לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

סיפורו של שבתאי צבי.
עם ציטוטים מתוך ספרו של גרשום שלום.

הוא נולד באיזמיר ב1626.
למד תורה מפי גדולי הדור ובראשם רבי יוסף איסקאפה. למד גם קבלה ודרכי החסידות.
בן 16 היה לו חיזיון ששלהבת יורדת מהשמים ופוגעת באיבר מינו, או ליד. ומאז היה לו תסביך בקשר למין, 2 הנשים הראשונות שהוא נשא התגרשו ממנו מכיוון שהוא לא שכב איתן. חסידיו ראו בזה אות לחסידות ולדבקות.  היו באים אליו בחלומות נגעי בני אדם, שדים הנולדים מהוצאת שכבת זרע לבטלה, וגם נעמה מלכת השדים, התחיל ללמוד קבלה בגיל 18, באותה תקופה לא היה נהוג עדיין האיסור ללמוד קבלה מגיל 40 בלבד, ואיסור זה בא בעקבות שבתאי צבי. הוא למד בעיקר מקבלה קדומה, ספר הזוהר, וספר הפליאה והקנה, ונמנע מקבלת הא"רי עם הכוונות שלה. הוא למד קבלה בעצמו בלי רב ובלי מורה, הגאונות שלו הייתה שהוא ידע לתת לקבלה פירוש מעשי דרך כל מיני טקסים. תוך כדי הלימוד העצמי הוא גילה את "סוד האלוהות". ודבר זה בא לידי ביטוי בכך שהיה קורא בשם המפורש תוך כדי תפילה ובהזדמנויות רבות. הוא חיפש מפתח משלו לספר הזוהר. סוד האלוהות היה קשור לספירת התפארת, שם עיקר הכוח הפעיל של האלוהות, לא אין סוף נגלה לנו כאלוהנו, אלא ספירת תפארת. ש"ץ לא מחדש כאן אלא חוזר על דברי הרמב"ן, רבי בחיי בן אשר, ועוד. "אז אמירה היה נער והתחיל להיכנס בסוד האלוהות, וכמו שדבק בקבלת החכמים האלה, תפס במידת התפארת וזהו מה שגילה לתלמידים בשנת הת"י" קארוזו.
יש כאן הנחה של 2 אלוהויות, האחת זה האין סוף, והשני זה אלוהות בשם הויה, שהיא קשורה לזמן וקשורה לספירת תפארת, וגם בכך אין כל חדש, זה לימוד המיסטיקנים בכל הדורות.
שבתאי צבי אסף סביבו באיזמיר קבוצה של תלמידים ויחדיו היות מתעמקים ברזי תורה ויוצאים לשדות וגם לטבול בים, הוא לא היה שונה מאחרים, אלא שאז חלה ונהיה משוגע , זה קרה כשהתבגר, קרוב לגיל 20, אומרים שזה היה מנו דיפרסיה. "רגילים היו בפיו דברי ישעיהו יד, יד: אעלה על במתי עב אדמה לעליון... ומעשה היה ביום מן הימים שהביע פסוק זה מתוך התפעלות כזאת עד שדימה בנפשו שנישא ממש לתוך האוויר. ופעם שאל את חבריו אם לא ראוהו כשהוא מתעלה מעל לקרקע, וכשענו לו בשלילה, לפי האמת, אמר להם: לא זכיתם למראה מפואר כזה כי לא נטהרתם כמוני" קונן.
באחד מהתקפות המניה הוא התגלה לעצמו כמשיח
"משנת הז"את – 1648 נחה עליו רוח ה' בלכתו לילה אחד חוץ לעיר רחוק מן היישוב כשתי שעות מופשט ומתבודד, עד ששמע קול אלוהים מדבר עמו: אתה מושיע ישראל משיח בן דוד משיח אלוהי יעקב, ואתה עתיד לגאול את ישראל ולקבצם מד כנפות הארץ בתוככי ירושלים..... ובהן, מאותה שעה נתלבש ברוח הקודש ובהארה גדולה היה הוגה את השם באותיותיו ועושה מעשים זרים כפי מה שנראה לו שכך ראוי לעשות מפני כמה סיבות ותיקונים אשר הוא היה מתקן.
והרואים לא היו מבינים ענייניו והיה בעיניהם כמתעתע וכמה פעמים לקו עליהם רבותינו שבארץ ישראל על רוע מעשיו שהיו רחוקים מהשכל עד היה מוכרח לפרוש מבני אדם אל המדברות. וכל פעם שהיה מתראה היה גדל והולך ומתרבה ורואה מה שאין הפה יכולה לדבר ולפעמים היה מצטער בצער גדול ולפעמים נהנה מזיו השכינה ולפעמים השם ניסהו בניסיונות גדולים קשים ממות ועמד בכולם, עד שבשנת תכ"ח בהיותו במצרים נסהו הקב"ה ניסיון גדול ושבח לאל יתברך עמד בניסיון.
ואחר כך עשה השבעה גדולה בכמה תפלות ותחנונים שעוד לא ינסהו ויהי היום באותו העת אשר עשה ההשבעה ההיא, נסתלק מעליו כל רוח הקודש ההוא וכל ההארה והיה כאחד העם והיה מתנחם על מעשיו הזרים אשר עשה, כי לא היה מבין עוד בטעם שלהם כמו שהיה מבין בשעת עשייתן".
מתוך פיו של שבתאי עצמו בזמן שהיה בארם צובא, מפי ר שלמה לנייאדו.
בזמני ההארה החל שבתאי צבי לעשות כל מיני מעשים שונים ומשונים, שרק נותר לנו לנחש לגביהם, ולאחר שהיה מתעורר משיגעונו היה מפרש אותם על דרך התיקון והניסיון. בחוגי השבתאות נשתרשה התפישה שהמשיח צריך לרדת אל תוך הקליפות בכדי לתקן, ושם הוא עושה כל מיני דברים בכדי להעביר את התיקון דרכו, למשל אם הוא עושה משהו רע, אז המשהו הרע הזה מטהר דרכו.
לאחר ההתגלות החלו לקרות דברים משונים: החל לצאת מהגוף שלו ריח טוב, הבריות ריננו שהוא לוקח מושט ושבתאי הוכיח לרופא אחד שאין זה כך, לאחר שהתפשט בפניו. החסידים אמרו שזה ריח גן עדן, שבתאי סיפר לרופא שמשחוהו בלילה בשמן המשחה של המשיח והשביע אותו לא לגלות את הסוד עד שיגיע הזמן. ברבות הימים החלו לחגוג בחוגי השבתאים את המשיחה של שבתאי צבי על ידי אליהו הנביא בא"ך בסיון. בשירי הדונמה בסלוניקי נמצא שרידים לחג הזה:
"נמשח סימן בזא"ת ביום א"ך
ויחבר את הדל"ת עם אותיות א"ח."

"א"ך טוב לישראל.
הוא יום בו נמשח אמיר"ה.
יום בו חלה משיחתו
כל איש שב לאחוזתו...
יום בו חלה משיחה
באה לשכינה רווחה."
השנה הייתה שנת 1648.

"אחרי שנמשח למשיח על ידי האבות, היו פניו יפות מאד ומאירות כפני משה לאחר מתן תורה" קונן
"היום כמו עשרים שנה בקירוב פתח ש"ץ פיו לומר משיחא אנא והגה את השם באותיותיו והרב הגדול.... רבי יוסף איסקאפא שהיה רבו המובהק גער בו והפקיר את דמו והיה מכריז: כל הקודם בו זכה לפי שעתיד להחטיא את הרבים ולעשות אמונה חדשה וכתב על זה לקוסטאנטינא." פורטש.
עם ההתגלות שלו כמשיח, זה אירוע שמשגע את רבני איזמיר שעד אז סובלים אותו כמוזר והם מגרשים אותו מהעיר. יש איזו שערורייה שגורמת לשינוי היחס כלפיו.

בסביבות שנת 1948 והלאה קורה מאורע חשוב נוסף בחייו של שבתאי, הוא שוחה בים, נקלע למערבולת וניצל בדרך נס. וזה נעשה חג שבתאי שמושווה לפורים. זה היה בי"ו לכסלו, כותבים שירים לחג הזה. המאורע נקשר לעלייתו של המשיח מהתהום לאחר שהוא נאבק עם התנין "כלב עמו נאבק, צער רב אליו הסב והוא הרגו ועלה עליו". בערב החג עשו תענית שהיא כנגד תענית אסתר

מאז האירוע המיסטי של המשיחה החל שבתאי עולה במדרגות הרוחניות, 7 מדרגות כנגד 7 ספירות, והוא נגלה ונחבא לחליפין. לאחר 7 שנים הוא מגיע לסוד ספירת בינה ולסוד אלוהות עמוק יותר, באותו הזמן ישראל ב"אנינה" פרעות ופוגרום, וזה חלק מחבלי המשיח.
מהזמן הזה והלאה מתגבר אצלו המושג של "מצווה שבאה בעברה" הוא רואה קול מדבר אליו ואמור לו לעשות כך וכך, הקול חזק יותר ממנו וגורם לו לעשות מעשים משוגעים, לאחר שהוא מתעורר מהמעשים הוא מתבייש במה שעשה וזה הסבל של המשיח. מאותו הזמן והלאה מעשיו אינם מחייבים שום אדם ואת הסוד שבהם הוא עצמו אינו יכול להסביר.

לאחר שהוא מגורש מאיזמיר, ואף מכים אותו, הוא עובר לסלוניקי. זה קורה כנראה ב1951, גם שם השערוריות נמשכות. יום אחד הוא יושב עם חכמי סלוניקי שמקבלים אותו בסבר פנים יפות ולפתע מבקש מהם להביא חופה וספר תורה ועורך חתונה בינו לבין ספר התורה. למשמע הסתייגותיהם הוא מסביר את הטעמים המיסטיים לטקס זה שאמור לאחד אותו עם התורה.

שבתאי מהלך קסם על בני אדם, לא סתם הוא הגיע לאן שהגיע, אפילו הסולטאן התורכי ברבות הימים נכרך אחריו. הוא גאון של יצירת טקסים מופלאים ויוצאי דופן, גאון של דרמה וסיפור אנושיים, הוא מדבר לרגש של אנשים מסוימים, ולא משנה היכולת האינטלקטואלית שלהם הם הולכים שבי אחריו, הוא טוטלי במה שהוא עושה והטוטליות הזו, הפתיחות, העדינות, המאבק הפנימי, שובים אותם. הוא גאון בהפיכת הדת לאישית, בחידוש מנהגים שלא היו ולא נבראו ושיש בהם סימבוליקה אישית.

אחרי סלוניקי הגיע שבתאי לקושטא בשנת 1958. וגם שם שערורייה: הוא קנה דג גדול שם אותו בעריסה והלך איתו בעיר. הדג סימל את גאולת ישראל שתבוא במזל דגים, והנה היא כבר נולדה ונמצאת כרגע בעריסה. חכמי קושטא אסרו אותו על כך והלקו אותו וגרשו אותו מן העיר, . דבר נוסף שהוא עשה באותה השנה הוא לחגוג את 3 הרגלים בשבוע אחד, "ובשנת התי"ח יקיים ג רגלים בשבוע אחד לכפר על כל מה שחטאו ישראל ברגלים, ואליו ייתן הקב"ה תורה חדשה ומצוות חדשות לתקן כל העולמות, בשנת התי"ח יברך ברוך מתיר אסורים". לפי התוספת לאפוקליפסה של "מראה רבי אברהם. הוא ישב בסוכה, סידר סדר, וקיים תיקון ליל שבועות, ביחד. וגם להבא שבתאי נוהג לערבב רגלים ותאריכים. בבראט הוא חוגג פסח וסוכות באותו השבוע.
בשנה הזו מתגלה לשבתאי גם תורה חדשה ומצוות חדשות, אלא שתורה זו רק שבתאי עצמו יכול ורשאי לנהוג לפיה, ורק בשעות של הארה שבהם מותר לקדש עברות שהופכות מעתה למצוות וטעונות ברכה, מעתה זה לא עבירה אלא טקס מסודר וערוך.
בשנת תי"ח יוצא שבתאי מחובת התורה והיהדות הרבנית ועומד מעתה והלאה תחת חוק עליון, מאז התורה של היהדות נקראת "תורת אמת" אצל השבתאים, שבתאי מעבר לה. לפי נתן העזתי אותה שנה, תי"ח היא תחילת עליית השכינה מהגלות. השכינה מורמת ויחד איתה מתקבלת תורה חדשה ועילאית. אחד הביטויים של זה הוא הפסקת מנהג תיקון חצות על הגלות.

אחרי 5 שנים של נדודים וגירושים חוזר שבתאי לאיזמיר. הוא שוהה באיזמיר כשנתיים, לרוב מסתגר בחדר וסובל ייסורי גלות, אולי היה בדפרסיה. לפי קונקי הוא "מתפלש בעפר מטתו כפיה", ו2 מלאכים מחזיקים בו, מפייסים אותו ומנערים אותו ואומרים: התנערי מעפר קומי שובי ירושלים!
שבתאי הוצרך להיות "שבע שנים בבית האסורים של הקליפה ואז סבל ייסורים קשים גדולים וחזקים כאמור בפסיקתא רבתי על פסוק קומי אורי" – בעקבות משיח. נתן אומר זאת ולא אומר מה היו השנים, אולי ההתבגרות עד שנת ת"ח, שאז הייתה ההתגלות המשיחית הראשונה, אולי שנות הנדודים והגירוש עד שנת תי"ח, שאז קיבל מצוות חדשות ותורה חדשה. או אולי תקופת הדיכאון שאחר כך? בסופו של דבר שבתאי לוקח כסף ממשפחתו שקצה במוזרותו והולך לישראל. אבל קודם כל עובר במצרים. במצרים פגש כנראה את אשתו השלישית, פעם שלישית גלידה.

נתן הנביא נתן לאשתו של שבתאי את השם "מטרונא רבקה המלכה". לפי פורטש היא "נערה חסרת לב שהייתה אומרת בטירוף דעת שהיא תינשא למלך המשיח, והיו שוחקים עליה והלכה לה לעיר ליוורנו... וכאשר הייתה מוצאת מפיה דברים של שוטת והייתה נראית יפה הוגד זה לשבתאי צבי בהיותו במצרים אצל רפאל יוסף". שבתאי שמע ו"שלח אחריה ונשאת אליו". לפי מספר מקורות היא הייתה זונה, או לחילופין מופקרת :
"מה נאמרה על הצביה הפושעת/ אישה הגונה אל צבי פושע
היא גומלה חסד לכל עובר ושה / גם כי גויתה יהי תובע
לחם סתרים תאכילמו וכל / רעב סעודה בו יהי קובע"  עמנואל פרנסיס.
לפי המאמינים שבתאי מקיים בנישואיו איתה דברי הושע "קח לך אשת זנונים".
מסורת נוספת אומרת שהמטרונא הייתה מכשפה, מגדת עתידות. קראו שרה האשכנזייה.

שבתאי מגיע לישראלב1662, שוהה כאן כשנתיים מתחבב על הקהילה עד כדי כך שהוא נשלח כשליח מטעמה למצרים לגייס כספים, דבר שהוא עושה בהצלחה מרובה. ויחד עם זאת הוא המשיך במעשיו המוזרים. בירושלים היו אז 200-300 משפחות, ביניהם רבים שעוסקים בקבלה.  זה היה מרכז קבלי. בירושלים היה שבתאי נוהג מנהגי חסידות, מתבודד בחדר התבודדות שהיה נהוג לכל חסיד, ואף יוצא לימים להרי יהודה ומדבר יהודה, ושומע קולות ובת קול מתוך הקברים ומתבודד עם אלוהים. הוא הכיר כמה אנשים שלימים היו פעילים בתנועה השבתאית. לימים נשלח בשליחות למצרים, בשנת 1664. לפני כן הלך לחברון, ושם פגש אותו לראשונה ולאחרונה אדם בשם קונקי שאחר כך כתב עליו דברים רבים, הוא מתאר את הרושם שעשה עליו שבתאי לראשונה: "לא זזו עיני ממנו מעת כניסתו בחצר קודש הן בהתפללו תפילת מנחה אצלנו בבית הכנסת הן בהתפללו מעריב במערת המכפלה עם כל הקהל אשר הלכו לרגלו .. (מספר על דמעות שליש ששבתאי שפך בתפילתו "שלא כדרך הטבע")... רוב הלילה הייתי סביבות הבית אשר הוא חונה שם, וראיתי מעשיו, גם כל יושבי חצר הקודש אנשים ונשים וטף נדדו שינה מעיניהם כל הלילה ומשגיחים מן החלונות מציצים מן החרכים, והוא היה מתהלך ארוכות וקצרות בביתו וכל הבית היה מלא אבוקות של נר כי כן ציווה והוא היה קורא בעל פה תהלים כל הלילה בקול גדול קול ששון וקול שמחה בקול נעים וערב לאוזן מאד עד אור הבוקר וכאור הבוקר הלך להתפלל תפילת השחר. מעיד אני שהיו ענייניו מבהילים, משונה מכל האדם בכל בחינותיו, ולא היו עיני שבעים מלהסתכל בו, אחר תפילת השחר נסע לאיזו דרך לבד מהלך שש פרסאות עם יהודי אחד שהיה הולך לרגלו, ואצלנו לא אכל ולא שתה ולא ישן ולא שנת קבע ולא שנת ארעי, בתוך תעניתו נכנס ויצא, ועוד לא יספו עיני לראותו עד היום הזה".

כשיחזקאל הנביא עולה לשמיים בחזון יחזקאל, לאחר שהוא עובר את החיות שרצות רצוא ושוב ואת האופנים ואת המלאכים. הוא זוכה סוף סוף לראות את אלוהים. והינה דמות אדם לו! אלוהים ברא את האדם בצלם. אלוהים לא קיים ללא האדם. תכלית הבריאה היא האדם. מכל הטעמים הללו ניתן להבין שאלוהים יכול להופיע דרך דמותו של אדם על פני האדמה.

במאה ה16 מתפתחת קבלת הארי בצפת ובה דיאלקטיקה דינמית של גאולה ותיקון והדגשה של דמות האדם, הצלם. בכדי לברוא את העולם אלוהים מפנה את עצמו ויוצר חלל עגול בשם טהירו. לחלל זה חודרת קרן אור. קרן אור זו מתלבשת בדמות אדם הקרוי אדם קדמון לכל קדומים. מעיניו, אוזניו, נחיריו ופיו של אדם קדמון לכל קדומים יוצאים אורות. האורות מתלבשים ב10 כלים שמסתדרים בזקנו של אדם קדום לכל קדומים, אבל בגלל שהאור חזק מדי לכלים הם נשברים, מעין תאונה קוסמית וכל העולם הרוחני, הצלם, יחד איתם נשברים אף הם. הכלים הופכים להיות קליפות ונוצר עולם הרוע, הסטרא אחרא.

הו אז מתערב אלוהים במעשה הבריאה ויוצר שוב נביעה של אור הפעם ממצחו של אדם קדמון לכל קדומים. אור זה יוצר לעצמו מחדש את הכלים אך הפעם חזקים יותר, מכיוון שכל כלי קשור לאחרים, מכיל את האחרים ולא עומד רק בפני עצמו. מעשה הבריאה כמעט נתקן. הסטרא אחרא מצומצם לכדי נקודה וכמעט נעלם מן העולם. בשלב האחרון של התיקון בורא אלוהים את האדם בצורה רוחנית בכדי שישתתף במלאכת התיקון.

אלא שהאדם נחפז מדי ברצונו לעזור לאלוהים והוא גורם בחפזונו לתאונה נוספת, קשה יותר וחריפה יותר מהקודמת, בה נשברים שוב הכלים המתוקנים, הקליפות שנוצרות משברית הכלים יוצרות את העולם הפיזי ונוצרים עולמות טומאה, נוצרים כלים של הסטרא אחרא ששולטים על עולם זה. האדם נופל לעולם הפיזי ועתה עליו לעמול על תיקונו.

לפי קבלת הארי אלוהים יוצר את העולם דרך דמות אדם. דמות זו נשברת ונופלת לעולם הפיזי והיא גם זו שיכולה להתקן. דמות אדם קדמון לכל קדומים זה הצלם של אלוהים, התבנית של אלוהים, התיאור שלו.

כשם שהעולם נוצר כך גם מעשה הבריאה האישי. קודם כל נוצר צלמו הפרטי של אדם, דמות אדם קדמון לכל קדומים שלו, ולאחר מכן הוא מופיע בעולם הפיזי בתור תינוק והצלם נכנס לדמות הפיזית שלו ומלווה אותו כל חייו. דרך מעשים של תיקון יכול אדם לתקן מחדש את דמות הצלם שבו, להביא אותה למצב הראשוני שלה, כמשקפת את האלוהים.  

לפי הקבלה העולמות העליונים בנויים מ10 ספירות. 10 ספירות אלו מסודרות במבנה של הגוף האנושי, מבנה זה קרוי גם עץ החיים. כל חלק בגוף האנושי קשור לאחת מ10 הספירות. כשם שבנבואות יחזקאל מופיע חזון העצמות היבשות: עצמות שמעלות על עצמם עור וגידים בבוא המשיח והופכות ליצורים חיים, כך גם קורה תהליך דומה בעולם הרוחני. האדם יוצר על ידי המצוות, מעשיו ומחשבותיו גוף רוחני ומשלים את החלקים השונים של הצלם שבו, מעלה על העצמות עור וגידים ויוצר צלם אלוהים.

התורה של קבלת הארי בצפת, החשיבות שהיא נותנת לצלם, הדינאמיקה של התיקון. התיאור של אלוהים בדמות אדם בחזון יחזקאל, כל הדברים הללו ועוד הכשירו את הקרקע להופעת טענות על התגלות אלוהית באדם בקרב היהדות שלאחר המאה ה16 ומי שרכב על הגל הזה היה שבתאי צבי, אדם שהיה בעצם בעל הפרעה נפשית ותו לא, אך הצליח לסחוף אחריו את כל העולם היהודי באמונה במשיחיותו ואלוהותו.

הראשון ביהדות שנקרא משיח הוא דווקא כורש מלך פרס. משיח נחשב בתחילה כמי שיש לו תפקיד פוליטי ומעשי בהבאת עצמאות מדינית לישראל. עם התפתחות הנצרות והתורה המשיחית של ישוע, מתפתח גם מושג המשיח ביהדות. משיח בתחילה הוא מלך שנמשח, עם הזמן זה מלך אגדי שיבוא בסוף הימים ויביא מלכות שמים לעולם, יגרום לכבוד ה' לבוא ולהתגשמות נבואות הנביאים. קבלת הארי נותנת למשיח מימד אישי ופוטנטי. הסיבה לגלות ישראל היא התאונה הקוסמית של צלם אדם קדמון לכל קדומים והתפזרות הקליפות שיצרו את העולם. האור שהיה בדמות אדם קדמון לכל קדומים נכלא בקליפות והוא מפוזר כרגע בעולם. תפקידו של ישראל הוא לאסוף את ניצוצות האור מהארצות והעמים השונים בכדי ליצור עולם קוהרנטי אחד המבוסס על צדק ושלום ומרכזו הדת היהודית וירושלים ברוח חזון הנביאים. מי שיוביל את התהליך הזה יהיה דמות אגדתית והיא המשיח.

שבתאי צבי נותן מימד חדש למושג המשיח: על המשיח לסבול למען ישראל. תהליך התיקון יתבצע דרכו ודרך דמותו ולא דרך אחרים בהנהגתו. עליו לתת דוגמא אישית ולרדת אל הקליפות ברמתם הנמוכה ביותר. רק מהמקום הנמוך ביותר ניתן לדעת את השמות האלוהיים במלואם, שזו תכליתו של האדם בבריאה. ממקום של רע אפשר לדעת את הטוב, ממקום של כיעור אפשר לדעת את היופי. רק על ידי ירידה לקליפות ניתן לחלץ את האור שבתוכם ולראות את הטוב שברע, את היופי שבכיעור, ולאחד את כל העולם עם האל, להפוך את הכול לאחד, שזה תפקידו של האדם.

אפשר להגיד שגם בנצרות ישוע יורד אל הקליפות, בנו של האלוהים מופיע בעולם הזה בכדי לסבול למעננו, אך הוא לא שותף פעיל בתכונות הקליפות. הוא מביא אור למקומות של החושך, ולא נהפך לחושך בעצמו. מושג האלוהות של שבתאי צבי והמשיחיות שלו גורס שעל המשיח להשתתף בתהליך של החושך בכדי להעלות את החושך לאור, ולא כפי שישו עשה להביא מלכות שמיים על פני האדמה, ולו לזמן קצר אחד, ישו לא מחלץ את ניצוצות האור מתוך קליפות החושך, אלא מתעלם מהם, הוא מביא נקודת מבט גנוסטית של 2 עולמות הקיימים במקביל ונלחמים ביניהם. ביהדות הנטייה היא להתייחס לעולם הפיזי כחלק מהעולם האלוהי, לכול כאחד.

בנבואות הנביאים על החורבן מתוארת ירושלים בתור עלמה המתפלשת בעפר והיא נקראת להתנער מאפרה ולקום ולהתעורר. הנבואות הם על המצב הגרוע של העלמה – ירושלים וחידוש ימיה כקדם ואף באופן מפואר יותר. לימים זוהתה ירושלים או ציון עם השכינה שנמצאת במצב העולם הנוכחי במצב של אבל של התפלשות בעפר, של ריחוק מהמלך, של אבל, ולימים תתעורר ותחזור למעמדה כמלכה, כמעבירה דרכה את האור האלוהי. שבתאי צבי מזהה את עצמו עם השכינה, הוא ההופעה שלה בעולם. זה המשמעות של המשיח לפי שיטתו.

אנחנו רואים ששבתאי צבי מערבב כמה מושגים קבליים שהתחילו להשתרש בעם באופן עמוק בתקופתו ומייחס אותם אליו, ומכאן כוחו, המושגים הם מושגי השכינה, המשיח, צלם אדם קדמון לכל קדומים, והתהליך הדיאלקטי של התיקון. מושג נוסף ששבתאי צבי באופן גאוני משתמש בו הוא מושג התורה ופרשנות התורה.

לפי פרשנות הקבלה ניתנה התורה לעם ישראל כחלק מתהליך התיקון ההיסטורי וחילוץ הניצוצות מתוך הקליפות. בתורה יש כמה רמות של הבנה, פשט, דרש, רמז וסוד. בתוך הסוד נמצא כל התהליך הדיאלקטי של הבריאה, שבירה, והתיקון. פרשנות נכונה של התורה מחלצת את האור מתוך הקליפות ויכולה להביא ליצירת גוף רוחני, צלם, באדם ובעולם. שבתאי צבי עסק רבות בלימוד הפירוש הנסתר של התורה וראה עצמו כמומחה וכמוביל בתחום זה, עד כדי כך שתורה חדשה הופיעה בו, כשם שניתנה תורה למשה.  הוא נהיה בעצמו התורה, מכיוון שהתורה ניתנה לגלות לבני אדם את סודות הבריאה וכחלק מתהליך התיקון והוא עצמו מגלם בדמותו את סודות הבריאה ואת תהליך התיקון. הזיהוי של עצמו עם התורה לא הובן כפשוטו על ידי מרבית העם, אלא ההבנה הייתה שיש לו מפתחות לצד הנסתר של התורה, לתורת הסוד שבה, ואף שהתורה רומזת על ביאתו, מכיוון שהכול קיים בה

אנו רואים שערבוב מושגים, שמות, ופירושם דרך דמותו של שבתאי צבי אופייני לשבתאות, זה מעין תנועת עידן חדש בה מנופפים באופן חופשי בשמות ומונחים כמו גאולה, משיח, סתרי תורה, צלם אדם קדמון לכל קדומים, ועוד. שמות שהיו טעונים באופן חזק על ידי התת מודע הקולקטיבי של הקהילה היהודית, מספיק היה לנופף בהם בכדי ליצור אפקט רגשי חזק בקרב המוני העם, מעין כריזמה של המונים, או דמגוגיה שמנגנת על רגשות שמעוררים מושגים טעונים.  זה מסביר את הצלחת השבתאות, אך יש כאן מימד נוסף, עמוק יותר:

השבתאות מצליחה לחבר את כל הכוחות הללו, כל הוקטורים הטעונים של הציפייה לגאולה, החיפוש אחר הרוחני באדם, הניסיון להבין את סתרי התורה, למערכת של יחסי גומלין ביניהם סביב דמותו של שבתאי צבי, מעין עוגן פיזי לכל אותם מונחים, נקודת התממשות שלהם והתייחסות אליהם מעשית. על ידי הצעת אפשרות מעשית ונגישה למושגים אלו השבתאות גורמת להתעוררות כוחות נפשיים רדומים במאמינים, וזה תופעה אמיתית שיש לה ערך בפני עצמה.

 

 

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו