגוון "ניסיונות" באמנות ובאדריכלות, אשר הופכים את הסגנונות השונים למורכבים וליוצאי דופן.

סן אפולינר החדשה (San Apolinare Nuovo)

תיאודוריק הקים את הכנסייה בראשית המאה השישית לספירה ככנסייה אריאנית; כאשר לאתר הועברו שרידי הקדוש אפולינאר, אשר נולד באנטיוכיה, סבל מרדיפות הקיסר וספסיאן והוביל את עדר הכבשים לרוונה. סוג מעין זה של סיפור נועד להפוך לפופולארי ביותר בקרב מטיפי הנצרות, אשר ביססו את הפצת הדת הנוצרית על סיפורי המרטירים (Martyrs).

כנסיית סן אפולינר החדשה מכונה כך מכיוון שהקיסר הביזטנטי יוסטיניאן הראשון שיפץ את המבנה וייעד אותו לבטא את "ניצחון" הנצרות האורתודוכסית על זו האריאנית. מבט מן החוץ חושף את התכנית הבזיליקלית (מבנה אורך של הכנסייה); רמז למסורת רומית באדריכלות נראה בגמלון החותם את גג הכנסייה, אך שילוב החלון הכפול (עם עמוד קטן במרכזו) מלמד על מסורת ביזנטית מאוחרת יותר. נקדיש את הסיור להבלטת עיטור פנים הכנסייה: עמודי שיש צבעוני, עם כותרות מורכבות, אשר רובן מזכירות את הכותרת העתיקה הקורינתית. כותרות אחרות מלמדות על תופעת "השימוש המשני", המוכרת בהיסטוריה של האדריכלות בשם "ספוליה" (Spolia). תוכן מעניין נחשף בתוך הפסיפסים: מעשי הנס של ישו הנראים בקיר הימני (בהם ישו תמיד צעיר, וללא זקן); וסצנות מתוך הפסיון ותחיית ישו בקיר השמאלי (בן ישו אדם מבוגר יותר, פניו עטויות זקן). גם פסיפס זה משקף נקודת מוצא ייחודית להבנת השפעת מסורות הלניסטיות ורומיות באמנות על האמנות הנוצרית. עוד נדון בתרומת העיטור להתפתחות אמנות הפורטרט בציור המערבי.

כנסיית סן אפולינר בקלסה (San Apolinare in Classe)

הכנסייה נבנתה במקביל לכנסייה של סן ויטאלה (אמצע המאה השישית לספירה). בדומה לכנסיות אחרות ברוונה, גם בחזית הכנסייה הנוכחית אנו מזהים כיצד הגמלון רומז למסורת רומית באדריכלות. החלון המשולש משקף, מנגד, מסורות מזרחיות אותן הרומים לא הכירו. פנים הכנסייה עשיר ביותר בעיטור מגוון: עמודי השיש היווניים בוהקים בבהירותם; קומת התאורה מכניסה אור חם באופן אחיד לחלל הספינה המרכזית ולשני אגפי הצד; את המבט מושך מייד הפסיפס המעטר את קשת הניצחון. מעל הקשת נראה ישו, דמותו בתוך מסגרת עגולה, כשדמותו מוקפת בארבעת האוונגליונים. דמות הקדוש אפולינר נראה במרכז הפסיפס, על רקע צמחיית גן העדן, כשלצדדיו שנים עשר הכבשים.

כנסיית סאן ויטאלה (Church of San Vitale)

הכנסייה מוכרת כאחת החשובות בהצגת האדריכלות הביזנטית המוקדמת. מהם המאפיינים של האדריכלות הביזנטית בכנסייה הנוכחית? ראשית אנו מזהים הגדרה הרכזית של התכנית האדריכלית. משמעות "התכנית ההרכזית" מצויה בהבלטת מרכז גיאומטרי של הכנסייה, המשקף את מוקד המבנה, בשונה מתכנית אדריכלית המבליטה מבנה ארוך וצר (כפי שנראה בכנסיית סן אפולינר בקלסה). לא בכל כנסייה ביזנטית נזהה כיפה (או את גג המבנה) המציינים באופן ברור היכן מצוי המרכז – כשזהו מאפיין הכנסייה הנוכחית. באופן זה משקפים הקירות בנייה הרמטית וסגורה, ללא הבלטת חללים, אזורים פתוחים או תנועה משמעותית בעיני המתבונן מבחוץ. הבנייה ההרמטית מבטאת אם כן "קומפוזיציה סגורה" המאפיינת לרוב את האדריכלות הביזנטית המוקדמת. התכנית המתומנת של המסגרת האדריכלית (אשר כמו "עוטפות" את שתי הקומות הראשונות) מוגדרת בקירות אחידים, כאשר בכל צלע ממוקם חלון מקושת אחד.

חשיבות רבה מצויה בפנים הכנסייה ובעיטור הפסיפסים העשיר. התכנים הנראים בפסיפסים משלבים סצינות מן התנ"ך, מן הברית החדשה, מהספרות החיצונית (האפוקריפית) לברית החדשה ומההיסטוריה של האימפריה הביזנטית, בהם התפתחה האיקונוגרפיה הנוצרית: סיפורי אברהם ומלכיצדק; עקידת יצחק; משה והסנה הבוער; ונביאי התנ"ך. מעל האפסיס העיקרי מתואר ישו היושב על "כדור העולם" ומוקף במלאכים ובקדושים. הקאפלה המפורסמת ביותר בכנסייה מעוטרת בשני הפורטרטים של הקיסר יוסטיניאן (Justinian I) ואשתו תיאודורה (Theodora), המתוארת כאלה.

ראו מאמר נוסף על
כנסיית סאן וויטלי

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו